קצת תזכורת מהפוסט הקודם בנושא –
לאחר פציעת גב בעייתית שקטעה כל סוג של פעילות ספורטיבית, הצלחתי בעזרת תרגילים ואימונים רבים לחזור לפעילות מוגבלת בספורט כולל ריצה.
במהלך החזרה לריצה, ביצעתי (ועדיין מבצע) "ניסיונות" שונים על עצמי, גבול יכולתי ואופן המחשבה שלי לאחר השנוי הגופני והזמן שעבר מהיותי "צעיר ובריא" (בערך לפני 15 שנה, כיום בן 44)
אז מה היה? – היה מרוץ!
ולא סתם מרוץ, 1,250 רצים, מתוכם 16 במקצה 160 ק"מ, 35 רצו 100 ק"מ, 100 רצים גמאו 62 ק"מ
ואחד, יחיד ומיוחד (קובי אורן), שבר את השיא הישראלי למרחק ריצה: 256 ק"מ!
כמו כן היו מקצים למרחקים בינוניים של 12, 22 ו 32 ק"מ ו 2 מסלולי אופני הרים.
קשה לומר מה יותר מספק, לרוץ במרוץ או ל"תרום משמרת" בארגון של המרוץ, לי בכל אופן היו קצת נקיפות מצפון שהשארתי את האישה (כיוון רכבים לחנייה) והבת (חלוקת מים בתחנת אופניים) בעבודה
ואני רק הייתי צריך לרוץ 22 ק"מ (ועוד לקבל חולצה על זה)
בכל אופן, להלן תוצאות הניסיונות וההשוואה לאימונים:
נתחיל מהסוף –
- את המגבת: פשוט שמתי בכיס של המכנסיים, קצת לא אסטטי ומוזר למראה, אבל יעיל.
אגב, אריאל רוזנפלד, שזכה במקום הראשון במקצה ה 60 ק"מ מספר שבאימונים למרוץ, הוא שם את השלט של האוטו בכיס המכנסיים ובגלל הלחות והזיעה הוא לא הצליח אח"כ לפתוח את האוטו ונאלץ להזעיק את אשתו...
- לרוץ ללא תיק: נותן קצת פחות זיעה ואולי קצת פחות עומס על הגב, אבל התלות בתחנות השתייה
וחוסר הנוחות בשימוש בכוסות לא שווה את זה (בשבילי)
"גיליתי" למשל שאם שותים מהר מדי (כדי שלא ישפך וכדי לא לזרוק את הכוס מחוץ לפח) –
המים עלולים להגיע לקנה הנשימה ואז יש למן מה חיקוי יפה לאדם שנרצח בהרעלה... (כמו בסרטים)
כמו כן, לא ניתן לווסת את כמות המים ששופכים על הראש, קשה לקחת מספיק מים ועוד.
- לגבי סחיבת מצלמה וצילום בריצה: את המצלמה די פשוט לשים "בהצלב" אבל מסתבר שאם
מצלמים כמה פעמים בוידיאו בזמן הריצה, אח"כ נתפס הגב העליון שחבל על הזמן...
- הצפיפות במרוץ: לא היווה פקטור ולא גרמה אפילו לעיקום קרסול אחד, מצד שני, ניתן ללמוד
הרבה מכתובות של רצים על החולצה (יש מועדונים מאוד מגוונים) ומעניין לראות מגוון גדול והטרוגני כל כך של משתתפים (אבל צריך כאמור, לרוץ לאט כמוני כדי שיהיה זמן לכך...)
- מבחינת ההנאה: יש שוני רב בין האימונים למרוץ עצמו, באימונים יש שקט ושלווה ברמה של
תראפיה, לעומת המרוץ, בו יש "חגיגה" של מראות, רעשים, אינטראקציות וסיפוק מעצם ההשתתפות.
- שאלת המבחן המעניינת ביותר הייתה לגבי המנטאליות: השפעת גורם התחרותיות, האגו שעומד
למבחן והלחץ מ"בוחן הקהל". בשטח זה שמחתי לגלות, שאדישות מהולה בעניין החליפו את הלחץ של פעם (לפני 15 שנה) אדישות כלפי מסתכלים/בוחנים אותי ועניין ברצים האחרים: אחד נושם ונושף ברמה מפחידה (פינוי קרוב?) אבל "נותן קצב" ועובר אותי בדרך לתוצאה יותר טובה, האחר נראה "אנטי אצן"
בגופו (רץ בלי חולצה) אבל אם מסתכלים מקרוב רואים שמספרו 32 ק"מ (ולכן, ספורטאי טוב ממני)
פה ושם רואים "כבדי גוף" (סיימו?) ו/או בעלי שער ארוך (בתפיסתנו, האצן צריך להיות קצוץ שיער)
יש שמדברים אחד עם השני כאילו זו צעידת בוקר ביער ויש (רבים) שהולכים בעליות. בקיצור- מעניין.
בהתחלה, כשהבנתי שאני שליו ונהנה מכל רגע, שמחתי (סיפוק מאופי משופר אגו) אבל אחר כך,
חשבתי על ניסיונות של דן אריאלי ב"לא רציונאלי אבל לא נורא" בהם בדק את הקשר בין המראה החיצוני לציפיות וקריטריונים של דירוג כלפי המין האחר. אריאלי גילה (באופן לא מפתיע)
שככל שפוטנציאל המראה החיצוני של האדם (2 המינים) נמוך יותר, לא רק הציפיות שלו ממראה בן הזוג יורדות אלא אף משקל הקריטריונים האחרים של הציפיות משתנה (אנשים יפים נותנים משקל גבוה יותר למראה חיצוני ונמוך יותר לשכל ואופי ולהיפך) ההשלכה על מצבי בריצה הייתה אם כן –
ייתכן שאני פשוט הקטנתי את משקל הקריטריון של התוצאה במרוץ למול קריטריוני ההנאה למיניהם...
לצערי, לא אוכל בעצמי לשפוט מי מהגורמים היה חזק יותר... (השיפור המנטאלי או הקטנת הציפיות)
אני שבוי כמו כולם בידי "הגמד החושב" (ראו ספרה של ניצה איל) בראשי שלפעמים נוטל את ההגה בידיו ומטה אותו מעט לכיוון שמתחשק לו ואפילו לא מדווח על כך...
לפני החזרה לאימונים (בשנה הבאה 32?) – חייבים לומר "שאפו" לכל הצוות המארגן שתרם מזמנו שעות רבות להפקת המרוץ הנהדר הזה: לשי, גל, אורן, יותם, תומר, ראול ק. אלי א. נחשון ש. גיל ע.
ולכל המתנדבים הרבים האחרים שעמלו ועסקו במלאכה!
הבאתם הרבה כבוד להזורע והנאה רבה למגזר ספורט "מוזנח" בישראל (להבדיל מכדורגל למשל)
בפוסט הבא – איך משחקים כדורסל ללא מהירות, ניתור וקליעה לסל ובכל זאת נהנים...
"דע עצמך, דע לאן אתה הולך ואז, לך" בועז בש-מרץ'
