כאשר אנחנו הופכים להורים, אנחנו רואים עצמנו כמוריהם של ילדינו, מודעות והקשבה הן לב-לבם של יחסים מעשירים ומטפחים.
כאשר אנו מודעים וקשובים אנחנו חיים ברגע ההווה ומודעים למחשבות ולתחושות של ילדינו. היכולת להיות נוכחים בבהירות בתוך עצמנו, מאפשרת לנו להיות נוכחים לחלוטין גם עם אחרים ולהתחשב בחוויה האישית של כל אדם. מודעות והקשבה פירוש,בין השאר, לכבד את ריבונות נפשו הייחודית של כל אדם ואדם.כאשר אנחנו מודעים וקשובים, הדבר מאפשר לילדינו לחוות את עצמם באופן מלא ברגע ההווה. ילדים לומדים על עצמם באמצעות האופן שבו אנו מקיימים עימם את התקשורת. כאשר אנחנו שקועים כל הזמן ומודאגים ,אנחנו נמצאים עם ילדינו פיזית, אך נעדרים מבחינה רגשית.בשלב מסוים בחיינו רוב המבוגרים מוצאים את עצמם בתפקיד הורים, שהוא אחד התפקידים האוניברסליים החשובים ביותר.
נשאלת השאלה, האם הורות הוא תפקיד או משימה?
האם אנו יכולים לבצע את משימת ההורות היטב, בלי להזדהות עמה? כלומר: בלי להפוך לתפקיד עצמו?
כל הורה טוב ידאג לצורכי ילדיו, ימנע ממנו להיקלע לסכנה,וכמובן יאמר לו מה לעשות ומה לא לעשות.אך הבעיה מתעוררת כאשר ההורות הופכת לזהות, כאשר תחושת העצמי נובעת מתוך התפקיד. או אז ...חשיבות התפקיד ההורי נהיה מופרז מידי, מודגש מידי ומשתלט.על פי רוב, ההיענות לצורכי הילד נעשית מוגזמת עד לכדי פינוק, שמירת הילד הופכת להגנת יתר ומפריעה לצורך של הילד להתנסות בדברים בעצמו וההוראה של מה כן לעשות ומה לא הופכת לשליטה.מה שיכול להדאיג ואת זה אני רואה לאורך שנות ניסיוני בעבודה עם ילדים והורים הוא , שזהות ההורה בתפקיד נשארת זמן רב לאחר שהצורך במשימה כבר חלף. ההורה מתקשה לשחרר את תפקידו אפילו שילדו כבר גדל, התבגר ואפילו נשוי....ההורה מתקשה לשחרר את הצורך בתלותו של הילד בו ואת תלותו שלו בילדו.כאשר ההורים מתקשים לשחרר עצמם מהתפקיד ומגדירים את זהותם באמצעותו הם למעשה מפחדים לשחרר, פוחדים מאובדן זהות. והורים כאלה יהפכו להיות הורים מבקרים, הורים המפגינים חוסר הסכמה או מעוררים בילדיהם רגשי אשמה .."אני נתתי לכם הכל" ו"אני רוצה שאתה תצליח יותר ממני", "בשביל מי אנחנו עובדים אם לא בשבילכם" .כל זאת מתוך ניסיון לא מודע להחזיק בתפקיד ולשמר אותו .
הילדים כמובן, גדלים ורוצים להיות עצמאיים בזכות עצמם ,נאלצים להתרחק ולמצוא את זהותם החדשה כילדים נפרדים מזהות הוריהם. (התבגרות)
הילד כמהה שההורה יעמוד לצדו כבן אדם, לא כממלא תפקיד ולכן הוא זקוק לנוכחות !!
ולמה הכוונה וכיצד אפשר להחדיר את הנוכחות לחיי המשפחה המודרנית?
המפתח הוא הענקת תשומת לב לילדיכם.
יש שני סוגים לתשומת לב. האחד הוא תשומת לב בעל צורה והכוונה היא תמיד להתנהגות, עשייה או הערכה. "האם סידרת את המיטה?" , "כמה קיבלת בחשבון?", "קח את הצלחת" "תביא ומהר" "תפסיק" וכו' והסוג השני הוא נטול צורה...כאשר אתם מביטים בילדיכם, מקשיבים להם ,נוגעים בהם, עוזרים להם, ערניים לתגובות שלהם ,לתחושות. אתם דוממים ,נוכחים לגמרי ואינכם רוצים שום דבר חוץ מאותו רגע כפי שהוא.בדרך הזאת אתם מפנים מקום להוויה. באותו רגע אתם כבר לא אמא ואבא. אתם ההוויה שמאחורי התפקיד, מאחורי העשייה.
ילדים מסוגלים לגלות בקלות כוונות, ולצמוח ולהצליח כאשר יש להם יחסי גומלין מלאי כוונה .כאשר אנחנו נוכחים בהוויה ולא רק פיזית ילדינו יוצרים איתנו קשרים רגשיים שבתוכם הם מפתחים תחושה עמוקה לגבי עצמם.
כמובן, שתשומת הלב המבוססת על צורה הינה הכרחית ונחוצה, אך האם זה כל מה שיש ביחסיכם עם ילדיכם?
פרץ נטלי
