הרישום הפלילי - למי זה טוב? 

במדינת ישראל קיים אחד מהעקרונות המאפיינים מדינת חוק, לפיו כל עוד לא הוכחה אשמתו של חשוד הרי הוא נחשב לחף מפשע.

אך, כמה אנחנו מתמוגגים כאשר אנו שומעים את הכתבים הפליליים, כתבי בתי המשפט והמנחים למיניהם מבקשים תמיד במהלך סיקור חקירת משטרה, במהלכה נעצר חשוד, במהלך סיקור של דיון בבית המשפט של עבריין בכיר ו/או ראש משפחת פשע או חייל באותה משפחה, פוליטיקאי זוטר או בכיר, ראש ממשלה, שר או נשיא לשעבר ש..."...כמובן עדיין לא הוכחה אשמתו ו...כמובן הוא עדיין חף מפשע " וכו'.

אכן אחד מעקרונות היסוד במדינה דמוקרטית בה קיימת (לפחות בהגדרה) הפרדה מוחלטת בין הרשויות והרשות השופטת היא היחידה המוסמכת לקבוע כי אדם שנחשד בביצוע עבירה אשם ואף להטיל עליו עונש ולעיתים (כשמדובר בעבריין מין) אף סטיגמה לכל החיים.

באמת, רק בית משפט שבחן את האשמה הפלילית בשיטה האדברסרית  המקובלת במקומותינו, לאחר שהראיות עברו את המבחן הראשוני, המקצועי של אנשי החקירות במשטרה (והיינו רוצים להאמין גם המוסרי, שכן ברור לנו שחוקר משטרה סביר לא ירצה להגיש כתב אישום כנגד אדם שנראה לו חף מפשע...), בהמשך של אנשי התביעה והפרקליטות ובסופו של דבר המבחן הטוב ביותר הקיים היום בשיטתנו האדברסרית (בה "משחקים" התביעה והסנגוריה בפני השופט את "משחק הראיות" החקירה הראשית והחקירה הנגדית), במשפט בו נבחנת כל ראיה בעין מחייבת ובעין שוללת ובסופו של יום מכריע שופט מקצועי שישב בדין והתרשם מהעדים לחובתו או לזכותו של הנאשם (וכידוע בודדים מידי הם מקרי הזיכוי).

ומה לנו כי נלין, הרי כל שופט יודע שהחלטתו (בטח ב"סיבוב הראשון")  ניתנת לערעור בפני הערכאה שמעל כך שלכאורה השיטה עובדת.

טוב אז מה היה לנו כאן? רק לבית המשפט הסמכות  להכריע גורלות ולהחליט אם אדם אשם ועליו לשאת בעונש כלשהו ולעיתים כאמור אף בסטיגמה לשנים רבות.

האם נראה הגיוני שבמדינת חוק כלשהי תהיה נתונה הסמכות לקבוע אשמתו של אדם לרשות המבצעת, או ליתר דיוק לפקיד של הרשות המבצעת?

כמה שהדבר נראה אבסורד במדינת ישראל מסתובבים מאות אלפי (!) כן מאות אלפים של אזרחים חפים מפשע שלהם רישום פלילי...

ישאל הקורא הנבון הכיצד? ובכן למשטרת ישראל הסמכות להחליט באיזה עילה ייסגר תיק פלילי שנפתח כנגד אדם כלשהו.

קיימות 3 עילות בהן למשטרה ולתביעה יש את הסמכות לסגור תיק פלילי כנגד חשוד: חוסר עניין לציבור, חוסר ראיות או חוסר אשמה.

החוק במדינת ישראל קובע כי רק במקרה של חוסר אשמה ימחק הרישום מהמרשם הפלילי, ומה בשאר המקרים?

למשרד החקירות שבניהולי הגיע לא מזמן פנייה של הוריו של בחור צעיר שהגיע לגיל גיוס וביקש להגשים חלום ילדות ולהתגייס למשמר הגבול ובמהלך ההליך התברר שגיוסו למג"ב לא יתאפשר כי לבחור רישום פלילי מהתקופה שהיה קטין.

כשבדקתי את הנושא התברר שהמשטרה בעיר מגוריו חקרה אותו לפני שנים, בתקופה בה היה קטין, יחד עם נערים נוספים מהשכונה בחשד לפריצה לחנות המכולת השכונתית. בסיום החקירה שוחררו כל החשודים ותיקי החקירה נסגרו כנגד כולם בעילה של "חוסר ראיות" ולא חוסר אשמה.

כך נוצר מצב שהבחור הצעיר (יחד עם חמשת חבריו מהשכונה) נושא עימו אשמה בשל עבירה שלא ביצע, דבר שחוסם בפניו אפשרויות רבות לשרת את מדינתו, למרות שמעולם לא ביצע עבירה כלשהי.

במקרה זה הפנייה למשרד החקירות בעל ידע וקשרים עם הגורמים הנכונים עזרה, הרישום נמחק, והנער המשיך בחייו כאשר האפשרות לשרת את המדינה, בכפוף לרצונו וליכולותיו כמובן פתוחה,

ואולם קיימות מאות אלפי דוגמאות הפוכות בהן הבירוקרטיה הממסדית ניצחה.

עד שהעיוות יתוקן עצתי במקרים כאלה ואחרים לא לוותר לבירוקרטיה ולפנות לגורם שיכול לעזור, חוקר פרטי, משרד חקירות, עורך דין או כל גורם אחר המכיר את הממסד והבירוקרטיה הרלוונטית ויכול לעזור.