לאן הולכת הנוסטלגיה ? מבט דרך עדשת המצלמה 

לאן הולכת הנוסטלגיה - מבט דרך עדשת המצלמה

מבוא קצר : מהי נוסטלגיה ?

את המושג נוסטלגיה טבע בשנת 1688 יוהנס הופר, רופא שווייצרי. המונח הורכב משתי מילים יווניות: נוסטוס, שמשמעותה שיבה הביתה, ואלגוס, שפירושה כאב. הופר הגדיר נוסטלגיה כמחלה המתאפיינת בתשוקתו של אדם לחזור למולדתו. במרוצת המאה ה-19 השתנתה משמעות המושג, וכיום אין מתייחסים עוד לנוסטלגיה כאל מחלה. על פי רוב קשורה הנוסטלגיה לזיכרונות ילדות. כאשר אדם בוגר מבקר במחוזות ילדותו, הוא נזכר בעברו. התחושות המלוות זיכרונות אלה עשויות להיות נעימות ולעורר געגוע. חוויית הנוסטלגיה מרמזת כאילו השתבש עניין יסודי כלשהו מאז תקופת הילדות וכי יש צורך לחזור ולהתחיל הכול מחדש.

אז מהי נוסטלגיה - נוסטלגיה הוא מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידאליזציה שלו.

כמה מילים על צילום

המצלמה בעבר הייתה פריט מותרות, יקר ערך ואפילו נדיר – תלוי בתקופה. בשנות השישים של המאה הקודמת, שנות ילדותי המוקדמות, לא היו הרבה מצלמות. הצילום היה מסורבל, דרש פילם ותהליך פיתוח, כל תמונה הייתה יקרה יחסית ומצלמות היו עניין למבוגרים. התמונות היו בהתחלה בשחור לבן ולאט עברו לצבע. הפיתוח בצבע היה תהליך מסובך ויקר. למרות היותו יקר, דחק הצילום בצבע את הצילום בשחור לבן. בשנת 2009 תם עידן עת הודיעה חברת קודאק כי היא מפסיקה לייצר את סרט הצילום הצבעוני שלה, קודאקכרום (Kodachrome). ההתפתחות הטכנולוגית המואצת שגורמת במקרים רבים לדחיקתן של טכנולוגיות ישנות מעל במת ההיסטוריה, פעלה גם במקרה זה. המצלמות הדיגיטליות דחקו את המצלמות האנאלוגיות. במצלמות עם סרטי הצילום, כל תמונה דרשה השקעה ותכנון מדוקדק, והאיכות הייתה טובה מזו הדיגיטלית. אבל הנוחות והמהירות שבצילום הדיגיטלי גברו על היתרונות שבצילום הישן, האנלוגי.

קודאקכרום היה לא רק סרט צילום, היה זה מותג שסימל "חיים יפים" בהירי צבעים ורעננים. פול סיימון כתב בשנת 1973 שיר שנקרא "קודאקכרום" בראיון מאוחר יותר הסביר היוצר כי התכוון לקרוא לשיר " "Going Home (השיבה הביתה – נוסטלגיה) אבל השם נשמע בנאלי מידי והוא הוחלף לקודאקכרום בגלל הצליל הדומה (הנדרש בחריזה) וההקשר החדשני יותר.

Kodachrome

They give us those nice bright colors

They give us the greens of summers

Makes you think all the world's

a sunny day

I got a Nikon camera

I love to take a photograph

So mama don't take my Kodachrome away

הצילום כערך - לתמונות של פעם היה ערך בהיותם "לוכדי מציאות". הפילוסוף הצרפתי רולאן בארת (1915-1980) הקדיש את ספרו האחרון, "מחשבות על הצילום" לנושא הצילום.  בארת מהרהר בנוכחות שקובע כל צילום אל העתיד. גם אם אין הצילום מספר את כל האמת, מה שמתועד בו מונצח כנוכחות שהייתה. הצילום  מביא את העבר אל ההווה. מה שרואים בתצלום חוזר אל שדה הראיה של המתבונן ומתחדש כדבר שנוגעים בו. הצילום מאשר, קובע, מקפיא זמן וננצר בזיכרון. הצילום מרחיב את הראיה אך משונה מבחינה פרשנית. הוא כוזב לגבי התפיסה, לעולם לא ישיב את אשר היה, אך אמתי מבחינת הזמן. לפי בארת הסקרנות הטבעית  שהצילום מעורר בנו הוא בעצם  הלמידה, כלומר הרצון לדעת עוד על ההתרחשות והדמויות בתמונה. מי? מה? היכן? תמונה טובה עוצרת אותנו לרגע ושואבת אותנו , את תשומת ליבנו פנימה. ויש גם "דקירה" שהיא פרט בתוך התמונה ש"תופס" אותנו, מושך את תשומת ליבנו. פרט נוגע ללב, מרגש, מסעיר, מעצבן. הפרט יכול להיות לא חשוב לכאורה , אבל בתמונה הכללית הוא משנה עולמות הוא זה שמדגיש מתפקד כמו סימן ברור בתוך מרחב. הפרט הזה שנועץ את תשומת הלב שלנו הוא זה שמספק עבורנו פרטים שונים על הדמות או הסיטואציה. לפעמים פרט קטן לכאורה משנה את המשמעות או מוסיף נופח משמעותי. כמו שנהוג לומר: האלוהים נמצא בפרטים הקטנים...

                                                                           Don't shoot till the subject hits you in the pit of your stomach"   Lisette Model"

הצילום כאומנות - לפני בארת שאל וולטר בנימין (1892-1940) בספרו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" האם הצילום (ואמנות הקולנוע) לא שינה בכלל את המושג "אמנות"? בתשובתו החיובית  טען בנימין שהאותנטיות של יצירת האמנות, חד הפעמיות של היצירה, ההילה שלה (מושג שטבע בנימין) נגוזו בעידן החדש. בנימין ללא ספק הקדים את זמנו ופרספקטיבת הזמן הופכת את הרעיון לברור יותר. רבים טוענים כיום שהצילום הוא לא אמנות. אמירה הנובעת מחוסר הבנה מהי מהות הצילום ותוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של הצילום - כל אחד יכול לצלם, לכל אחד יש מצלמה.

במהות הצילום גם היום יש יצירה ומחשבה, נדרשות יכולות ראיה מעבר למובן ולברור. העובדה שהצילום זמין לכל אחד ואחת, שמדובר בסך הכול בהקלקה רגעית ופשוטה שלא מחייבת מצלמה כי המצלמה הפכה לכלי המשולב במכשירי הסלולאר וניתן להוציא אותה כמו אקדח שלוף בכל עת, מתוך הכיס. יחד עם העובדה שהראשוניות הולכת ונעשית נדירה מקשה על יצירת צילום שהוא masterpiece. אבל תמיד יהיו מי שימצאו את הרגע שלא יחזור. הבעת פנים, מצג שמיים ועננים או עצים בשלכת. ותמיד תהיה דרישה לאיכות ולייחודיות. הצילום יישאר כאומנות כל עוד נזכור שיש הרבה תמונות מיוחדות אבל לא כל תמונה מיוחדת היא יצירת אומנות ולא כל הקלקה מוצלחת הופכת את המצלם בהכרח לצלם אומן. 

פעם התמונות היו נשמרות באלבומים, ספרים כבדים וגדולים, לפעמים ארבע תמונות בעמוד, לפעמים קצת יותר. היו מי שמוסיפים כיתוב לתמונות. ואלבום התמונות היה מין ספר זיכרונות חזותי, כל תמונה הייתה מנציחה רגע מעורר נשכחות שהיה מתהווה לסיפור נוסטלגי כיד הדמיון והזיכרון של המספר. התמונות היו המצע עליו נחה הנוסטלגיה. הם אפשרו לארוג מתווה סיפורי שלם המבוסס על רגע אחד, רגע שהיה נדיר יחסית שכן היה רגע מצולם, מתועד.

את אלבומי התמונות החליפו כרטיסי הזיכרון, הדיסקים הקשיחים ואפילו "ענני אחסון" המרחפים במרחב הסיבר-קינטי ומכילים את התמונות שיום אחד יהיו העבר הנוסטלגי שלנו.

הקלות הבלתי נסבלת של הצילום

המצלמה כאמור היום זמינה וקלה, יש אחת כמעט בכל מכשיר טלפון נייד, הטלפונים הניידים עצמם זמינים מאוד וניתן לשלוף אותם ולצלם בכל עת. ההשוואה לשליפת אקדח איננה מקרית. הטרמינולוגיה של הצילום כוללת מילים המרמזות על אגרסיביות ומשותפות לעולם כלי הירי. אדם "לוקח" צילום, כלומר "תופס" (shooting). תמונה היא שוט (shot).  הצלמים הם ציידי רגעים. צדים את תנועת החיים והשינוי. בתרבויות מסוימות צילום אדם יכול להיחשב כחוסר נימוס, כסיבה לעלבון ואף לשדידת דמותו. פעולת הצילום לעיתים יכולה לתת לגיטימציה להצצה אך יכולה גם להתפרש כפלישה לפרטיות. הכלי עצמו, המצלמה, נתפש לא פעם כמכשיר פאלי כפי שמתארת סוזן סונטאג בספר "התצלום כראי התקופה":

Like guns and cars, cameras are fantasy-machines whose use is addictive. However, despite the extravagances of ordinary language and advertising, they are not lethal. In the hyperbole that markets cars like guns, there is at least this much truth: except in wartime, cars kill more people than guns do. The camera/gun does not kill, so the ominous metaphor seems to be all bluff - like a man's fantasy of having a gun, knife, or tool between his legs

הצילום כצילום איננו אלים. הצלם  "לוקח" (takes) תמונה, בלי לרוקן. הצלם "צד" (shoots)  את הרגע מבלי להרע.  התמונה משמרת את האובייקט. האם זה אכן כך - בצילום דומם סביר להניח שכן אבל מה קורה בצילום של אנשים - לאדם (וגם לבעלי חיים) יש מודעות לנוכחותה של המצלמה וההתנהגות מושפעת מנוכחות זאת. באופן אירוני עצם פעולת התיעוד משפיעה על הרגע שהיא מנסה לתעד.

כל עוד התיעוד היה במשורה (בגלל זמינות ועלות) הרי שאם הייתה בעיה, היא הייתה קטנה. אבל מה קורה כאשר יש תיעוד רב ומעבר למידה - אצל ילדים הצילום המסיבי גורר התמקדות עצמית "איך אני נראה, איך אצא בתמונה" רבה ובגיל מוקדם. מודעות עצמית היא עניין בריא כשהיא מתונה ובעייתי כשהיא מוגזמת. בדרך כלל אנחנו מתייחסים לביקורת עצמית כאל תכונה חיובית הקשורה בלקיחת אחריות, מקצועיות, התמדה, והצלחה.  אך ביקורת עצמית גבוהה מדי עלולה לגרום לקשיים פסיכולוגים כאשר הביקורת הופכת ליחס שלילי, שיפוטי, ולא סלחני כלפי עצמנו.  אנשים עם ביקורת עצמית גבוהה בוחנים את עצמם ללא הפסק ושופטים את עצמם בחומרה.  מחקרים רבים מצאו שביקורת עצמית היא גורם סיכון למספר רב של בעיות פסיכולוגיות כגון הפרעות חרדה שונות, דיכאון והפרעות אכילה.

ככל שאנו מצולמים יותר אנו מגלמים יותר תפקיד למען המצלמה ולא "חיים את הרגע". רולאן בארת מדבר בהקשר זה על הראוותנות במושגים של התביימות האובייקט: "כשאני חש שהעדשה צופה בי, הכול משתנה: אני מתקין את עצמי לעמידה לפני הצלם, כהרף עין אני יוצר לעצמי גוף אחר, מראש אני הופך את עצמי לתמונה. שינוי צורה זה הוא פעיל: אני חש שהתצלום יוצר את גופי או ממותתו לפי שרירות ליבו...".  אחד הדברים היפים בילדות זה חוסר המודעות העצמית והיכולת להיות מי שאתה ואיך שאתה בכל זמן וזמן. מול התמונות הבודדות שהיו בעבר, תמונות שניתן לספר סביבם סיפורי ילדות נוסטלגיים רווי תום ויופי ראשוני הנובע מחוסר מודעות עצמית יש היום אלפי תמונות וסרטים שמתעדים כל רגע, מבוימים ברמה כזו או אחרת, שבחלקם הגדול אין את יופיו של תום הילדות. עודף התיעוד מייתר בחלקו את הסיפור הנוסטלגי וממילא זהו תיעוד מבויים.

צד נוסף המשנה את הסיפור הנוסטלגי הוא הקלות שבריטוש, זמינות היכולת לעוות ואף לשנות את המציאות.

ריטוש היא כל פעולה שעושים על תמונה בכדי לייפות אותה. בעבר רוטשו תמונות ונגטיבים בצורה פיסית- ידנית. דבר שהצריך עבודה רבה ומיומנות מיוחדת וגבוהה. בעידן הדיגיטלי, הריטוש נעשה על הקבצים הדיגיטליים, באמצעות תוכנות עריכה גרפית כמו הפוטושופ שהן תוכנות זמינות, חלקן ניתנות ללא כל עלות וקלות לשימוש. ריטוש "רך" כולל פעולות כמו החלקת העור, הלבנת שיניים או ביטול עיניים אדומות. יש גם ריטוש "קשה" הכולל שינויים פיזיים בפרופורציות הגוף, העלמת חפצים מיותרים לתמונה (כמו חוטי חשמל, לכלוך או חפצים זרים אחרים לנוף) והכנסת אלמנטים שלא היו במציאות לתוך התמונה.

Ansel  Adams  “Not everybody trusts paintings but people believe photographs”

היכולת הטכנולוגית לשפר את התמונות  שהופכת יותר ויותר קלה לשימוש וזמינה יוצרת "מציאות משופרת" ואולי אף "מציאות מדומה".  אנו חונכו להאמין לתמונות מצולמות. התמונה היא פיסת מציאות. רגע שהיה, משהו שאכן התרחש. רולאן בארת ניסח זאת בראיה מפוקחת:  "הצילום אינו מחזיר את העבר (אין שום דבר פרוסטיאני בתצלום). אין הוא משפיע עליי לשחזר את מה שבוטל (על ידי הזמן, המרחק) אלא לאשר כי מה שאני רואה אכן היה קיים". האם זה אכן כך - כנראה שלא עוד. אין יותר בצילום הוכחה ודאית לקיום או התרחשות בעבר. הטכנולוגיה, אחרי שסילקה את התום וביימה את הילדות לקחה אייתה גם נתח של ודאות וערערה נדבך נוסף של הסיפור הנוסטלגי. שכן בהעדר נקודת משען אמינה אין בסיס לסיפור.

בנוסף, באמצאות הריטוש, אנו עושים אידיאליזציה של הווה ומייתרים את הצורך בנוסטלגיה ה"שמאלצית" זו שיש בה את העבר הטוב והרומנטי כי כבר בהווה ביצענו את השיפורים הנדרשים והעלמנו את קמטי המציאות, חיטבנו את הגוף, הטמנו את הלכלוך שבשמורת הטבע וסילקנו את עמודי החשמל המזדקרים בנוף בראשית.

סיכום

ריבוי המצלמות, העלות האפסית של התמונה, כמו גם זמינות אמצעי ההפצה המהירה ויכולות האחסון הפכו את התמונה והתיעוד לבנאליים ואולי חסרי משמעות במובן מסוים. קבוצת בני נוער יכולה, ואף עושה זאת רבות, להנפיק בבילוי של שעות מועטות עשרות ואף מאות תמונות, רובן מבויימות,ולהפיץ אותן תוך שניות דרך הרשת החברתית לכל רחבי העולם. למעשה ערב של בילוי במועדון מתועד ביותר תמונות מאשר שלושת שנות החיים הראשונות שלהם ונחשף בעשר דקות ליותר אנשים מאשר אלבומי התמונות הישנים יחשפו במאה שנות חיים.

יצירת התצלומים וההתבוננות בהם שאפשרה חזרה לעבר תוך תחושת "קרקוע" במציאות, היוותה בסיס, אחד מני רבים, לסיפור הנוסטלגי. אלבומי התמונות היו, ועדיין משמשים גירוי לזיכרון. התמונות כולאות בתוכן זיכרונות, אובייקטים, רגשות ומראות. מעצם קיומם מהווים התצלומים כלי עזר ויזואלי למערכת הזיכרון ומבטיחים את עוררות הזיכרונות עם ההסתכלות בהם בעתיד. אולי זו הסיבה שגרמה לאנשים לצלם במיוחד בזמנים של שינוי מהיר, בזמנים של טרנספורמציה, ומשום כך מצולמים יותר תינוקות וילדים, שתהליך ההשתנות שלהם מהיר והוריהם מנסים לתפוש את הרגע ולהנציחו. צלמים רבים אף החלו את העיסוק בצילום כתחביב במהלך גיל ההתבגרות,  כאשר הם עצמם נתונים לשינויים גדולים מבחינה נפשית וגופנית. 

עודף התיעוד והתמונות מייתר את הסיפור הנוסטלגי כי יש שובע ורוויה מהתבוננות. התיעוד הרב גרם במידה רבה לביום המציאות ולשינוי הרגע המתועד. הריטוש הרך הפך את המציאות ליפה משהייתה כבר בהווה וביטל את הצורך בייפוי המציאות דרך הסיפור הנוסטלגי ואילו הריטוש הקשה מסמר סופית את ארון הנוסטלגיה בכך ששמט את קרקע המציאות מתחת לתמונה.

העולם הישן היה עולם של שחור ולבן, לכל תמונה היה ערך בהיותה תיעוד נדיר ואמין של העבר. הטכנולוגיה שבתחילה הכניסה צבע לעולם הישן, שיפרה אותו דרך "קודאקכרום" יצרה בהמשך עולם חדש ומטושטש. עולם שבו יש חמישים גוונים של אפור וחוסר ודאות בגלל הקלות שבריטוש. הטכנולוגיה תקבור את הנוסטלגיה, והמוח האנושי ירשום עוד ניצחון מול יריביו המרים - הלב והרגש.