מקומן של הנשים בקולנוע דרך הסרט בעולם טוב יותר - סוזאן ביאר
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מקומן של הנשים בקולנוע דרך הסרט בעולם טוב יותר - סוזאן ביאר 

מאת    [ 05/10/2012 ]
מילים במאמר: 1117   [ נצפה 1763 פעמים ]

 
 

יותר ויותר נשים חודרות  מדי יום אל מאחורי הקלעים של עשיית הקולנוע כבימאיות, מפיקות ותסריטאיות. הימצאותן מאחורי הקלעים אינו מובן מאליו ומשקף את תוצאות המהפכה הפמיניסטית כמו בכל תחום אחר. מקצועות שנחשבו גבריים ונשלטו על ידי גברים נפתחו מאז שנות השבעים גם בפני נשים ועכשיו הן שם והן לא מתכוונות ללכת. בנוסף להעסקתן  כמו בתחומים אחרים יש לזכור שתרומתה של המהפכה היא גם ביצוג הדמות הנשית על המסך ובשינויים הרבים שהיא עוברת מראשית הקולנוע ועד היום. לא זה הזמן להכנס לפירוט והרחבה בנושא אלא רק לציין שכאשר הותר להן להשמיע את קולן התחלנו לקבל גם את נקודת מבטן ( וזה לא תמיד אותו דבר משום שנשים רבות בעמדות מפתח משמיעות ומשמרות דווקא את נקודת המבט הגברית)

מי הן הנשים שעושות קולנוע? במה נבדל סיפורן מסיפורי הגברים - על איזה רקע הן צומחות? עם איזה שאלות הן מתמודדות? האם שפתן הקולנועית שונה מזו של גברים יוצרים? מה יותר פמיניסטי להראות שהן מסוגלות לעשות סרטים כמו גברים ולא פחות טוב? (סוזאן וקתרין...) או אולי דווקא לחפש קול יחודי שאינו מתחרה בגברים?  (מרגרט גוריס)  מדוע כל כך הרבה יוצרות עושות סרט אחד או שניים ונעלמות?  האם יש הסבר לכך שיותר בימאיות מצליחות בקולנוע הדוקומנטרי מאשר בקולנוע עלילתי?                 

 

העולם בסרטה החדש של סוזאן ביאר אינו עולם טוב יותר אבל הוא עולם שמתקיים בו רצון אמיתי לתיקון, ודיאלוג אמיץ בחיפוש אחר הדרך הנכונה להשיגו. סרטה החדש של ביאר העומד לעלות לאקרנים בסוף החודש הוא הזדמנות נפלאה להצצה אל תוך עולמה של  יוצרת שאני אוהבת במיוחד ובאמצעותה לנסות ולגלות את הזוית הנשית. האם יש בכלל דבר כזה או שהתשובה היא אך ורק אישית.  

 

  ביאר משתפת פעולה גם בסרט הזה עם התסריטאי אנדרי תומאס יאנסן  מה שמוכיח שאם אמנם מתקיימת זוית נשית יחודית היא יכולה להכתב גם על ידי גברים. שיתוף הפעולה שלהם  לאורך השנים מציג את מאבקן של הדמויות לא כעניינן של נשים אלא של אנשים . הפמיניזם שלהם הוא בראש וראשונה הומניזם.

שני נערים דנים לשתי משפחות במשבר מעלים דילמה מוסרית בין סליחה וחמלה לבין עונש ונקמה. בדומה לסרטם האחרון (אחרי החתונה 2007 ) היא משלבת  בין המישור המשפחתי לבין המישור החברתי /גלובלי ובכך מעניקה לשאלות שהיא מעלה מימד אוניברסלי המפנה את הזרקור פנימה אל תוך כל אחד מאיתנו. ביאר מאלצת אותנו לשאול שאלות קשות האם לכל אדם נושיט עזרה? האם אנחנו מקיימים בעצמנו את מה שאנו מטיפים לילדנו? האם עזרה לחלשים היא תמיד מתוך רצון אמיתי לעזור לאחר או שהיא משרתת צורך אגואיסטי? האם תגובות עוצמתיות הן ביטוי לכוח או לחולשה?  הסרט מפתיע לא בשאלות שהוא מעלה אלא בתשובות שהוא מציע .

 

דמויות עגולות , מתחבטות, אינן פועלות אוטומטית ואינן עסוקות בלהצדיק את מעשיהן בסיפורים דמוניים על ה"רעים" הקמים עלינו להשמידנו ומאלצים כפרט או כמדינה לפעול בכוח ונחישות. החלוקה בסרטיה אינה בין טובים לרעים כשם שאינה בין גברים לנשים. כל בני האדם הם קורבנות מסוג כזה או אחר. האשה גם ב'אחרי החתונה' וגם ב'אהבות פתוחות' וב'אחים'  היא קורבן של  סינדרום סינדרלה - הננטשת, הנבגדת , המנוצלת והניצלת. הגבר בכל אחד מן הסרטים האלה הוא קורבן של סינדרום הצייד- הכובש, המציל, החזק והשולט. כולם בלי יצא מן הכלל הם חלק מחוקי הג'ונגל כולם ציידים וניצודים לסירוגין, נאבקים את מלחמת הקיום.

ביאר חוקרת את הפחד הקיומי הנמצא מתחת למעטה התרבות וכלליה, היא מציגה בפנינו את גבולות הכוח של השליטים, את הגברים החזקים כשהם בוכים, את ילדי העולם השלישי מסרבים להיות קורבנות שניצלים על ידי המושיע מן המערב. את הנשים מסרבות להפגין את כוחן על ידי אימוץ הקודים הגבריים. ביאר שוברת את הציפיות לא רק בסיפור ובדמויות אלא גם באופן שבו היא מביימת . ב'אחרי החתונה'  נקטע רצף העלילה שוב ושוב על ידי תקריבים קיצוניים של עיניים וצמחים נרקבים. עיניים של חיות, פוחלצים, בניאדם. צמחים בתהליכי רקבון וכלייה שונים. מה שנראה בהתחלה כהפרעה טורדנית הולך ומקבל בהמשך הסרט משמעות מהפנטת. החיים והמוות- הציידים והניצודים נוכחים בכל רגע נתון לא רק בסיפור אלא בתזכורת חזותית, ברצף דימויים ששולח את הצופים בצורה אסוציאטיבית אל מקורות הקיום האנושי הפחד מפני המוות מחד והמשיכה האירוטית מאידך.   

    ב'אהבות פתוחות' ( בדומה לסרטים אחרים בגל סרטי דוגמא 95 אבל הרבה יותר משכנע מהם ) היא מניעה את המצלמה כמצלמה בייתית מהוססת מחוספסת מציצנית וחודרת אל תוך נשמתם של גיבוריה.  כניסתה של אשה נוספת לתמונה משפחתית מייצרת משולש רומנטי בנאלי וצפוי ולמרות הנושא השחוק מצליח הסרט להציג פרופיל מרתק וריאליסטי עד כדי כאב של הגבר האשה המאהבת והבת המתבגרת. הבגידה אינה מוצגת כמעשה אנטי מוסרי או אנטי משפחתי אלא כתאונה של הלב המקבילה לתאונת הדרכים שמניעה את גלגלי העלילה. ביאר אינה שופטת ואינה מבקרת,אינה מציגה טובים ורעים ואינה מטיפה מוסר לאף אחד. היא בוחנת את תגובותיהם של בני אדם בעיתות משבר, על המאבק הפנימי בין  הדחפים והתשוקות לבין הרצון האמיתי שלא לפגוע באהובים עלינו. הדילמה אינה מול קודים חברתיים, בורגניים או דתיים אלא מול עצמנו ואמות המוסר הפנימיים שלנו. מייקל דאגלס בחיזור גורלי מתחבט משום שהוא חושש לאבד את כל מה שיש לו ומשום שהוא מזהה אצל המאהבת סימנים של טירוף נילס לעומתו באהבות פתוחות מתחבט ומתייסר משום שמשפחתו יקרה לו משום שלא משום שהוא בן אדם של ממש שיש לו חולשות והוא לפעמים נכנע להן אבל יש לו גם אמות מידה מוסריות, רגשות אשמה ודאגה אמיתית ליקיריו.

כמו משולשים רומנטיים ושאלות שנקמה וכוח המטופלות בסרטיה באופן מקורי ואחר כך גם מציגה ביאר פמיניזם אחר ולא צפוי. בסרטיה אנו פוגשים נשים שבויות עדיין בתפקידים "מסורתיים" של המאהבת, האם , והרעיה הנבגדת גם כאשר הן משכילות ועצמאיות הן אינן מתנהגות או נראות כנשות קריירה בקולנוע ההוליוודי. ביאר אינה מחפשת את המרכיבים החזקים בדמויות הנשים אלא דווקא את החלקים החלשים בדמויות הגברים. בראיון שנערך איתה אמרה שהיא אוהבת לחפש ולחשוף את החלקים הנשיים שיש בכל שחקן... ביאר מתרכזת בחולשה האנושית על כל מורכביותיה היא אינה טורחת לארגן את הכותרות מחדש היא מותירה אותן עם כל הקלישאות אבל חודרת במצלמת רנטגן אל מה שמסתתר מאחוריהן. הפמיניזם של שנות השבעים סלל בפני נשים את הדרך לחפש את העוצמה האסרטיביות וההשגיות אך שגה בכך שראה בפמיניזם עניין נשי במקום עניין אנושי. נשים נדרשו לאמץ מודלים גבריים קריירה גברית והתנהגות גברית . סוזאן ביאר מראה לנו את מגבלות הכוח ואת המלכודת של הזקוקים באופן נואש לשליטה. כולנו חלשים היא אומרת הילדים המבוגרים האירופאיים האפריקאיים הגברים והנשים אצל כל אחד מאיתנו תיתן החולשה את אותותיה בצורה שונה ולפעמים היא תתחפש לכוח ועוצמה. ביאר אינה מחפשת את הפמיניזם אצל נשים גיבורות אלא דווקא אצל גברים ונערים תוך שהיא חושפת את הפן הנשי המדוכא בחברה שקידשה את הקוד הגברי הכוחני. כיוון שהפמיניזם העכשווי אינו מעוניין בשויון על בסיס של זהות אלא שויון על בסיס של שונות, הוא מבקש לחבק ולאמץ תכונות נשיות וחשיבה נשית כלגיטימית. נשים נדרשות לאמץ ולטפח תכונות גבריות מתוכן או מחוצה להן על מנת להשתלב בעולם העסקים הפוליטיקה ו...עשיית סרטים.  רק כאשר יאמצו ויטפחו הגברים את התכונות הנשיות שבתוכם יוכל להתקיים שויון אמיתי בין המינים. רכות , סליחה, חמלה ויתור  אינם צריכים להתפס כמושגים נשיים אלא מושגים הומניים המנסים להפוך את העולם לעולם טוב יותר.       

 

רחל אסתרקין - מרצה לקולנוע. נפתחה ההרשמה להרצאות וקורסים 2013 . הרצאות וקורסים מרתקים ברחבי הארץ! עקבו אחרינו בפייסבוק "רחל אסתרקין-מרצה לקולנוע"


פרטים גם בטל': 0526420495

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב