הסטינג הפסיכודרמטי כתהליך אינטר סובייקטיבי . הפסיכודרמה של מורנו מול הפסיכואנליזה 

ה"סטינג" הפסיכודרמטי כתהליך אינטר - סובייקטיבי

הפסיכודרמה של מורנו - מול הפסיכואנליזה

פתיחה

לאורך 30 השנים האחרונות עסקתי בפסיכותרפיה באמצעות יצירה והבעה, תוך התמחות עמוקה בפסיכודרמה ככלי תרפויטי עשיר ורב-פנים, ולא העליתי על דעתי שאני עוסקת בפרוש פסיכואנליטי דינמי אינטר- סובייקטיבי עד אשר התחלתי להלך בין התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים. לאורך כל שנות העבודה שלי הבנתי, מתוך צורך אינטואיטיבי  יותר מהאינטלקטואלי-אידיאולוגי, שהריפוי יכול להתרחש באמצעות יצירת אטמוספירה אחרת, המאפשרת, גם את התגלות "הפצע" וגם את התגלות כוחות היצירה החדשים בתוך הנפש, שהם התהליך התרפויטי! "אטמוספירה" במובן של יחסים מרפאים!

הפסיכודרמה נתנה בידי את הכלים לשכלל הבנה זו. גילוי זה מעורר את שאלת "האגו" : איך  קרה שדווקא מורנו, בתקופתו של פרויד, שפרץ לעצמו דרך עצמאית ואטרקטיבית למדי – לא זכה ל"תהילת עולם" תיאורטית - אקדמית כמורו, ואלו שבאו אחריו?!  מקריאה בכתבים של ממשיכי דרכו של פרויד (מורדים או מסכימים) אפשר לומר שמורנו, במעשה הפסיכו דרמטי שלו, הקדים את זמנו!  מורנו האקסצנטרי והמרדן התריס בפני פרויד הנערץ באחת מהרצאותיו: "ובכן,דר'.פרויד, אני מתחיל מאיפה שאתה מפסיק. אתה פוגש אנשים ב'סטינג' המלאכותי של משרדך. אני פוגש אותם ברחוב ובבתיהם, בסביבתם הטבעית (הוא לא התכוון לכך באופן המילולי.מיכל). אתה מנתח את חלומותיהם ואני נותן להם אומץ לחלום שוב. אתה עושה להם אנליזה ומפרק אותם לחלקים. אני נותן להם לשחק את התפקידים המסוכסכים של עצמם ועוזר להם לאסוף אותם יחדיו בחזרה."                                                                                                             אמירה מאתגרת ומתחצפת שנאמרה אל מול המאסטרו -  טרם הומצאה התיאוריה, המתייחסת ליחסי מטפל-מטופל כדיאלוג חי, נושם, מתפתח ותרפויטי!

במאמר זה אנסה להוכיח שהתהליך הפסיכו דרמטי ככלי ביחסים בין מטפל למטופל, מפרק את "השדה הדו-קוטבי" כהגדרתו של לואיס ארון , לתפקידיו השונים, ובכך מאפשר חוויה חזקה של יצירה חדשה המאפשרת בניה של "מבנים מפצים" בנפש (כהגדרתו של קוהוט) שנמנעו מהמטופל בילדותו המוקדמת.

******

פטר פליקס קלרמן,  פסיכולוג קליני ופסיכודרמטיסט, במאמרו (1986) המשווה בין המושגים "טרנספרנס, "קאונטר-טרנספרנס" וה"טלה" (מושג שהומצא ע"י מורנו מתוך ניסיון להגדיר מהות היחסים התרפויטיים) אומר, שמחקירה מעמיקה בהגדרות ובשפה הפסיכואנליטית ולמרות שהפסיכודרמה הורתה בקבוצה ולא בטיפול הדיאדי, יש הסכמה וחפיפה בין שתי השפות, כי שתיהן מבוססות על התיאוריה האינטרפרסונלית. המפגש הפסיכודרמטי, הבנוי (כל פעם מחדש) על ארבעת השלבים: החימום  (הנושא שעולה כחשוב ביותר, פה ועכשיו), הפעולה (הכניסה לתוך החוויה של הנושא המרכזי, חקירתו והבאתו לידי מיקום אחר), השרינג (ההתחלקות הרגשית או האנליטית של הנוכחים בחדר העבודה) והפרוססינג (ניתוח ובדיקת היחסים בין המטפל והמטופל תוך כדי תהליך היצירה הזה) מקבילים, בעליל, להגדרות  האינטרסוביקטיביות.

במאמרו על "הפרוש כביטוי של הסובייקטיביות של המטפל' (בתרגום עמי ברונסקי) מסכים לואיס ארון ש"...הדרך האופטימאלית למטפל, כדי לבסס את עצמו כסובייקט, הינה שימוש בפרושים שהם, במוצהר, מתייחסים למטופל אך נושאים מידה רבה של מידע סמוי אודות הסובייקטיביות של המטפל"..

הטיפול הפסיכו דינמי-הפסיכואנליטי, שואף להתמקד בעקרונות יסוד שצריכים להגיע לידי ביטוי במפגש הדיאדי: ביטוי רגשי, זיהוי מקומות הימנעות, תמות ודפוסי קשר, חשיפת אירועי עבר, התמקדות ביחסים הבין אישיים ואיך הם משתקפים ביחסים עם המטפל תוך חקירת עולם הפנטסיה של המטופל. המטרה היא ליצור קשר אנליטי מרפא "שיסייע למטופל להשיג שינויים פסיכולוגיים, אשר יאפשרו לו לחיות את חייו בדרך אנושית מלאה יותר" (אוגדן 1994-2005). אין ספק שאמירות כאלה מזכירות את ההצהרות המתריסות של מורנו, תלמידו של פרויד, מפעם. עקרונות אלה הם "השלהבת" המזינה את האסטרטגיה הטיפולית הפסיכו דרמטית, אך מתרחשת ומתקיימת באופן שונה על במת הפסיכודרמה. לואיס ארון מתייחס לתהליך "היצירה" שנוצר במפגש הטיפולי ומופגן באמצעות הפרוש "מתוך האינטראקציה ולא מחוצה לה.." הוא מצטט אנליטיקאים שונים המגדירים את הפרוש שנבנה באופן אינטרסוביקטיבי כ"אפקט רפלקטיבי"(הופמן1983),"השתתפות באינטראקציה" (גיל 1987). אפשר להרחיב את הגדרתו של וויניקוט לדיאדה הטיפולית התרפויטית כיוצרת "אוביקט מעבר" (מאבני היסוד של התיאוריה ההתפתחותית שלו) לאחר שהשתמש המטופל בפרשנות המטפל והשתתף במשחק האסוציאציות והדימויים התגובתיים שמתרחש ביניהם. על פיו ועל פי ארון ואחרים – "הפרוש" הוא חומר הבערה היוצר יחסים תרפויטיים מרפאים.

התייחסות תהליכית זו, מובילה ישירות למתודה של מורנו, הרואה בחוויה ובהתנסות הספונטנית בחדר העבודה, כלי אולטימטיבי לתהליך הפסיכו תרפויטי. קוהוט חווה את תהליך "הפרוק והחקירה" התרפויטי בתוך עצמו "כטבח" של ההעברה הנגדית. מורנו לעומתו, מאגד בתוך הווית ה"טלה" (שאנסה להסביר בהמשך), את עצמו כ"במאי המחזה" ומצליח לפרק את החוויה לתפקידיו השונים של המטפל, כהד לעולמו הפנימי של המטופל ו"לשחרר" לרגע של יצירה וקשר עמוק, את המטפל והמטופל , מבדידותם הקיומית.

      במאמרו, מצהיר קלרמן שאין די להגדיר יחסים אלה, הדדיים באופן סימטרי או לא, כתוצר של טרנספרנס וקאונטר-טרנספרנס ומנסה להעצים אותו באמצעות ההגדרה הפסיכו דרמטית של מורנו: "הטלה". המושג לקוח מהשפה היוונית ופרושו :"at a distance" (מתוך ההשפעה העמוקה שהושפע מורנו מהתרבות הפסיכולוגית של יוון העתיקה, כמורו פרויד). מורנו העשיר את המושג וניסה להמשיג את הקשר כ-

"feeling for" "appreciation of" "insight into"   "The actual makeup of the other person " "mutual exchange of empathy and appreciation " and " therapeutic love". "Tele as opposed to transference, is not a repetition from the past but a spontaneous process which is appropriate in the present here and now" .

והוא השתקפות שבה, כל אחד מהמשתתפים ממשיגים אחד את השני, כמה ומי שהם: "real reaction" כהשוואה להגדרות אחרות "ברית עבודה"(גרינסון) "ברית טיפולית" (זטצל) "העברה רציונלית"(פניכל) "העברה בוגרת"(סטון). בכך מנסה קלרמן להרחיב את ה"טלה" וקורא לו במונחים פסיכואנליטיים כקשר אפקטיבי שבין מטפל למטופל כמו ה"רפוי הפסיכולוגי"  שטווה יונג: הדדיות, ספונטניות, קו-אופרציה, הערכה הדדית ו- "Presentation of individuality within the friendship" . למעשה, "יחסי אוביקט" שווים בהגדרתם ליחסי ה"טלה". בכל ההיגדים הנ"ל ההצהרה היא שהקשר החדש שנוצר הוא  המיכל הטיפולי, או "הבמה" במושגים פסיכו דרמטיים. ההתעסקות החודרנית, הקפדנית והמדוקדקת ביחסים התרפויטיים מהלכת אימה על מטפלים, הנאמנים באמת ובתמים ומן הצדק, לתפקידם כיוצרי חוויה תרפויטית. מתוך כך אני מבינה את אלפי המילים שנכתבו סביב סוגיה רגישה וחשובה זו. ברורה ההתעמקות והירידה לפרטיה הדקדקניים  בביטוייה הפרשניים. מורנו, והמתודה  הפסיכו דרמטית המייחסת למטפל תפקיד אקטיבי ומתערב, מאפשרת לאנליטיקאי חופש יצירה לקראת החוויה התרפויטית באמצעות חלוקת התפקידים "הסמויה" והמתגלית של המטפל בתוך העבודה התרפויטית.

"הפנמה מתמירה" או התכוונות להגיע עם המטופל למצב שבו יהיה ביכולתו לספק לעצמו הערכה עצמית, או ליצור עקרון פנימי של "מבנים מפצים" על מזבח מקומות חסוכים מילדות, נוצרת ומוכלת עליבא ד'קוהוט, באמצעות ה"אמפטיה"  – "היכולת לחשוב ולהרגיש עצמך בחיים הפנימיים של אדם אחר". פטריק קייסמנט (1990) מגדיר "הזדהות השלכתית"  כיחסי גומלין אנליטיים בתוך "...תנועה מתמדת של העצמי לבין ייצוגים של הזולת" או "הזדהות התנסותית". מורנו הצליח להגיע להגדרת החוויה הנ"ל באמצעות תפקיד ה"כפיל" המאפשר למטפל להכנס ל"עור נפשו" של המטופל ולחוות מתוכו את החוויה הסוביקטיבית שלו. תפקיד ה"כפיל" הוא הלב של התהליך הפסיכו דרמטי ובתור שכזה הוא רב משמעות ומחייב התנסות, התמקצעות והעמקה בתוכו.

לחדוותי הגדולה מצאתי אמירה של אוגדן בספרו "על אי היכולת לחלום" הגדרות היכולות להאיר באופן נפלא את תפקידו של ה"כפיל הפסיכו דרמטי" של מורנו באופן מעורר השראה ועולה על ההגדרות שלו (מבלי שזה התייחס אי פעם, לזה!): "לבני אנוש יש צורך עמוק לא פחות מרעב או מצמא, לכונן מבנים אינטרסובייקטיביים (כולל הזדהות השלכתית) כדי למצוא מוצא מן הנדודים הבלתי פוסקים, חסרי התוחלת, בעולם האובייקטים הפנימי שלהם". מתוך האמירה האקסיומטית הזו הוא מגדיר את  ההיבטים של האירוע הפסיכולוגי הנוצר מתוך ההזדהות ההשלכתית. אני מוצאת שאין הגדרה יפה מזו לתפקיד ה"כפיל" : "ההיבט הבינאישי של הזדהות השלכתית כרוך בטרנספורמציה בסןביקטיביות של "המקבל", בדרך החותרת (לזמן מה ובמידה מסוימת) תחת הקיום הנפרד של "היות אני" (I-ness) של האחר כסובייקט: "אתה ('המקבל' של ההזדהות ההשלכתית) הוא אני (המשליך), במידה שאני צריך להשתמש בך כדי לחוות באמצעותך את מה שאינני יכול לחוות בעצמי. אתה אינך אני, במידה שאני צריך להתנכר להיבט של עצמי, ובפנטזיה, להחביא את עצמי (מוסווה כלא אני) בתוכך". מקבל ההזדהות ההשלכתית הופך לשותף בשלילת עצמו כסובייקט נפרד, ובכך "מפנה מקום" פסיכולוגי  בתוכו,  אשר (בפנטזיה לא מודעת) יאוכלס (יישלט) על ידי המשליך." 

   התגלות "הכפיל" מתרחשת בשלב השני של הפסיכודרמה הנקרא : "enactment"  המגיע לאחר שלב "החימום" בו מציג המטופל את תלונתו ומעמיק בה. או אז, נוצרת חלוקת תפקידים סמויה המתגלה באמצעות חשיפת התהליך וההפרדה המעשית המתרחשת בין ה"פרוטגוניסט" (המטופל) לבין ה"אוגזילרי-אגו" (דמות או דימוי החיים ומופנמים בתוך חיי הנפש של המטופל). כעת בעצם  מתחיל תהליך "הבישול במטבח הנפש" המשותף של המטפל והמטופל. המטופל מגלם את הדמות הפנימית שנחשפת מתוכו ובאופן הזה לומד המטפל עליה. בהמשך יגלם המטפל את הדמות הזאת, וינהל מתוכה דיאלוג חי עם המטופל. בשלב הזה המטפל נע בין התפקידים השונים כשהוא ממלא, לסירוגין או בסמוי,  גם את תפקיד האוגזילרי וגם את תפקיד הכפיל. המרחב היצירתי החי שמתגלה עכשיו הוא "התערבבות" חד משמעית של סובייקטיביות המטפל עם סובייקטיביות המטופל. ההקשבה הפעילה – הדו כיוונית (כהגדרת ארון) - יוצרת מרחב יצירה המאפשר, כתוצאה מבחירה חדשה של המטופל, לחוות עצמו באופן שונה ולהמציא עצמו מחדש – תוך בניית "מבנים מפצים" חדשים בתוכו. למעשה, תפקיד "האוגזילרי אגו" מאפשר למטפל לקחת על עצמו את "תפקיד האחר"( קלרמן 1989) ובאופן הזה מאפשר גם להתעמת "באופן אובייקטיבי" עם המטופל המתייסר ולאפשר לו מפגש אותנטי עם הדרמה המתרחשת בתוכו (בין אם היא "שנאה" או "אהבה") גם כדיאלוג וגם כהתרחשות חיה "כאן ועכשיו".

שלב "השרינג" הוא שלב רגשי-הבנתי המאפשר גם למטופל, כמו גם למטפל, לחשוף באופן תובנתי חלקים מתוכם. זהו רגע שבו מתאפשרת חשיפה מבוקרת אך מזינה של המטפל מתוך עולמו וחייו. השלב הזה פעיל ביותר בתהליכים קבוצתיים ובא לידי ביטוי באופן שונה בטיפול פרטני כאשר "השרינג" עשוי להיות בעיקר של המטופל על עצמו.

שלב "הפרוצסינג" הוא השלב המאפשר חשיפה של היחסים ההדדיים: בשלב זה מנתחים את המהלך הפסיכו דרמטי לפרטיו, כתהליך יצירה שיש בו התחלה – אמצע – סוף, ובחינת התפקוד של "הבמאי" כמוציא לאור של הדרמה הפנימית של המטופל. זה הרגע לבחון האם "הבמאי" היה נאמן לצרכי המטופל והאם היה קשוב להתכוונותו הפנימית. זהו שלב מאתגר המאפשר העמקה של היחסים כמו גם האפשרות  לבניית הדדיות מבריאה בין השניים. קוהוט  מגדיר את ההתרחשות הקלינית המרפאה ככזו  המאפשרת "חיזוק אותו אזור מפצה של העצמי". או, על פי הגדרתו של מורנו, התגלות כוחות הריפוי של המטופל שאבדו או "לא כוננו במידה מספקת בילדותו" (קוהוט). אליבא ד'מורנו, לא די לו למטפל לשמש, באמצעות פירושיו והעברותיו ("המראה" "ההאדרה" "האני האחר" עפ"י קוהוט) ליצירת "הפנמות ממירות", אלא עליו גם לחשוף עצמו לתפקידים קדומים בחיי המטופל, ולהעיז להיחשף  גם "כאובייקט לשנאה" וגם "כסובייקט מראה" על מנת שיתרחש התהליך התרפויטי האנליטי.

מורנו  שם דגש רב משמעות להתמקצעות הפסיכו דרמטית. בין היתר, הגדיר את המנחה המוסמך כ"דמות הספונטנית והאותנטית ביותר בחדר". יכולת מתפתחת זאת נלמדת תוך כדי "התרגול" המתמיד להלך בין התפקידים השונים  להחיות אותם באופן אותנטי – סובייקטיבי ובאמצעותם להגדיר את התהליך ההתפתחותי של הדיאלוג התרפויטי.

לסיכום:

אורי הדר (2001) מגדיר תקשורת תרפויטית ככזאת המאפשרת הזדהות השלכתית ("...המטופל מרגיש כי כדי שיוכל לשמר את ייצוגי העצמי שלו – כדי שיוכל להיות עצמו – המטפל מוכרח לתפוס מקום מסוים, מקום שיאשר את ייצוגי העצמי האלה".(עמ.175) דו כיוונית, א-סימטרית (כי השיח מתייחס לחיי המטופל).

בעצם יש כאן תיאור של חוויה אינטימית – "העמקת העברה" – בה המטופל מגדיר את התחום ואת ייצוגי העצמיות שלו "כפרוטגוניסט" בה בעת שהמטפל יכול "להזדהות ולתפקד בתור מערכת הייצוגים של הזולת". זוהי דרך נוספת לתאר את יחסי ה"פרוטגוניסט" וה"אוגזילרי-אגו" על "במת הפסיכודרמה" בתוך חדר העבודה הטיפולי. אורי הדר מנסה לחשוף את הדינמיקה הזאת שנחשבת מסתורית או מופלאה בקרב אנשי הטיפול,  ולא בכדי - הקריאה בכתביו של מורנו היא כמו הליכה ביער עבות ומסובך שקשה לפלס את הדרך בתוכו. גם מורנו התקשה להגדיר במדויק  את מערכת היחסים הזאת והניסיון שלו לפרק לגורמים את הדיאלוגים הפנימיים וההדדיים המתרחשים בין המטפל למטופל תוך "התרוצצות דינמית" בין התפקידים השונים (פרוטגוניסט, אוגזילרי-אגו, כפיל, במאי וקבוצה) מהווה ניסיון אמיץ ורב השראה בתקופתו, כמו גם בימים האלה, באמצעות רוח הדברים שלו. עמדת "הבמאי" הנחקרת בכתבים האנליטיים ללא התייחסות למטפל ככזה – היא זו המאפשרת לנתח וליצור בו זמנית תהליך תרפויטי בשרות המטופל מעצם מיקומו המשתנה "מחוץ לחוויה", "בתוך החוויה" ובתהליכיה המתהווים, כאן ועכשיו, ואחריותו לראות את  התמונה  כולה, המיוצגת על ידי חלקיה השונים. חלקים אלה מרכיבים את ה"טלה" הפסיכו דרמטי ומאפשרים את חווית היצירה המרפאה. עבודתו של האנליטיקאי מאחורי "הספה" מקבילה לעבודתו של "הבמאי " על "הבמה" ומחוצה לה. בראייה רחבה אפשר היה להגדיר את ה"טלה"  בשפה האנליטית העכשווית כ"סובייקט אנליטי שלישי " של אוגדן הנוצר מחוויית "הרברי" (שהוא המרחב הפסיכולוגי של המטפל בו מובחן ונחווה המטופל) והתשובה של המטופל. "השלישי האנליטי" הוא היצירה המשותפת של שניהם: "השלישי האנליטי אינו אירוע יחיד שנחווה באופן זהה על ידי שני אנשים; אלא הוא מערך שנבנה במשותף, אך באופן לא סימטרי, של חוויות אינטרסוביקטיביות מודעות ולא-מודעות, שהאנליטיקאי והמטופל נוטלים בו חלק" (עמ.143).