על פגיעות ואהבה במערכות יחסים 

‘היא כבר לא אוהבת אותי כמו פעם’. ‘היא מתחמקת ממני’. ‘היא לא נהנית איתי’.
אלה המחשבות שהסתובבו לי בראש במשך תקופה מסוימת,
כששמתי לב שאני ומישהי שאני מאוד אוהבת התרחקנו לאחרונה.

באחד הבקרים האחרונים אזרתי אומץ לשבת ולחקור את המחשבות האלה.
כששאלתי את עצמי איך אני מגיבה כשאני מאמינה למחשבות האלה,
גיליתי שבגלל המחשבות שלי עליה אני מונעת מעצמי לאהוב אותה,
מונעת מעצמי ליזום קרבה איתה ולהיפתח אליה,
והכל כי אני מחכה שהיא תראה לי קודם שהיא אוהבת אותי.

ראיתי את המחיר הכבד שאני משלמת בגלל זה:
הכאב הרגשי- תחושת הדחייה, הפגיעה,
האנרגיה שאני משקיעה בלשים מסכות,
בלהראות שלא אכפת לי, בלשים פאסון.

רק כדי שלא ,חס וחלילה, אחשוף את הקלפים שלי ואשאר ערומה.
שלא אראה לה שאני אוהבת והיא לא תחזיר באותו מטבע.
כי עדיף לסגור את הלב מאשר לחוות פגיעה…

ויש לי תאוריה לגבי למה אנחנו עושים את זה,
מה גורם לתחושת הפגיעות הזו שלנו.
אני מאמינה שבאיזשהו מקום מאוד עמוק ונסתר,
אנחנו לא מאמינים שאנחנו ראויים לאהבה באמת.
אנחנו מרגישים שאין מה לאהוב בנו.
וכשמישהו גורם לנו להרגיש דחויים באיזושהי צורה-
אנחנו נפגעים כי בעצם זה מאשר לנו את מה שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו.

לבסוף, כשהסתכלתי על עצמי בלי המחשבות שלי עליה,
גיליתי שאני אוהבת אותה בחופשיות, בלי חשבון.
בלי ‘את קודם’, בלי תנאים, בלי לפחד מאיך שהיא תגיב.
ראיתי כמה אני מרוויחה מלאהוב אותה בלי לפחד.
כי בשביל לאהוב לא צריך שניים, מספיק אחד עם לב פתוח…

אז החלטתי שהחיים קצרים מידי בשביל לפחד ושלחתי לה הודעה,
שאני אוהבת אותה וסליחה שאני לא אומרת לה את זה יותר.
היא החזירה שכנראה שיש בינינו טלפתיה ממש חזקה,
כי היא בדיוק חשבה עליי הבוקר ועל כמה שהתרחקנו,
ושהיא ממש אוהבת אותי….
כנראה שככה זה כשפותחים את הלב באמת…

אחת ההבנות הכי חשובות בעיניי בנוגע למערכות יחסים היא,
שהן משקפות לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. כמו מראה.
ככל שמערכת היחסים שלי עם עצמי תהיה אוהבת יותר- כך גם יהיו האחרות.

אהבה עצמית היא המפתח.
אהבה היא מי שאני כשאני מרשה לעצמי להיות לא מושלמת.
כשאני מבינה שאין דבר כזה להיות מושלמת.
וזה לא אומר שלא אשתנה או אשתפר,
זה פשוט אומר שאני מבינה שלדחוק בעצמי ולרדת על עצמי-
לא יקדם אותי לשם.

בעיניי, אהבה אמיתית היא ההבנה שכל המאפיינים האלה שלי- 
הגוף, האישיות, ההרגלים או דפוסי החשיבה-
הם לא מי שאני באמת.
ה ‘אני’ האמיתי שלי היא מהות של אהבה,
שבזמן שכל המאפיינים האחרים משתנים-
היא נמצאת שם ברקע, קבועה. נצחית.

כשאני מבינה את זה, אני לא הופכת את  המאפיינים האלה לאישיים.
אני לא הופכת אותם למי שאני.
הם רק תפקיד שאני משחקת, כרגע, בתהליך ההתנסות שלי עם עצמי.

שם נולדת אהבה אמיתית. שם מסתיימת הפגיעות.