גניבות רכב - מכת מדינה -- התחמקות חברת ביטוח מתשלום תביעות ביטוח 

פיצויים בגין גניבות רכב בישראל

מקרים של גניבת כלי רכב הפכו למכת מדינה של ממש בישראל. ככל שמשתכללים אמצעי המיגון, כך משתפרת גם מיומנות הגנבים. גנבים שנתפסו הציגו בחקירות את הקלות בה הם מתגברים על המערכות, אף המשוכללות ביותר. לעיתים מועמס רכב גנוב על משאית, מובל למקום נוח מבחינת הגנב, ושם מתבצעת עבודת הפריצה באין מפריע.

ואז נתקל בעל הרכב במכשול הגדול – תביעת הפיצוי מחברת הביטוח. שם, לא אחת, נוהגת המבטחת למצוא פרצות שיפטרו אותה מהצורך לשלם. לעיתים, בהעדר פרצות אמיתיות, יוזמת החברה טיעונים ומענים שונים שכל תכליתם – הימנעות מתשלום הפיצוי.

עיקר הטענות מתבסס על חוסר תום לב של המבוטח, או על היעדר מיגון ברמה הנדרשת. הקושי של המבוטח להתגונן מול טענות אלה הוא גדול, שכן הרכב איננו, ולא ניתן להציג את הריאיות הנדרשות לחפותו ולנכונות תביעת הביטוח שלו.

בשם הניסיון להמנע מתשלום, ומתוך הביטחון בכוחן ובעוצמתן מול הלקוח, מגיעות טענות החברות לרמת אבסורד בלתי נתפסת. האסטרטגיה של התשת הלקוח, משיגה לעיתים את מטרתה, גם אם לא וויתור מלא, אז לא אחת הוא מגיע לנכונות להתפשר. כל פשרה כזו היא רווח כמובן של חברת הביטוח.


דוגמה לתביעת ביטוח שנידונה בבית משפט

כך, למשל, בתביעת דורנט נגד מנורה חברה לביטוח, הובא בפני כבוד השופט כספי מקרה התביעה הביטוחית  של דורנט – חברת הסעות, אשר כלי רכב שלה נגנב. חברת מנורה טענה כי התובעת לא עמדה בתנאי המיגון, שכן מכסה המנוע לא היו נעול, כפי שנדרש. ברכב האמור לא קיים מכסה מנוע, והגישה לנוע היא מתחת למושב בפנים הרכב. לטענת מנורה, דינו של מושב זה כדין מכסה המנוע המצוין בפוליסה, וכי היה צורך לוודא נעילתו.

השופט לא קיבל טיעון שזה, וקבע כי הרציונל שבדרישת המיגון היא למנוע ניתוק מערכת האזעקה, הנמצאת בדרך כלל בתא המנוע, באופן שיקל על הפריצה. במקרה הנדון, נמצא מנגנון האזעקה בתוך הרכב, כך שלא ניתן לנטרל אותו לפני הפריצה. לפיכך הטיעון של אי קיום הוראת המיגון אינו רלבנטי למקרה זה.

השופט התייחס גם לטענה נוספת של המבטחת, על פיה חלף זמן לא סביר מיום הגניבה ועד שהוגשה תביעת הביטוח. נסיבות הדחייה היו ענייניות, ויתרה מכך, טיעון זה לא נכלל כלל בנימוקי הסירוב המקוריים של החברה לתשלום הפיצוי. אם זה לא שימש את החברה אז, הוא לא אמור להיות רלבנטי גם בדיון המשפטי.

בפסק הדין התייחס השופט לטענות אלה ואחרות, והביע תרעומת על כי נראה שמנורה הציגה כל טיעון אפשרי, גם אם קלוש ומשולל יסוד סביר, על מנת לדחות את פני הלקוח ריקם ולהמנע מתשלום הפיצוי.  הוא אף ציין כי לקח בחשבון את ההתנהגות הבלתי הולמת של הנתבעת, אשר הולידה את התביעה, בקביעת הסכום של הוצאות המשפט, שבו חויבה מנורה, בנוסף לסכום המלא של מקרה הביטוח.