כיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

כיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף 

מאת    [ 16/09/2012 ]
מילים במאמר: 4584   [ נצפה 2133 פעמים ]

 
 

בספרו על גבריות באמריקה, מהלל מארק גרזון (GERZON) - יהודי אמריקני - את ישראל כאומה במדים שיודעת כיצד להתייחס ללוחמיה. במהלך נסיעה שגרתית באוטובוס שהוביל אותו לתל-אביב מבית חולים ירושלמי בו טופל ונחבש לאחר תאונת אוטובוס, הוא מתאר כיצד "כל הנשים באוטובוס לטשו בי עיניים. סבתות ובנות טיפש-עשרה. הן חייכו בחמימות. לא החיוך הנוקשה של תושבי העיר אלא קרן אור ידידותית, מזמינה ומחזקת של ידידים ותיקים. 'למה הן מסתכלות בי כך?" שאלתי ידידה שישבה אתי באוטובוס. 'הן חושבות שאתה חייל פצוע', השיבה" (גרזון 1982:47). שנת הנסיעה היתה 1969. גרזון,  שראשו חבוש בתחבושת,  מרגיש כגיבור מלחמה פצוע בישראל של 1969, שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים, בעת שהאמריקנים עדיין מלקקים את פצעי מלחמת וייטנאם. במשך שעתיים של נסיעה באוטובוס, הוא מרגיש (במילותיו שלו) כמו ג'ון ויין. כמו פורטנוי של פיליפ רות, גרזון מזהה את הסקס-אפיל הישראלי-ציוני-יהודי בקשר שבין לוחמים חזקים ונשים מעריצות. עבור רות וגרזון, היהודים האמריקנים, ישראל היא באמת ובתמים ארץ ?הגוף הנבחר"

 

בפרק זה אני שואלת מה משמעות הדבר להיות "נבחר" בישראל, וכיצד מתרחש תהליך הבחירה של הגוף. תחבושת הראש של גרזון - הסטיגמטה[ii] של החייל הפצוע - מייצגת מאגר של סמנים גופניים המגלמים גבריות בארץ ?הגוף הנבחר?. כמו הבלורית של הפלמ"חניק, התחבושת מסמנת בחרות.[iii] אולם התחבושת מסתירה גם צד אפל שאינו נראה לעין המתבונן. חלקו הראשון של פרק יתמקד בצד האחר - בתחבושת - בכיסוי והעלמת גופים  שאינם תואמים את הציפיות החברתיות. במילותיו של פוקו, ?הגוף הנבחר? ייבחן כאןכשיח של נרמול.

לצורך הניתוח אתרכז  בארבע דוגמאות מרכזיות, המוצגות בהתאם למקומן היחסי במחזור החיים. מיון של "גופים נבחרים" מתרחש בתחנות מרכזיות  במהלך מחזור החיים הישראלי. בפרק זה בחרתי להתמקד בבארבע תחנות עיקריות: הריון (טרום לידה), לידה , צבא, ומוות. א. בחירה ומיון של תינוקות נערכים כחלק משימוש  באבחון טרום-הריון  וטרום-לידה, ולאחר הלידה נמשכים בתגובותיהם של הורים לגוף של תינוקם הנולד.  ב. מיון של חיילים לפי קריטריונים גופניים.   ג. מיון של גופות במכון לרפואה משפטית באבו-כביר - מקרה ספציפי שיוביל בהמשך גם לנושא  הכללי של  המיון הסימבולי של גופות הנופלים באמצעות מנגנוני-שיח קולקטיביים של הנצחה. מקרים אלה לקוחים מתחומים שונים, אך כולם מציגים את מרכזיותו של ?הגוף הנבחר?. כל המקרים  שיובאו מדגימים את תהליכי ההדרה וההכלה שדרכם משליט הגוף הציבורי את רצונו על הגוף הפרטי. "מחזור החיים"  של ?הגוף הנבחר? מתחיל בהריון ובלידה, שם הוא עובר שני שלבים של בחירה/מיון: טרום-לידה ולאחר הלידה. המסלול ממשיך דרך גיל ההתבגרות, מגיע לשיאו בגיוס  לצבא ובבגרות הנקנית דרך השירות  הצבאי, ומסתיים במוות.

 

בוחרים את גוף התינוק

אבחוני טרום-הריון  וטרום-לידה

מעניין לבדוק את הרקע התרבותי לפופולריות של האבחון הטרום-הריון   וההריוני (טרום-לידה ) בישראל.  כפי שהזכרתי בהקדמה, לדעתי "הגוף הנבחר" מספק מסגרת תרבותית למיון ולאיבחון הגנטי.  פרופ' גדעון בך, ראש המחלקה לגנטיקה אנושית  בבית חולים הדסה עין-כרם  טוען בראיון אישי ( 7.11.00), שבעולם אין אח ורע לרצונם  של האנשים  בארץ  לעבור את כל הבדיקות לפני ובמהלך ההריון. לדבריו, "הלהיטות הישראלית קשורה לרצון לקבל גוף מושלם". מעורבות המדינה מורגשת מאוד בסבסוד הבדיקות (חלק מסל הבריאות) וריכוז של סקרים גנטיים ספציפיים כדוגמת הסקר למחלת  הטיי זקס.

 

השתכללות הבדיקות הגנטיות מאפשרת כיום מגוון של שיטות: אבחון טרום-לידתי (בדיקת מי שפיר, סיסי שלייה), איתור נשאים בבדיקה גנטית, שימוש בתאי זרע או ביצית איכותיים ("בנק זרע סלקטיבי"), ואבחון טרום-הפרייתי (pre-implantation) במקרים של הפריה מלאכותית ("תינוקות מבחנה"). שתי השיטות הראשונות נפוצות מאוד בישראל, שקיימים בה  16 בנקי זרע וחלק מתוכם מאפשרים  בחירת תכונות הרצויות ליילוד.  דפנה ויורם כרמלי (Birenbaum-Carmli and Carmeli 2000; Carmeli et al. 2000   דפנה בירנבוים-כרמלי (2009) החוקרים את התופעה, טוענים כי בשאלונים  שהוגשו לזוגות ישראליים מתבטאת העדפה ל"טיפוס אשכנזי" בעל עיניים בהירות וצבע עור בהיר. לכן, התורמים המועדפים על-ידי בנקי הזרע הם אשכנזים בהירים. תורמים מעדות המזרח  מבוקשים באופן נמוך יחסית למספרם באוכלוסייה.  לא רק המועמדים להפריה מלאכותית משתתפים בבחירת העובר הרצוי אלא גם אנשי המקצוע האחראים על בחירת ומיון המועמדים לתרומת הזרע. לפי מחקרה של אלי תימן (Temen 2010 ), זוגות ויחידים בישראל המבקשים להעזר בשירותי אם פונדקאית מחויבים לעבור לעיתים תהליך ארוך ומשפיל  של מיון. הם נדרשים לעמוד בקריטריונים של התאמה חברתית (בני הזוג צריכים להיות נשואים, ויש העדפה לנשים יחידות שהן אלמנות או גרושות) וללא עבר פלילי.

 

  מתנהלות גם תוכניות קהילתיות ספציפיות להפעלת סקרים גנטיים לאיתור נשאים. אחת התוכניות הבולטות היא "דור ישרים", המופעלת בחברה החרדית. בחברה זאת, המתנגדת להפלות, נלקחת בדיקת דם מבני נוער והתוצאה מאוחסנת בבנק מידע אנונימי. בעת יצירת קשר השידוך הראשוני פונות המשפחות לעמותה לקבלת תשובה  האם קיימת התאמה גנטית בין מועמדים. אם שני בני הזוג נשאים של אותן מחלות תורשתיות רצסיביות (כגון טיי זקס או CF), תינתן תשובה   שנמצא חוסר-התאמה, שמשמעו הוא כי יש לזוג סיכוי של 1:4 ללדת ילד חולה במחלה, בכל הריון. תוכנית זאת מייצגת "התאמה תרבותית" של הטכנולוגיה הגנטית לצרכיה של קהילה בה השידוכים מתוכננים מראש והאופציה של הפסקת הריון בדרך-כלל אינה קיימת. "דור ישרים" היא תוכנית ?הגוף הנבחר? של הקהילה  החרדית, ויש בה כדי להמחיש את ההמשכיות הגופנית (שאינה תמיד דיסקורסיבית) בין היהדות והישראליות. ראוי לשים לב לסמנטיקה של המונח "דור ישרים": המסר הכלול   בשם זה הוא ששלמות גופנית בה מעוניינת התוכנית, מוגדרת כנורמטיבית ("ישרה"), ומכאן שאלה שנולדו עם פגמים או מחלות תורשתיות הם בבחינת ילודים ש"אינם ישרים". מעניין לציין כי גנטיקאים ישראלים משתתפים בתוכנית כטכנאים וכיועצים ובדיקות המעבדה מתבצעות במחלקה לגנטיקה אנושית בהדסה. זאת למרות בעיות אתיות שהתוכנית מעוררת, מכיוון שהיא מערערת על האוטונומיה של החולה ועל צורת העבודה הנורמטיבית של היועץ הגנטי,   שנוהג להשיב באופן אישי ולפרוש בפני  הפונה אליו את מגוון דרכי הפעולה העומדות לרשותו על מנת לעודד שיקול דעת מושכל ומודע. נראה כי הגנטיקאים הישראלים  נוטים  לקבל את ההיגיון הדתי-תרבותי   המדריך את תוכנית "דור ישרים" בגלל המסורת האאוגנית (eugenic), המשותפת ליהדות ולישראליות (Sagi ,1998). מקובל לחשוב כי השימוש הרב והבלתי-ביקורתי בבדיקות ובסקרים גנטיים מאפיין רק את האוכלוסייה היהודית בישראל, ואילו ערביי ישראל אינם נוטלים חלק בתוכניות אלה. . תפישה זאת נכונה ברובה. ואולם, קיימים מקרים ספציפיים של תוכניות גנטיות המופעלות בקהילות אתניות לא-יהודיות בישראל, ביוזמתם ובניהול[iv]ם של רופאים ישראלים.

 

ישראל היא בעלת "שיא עולמי" במספר הבדיקות הטרום-לידתיות שנערכות בה ובטכנולוגיות ההפלה הנלוות. "חוק ההפלות" הישראלי קובע כי אחד התנאים המאפשרים הפלה הוא מומים בעובר ואמנם,    כ- 80% מההפלות החוקיות בישראל  נעשות על בסיס מום שנמצא בעובר.[v] האישור החוקי לכך ניתן בכל מקרה ומקרה על-ידי ועדה להפסקת הריון. ראוי לציין כי הפונות  מופיעות בדרך כלל בפני הוועדה ובהליך  זה יש כוונה להפעיל אלמנטים  "חינוכיים", במיוחד בכל הקשור להפסקות הריון שסיבתן גיל צעיר של הנערה. במקרים אלה חברי הוועדה מטיפים מוסר לפונה הצעירה ( כגון, מדוע לא השתמשה באמצעי מניעה נאותים?) ומזהירים אותה שלא לחזור על התנהגות בלתי-אחראית זאת בעתיד (אמיר,  1995:250). "הטפת מוסר" זאת אינה מתרחשת במקרים בהם נידונה הפסקת הריון עקב מומים שנמצאו בעובר, כנראה מכיוון שסיבה זאת נתפסת על-ידי חברי הוועדה כנורמטיבית ומתאימה לצרכי הקולקטיב. אולם, מעולם לא התקיים בישראל דיון אתי-רפואי-דתי-חברתי בשאלה מהו מום ומדוע ילד  שלוקה במומים סויימים אינו יכול לחיות בחברה הישראלית. אין בנמצא רשימת מומים מוסכמת המצדיקה אישור להפלות מוקדמות ומאוחרות (אחרי השבוע ה- 23). עד אפריל 1999 לא היה בטפסי הפסקת ההריון שמילאו ועדות להפסקת הריון מקום לתיאור המום שבו לוקה העובר (דבר זה שונה בהנחיות משרד הבריאות מינואר 2000). הורים ורופאים בישראל נוטים לבצע הפסקת הריון במקרים שבמדינות מערביות היו מעוררים היסוס רב לגבי פעולה זו , כגון מחלת גושה הקיימת בצורה קלה (פרופ' גדעון בך, ראיון אישי, 7.11.00). מי שער לסוגיות האתיות המעורבות בכך,   יווכח שבישראל יש מימוש של אאוגניקה בצורת ריבוי הבדיקות (ברמה אישית, טרום-לידתית, וברמה קהילתית, טרום-נישואים), וגישה מתירנית להפסקת הריון (ראיון אישי עם פרופ' דן גראור).האאוגניקה הישראלית המודרנית מהווה יישום של טכנולוגיה חדישה לרציונל הציוני-לאומי של סוף המאה ה- 19. פאלק (1998:594) מציין במאמרו על "ציונות וביולוגיה", שיהדות השרירים של נורדאו היתה למעשה פרוגנוזה אאוגנית (של השבחת גזע) למצב היהודי הגלותי. יתרה מכך, פתרונו של נורדאו היה מעוגן בהנחות למרקיסטיות (הורשה של תכונות  נרכשות). כשם שהיהודים רכשו בגלות והורישו לצאצאיהם את תכונת ה"כניעות הנשית", כך הדור הציוני, החוזר לאדמת ציון, ירכוש מחדש את תכונות הגבריות החסרה. נורדאו כינה זאת בשם "טיפול אנתיאוס". אנתיאוס, המתאבק היווני המיתולוגי, היה בלתי-מנוצח כל עוד נגעו רגליו באמו האדמה.

האאוגניקה הציונית הפכה בישראל של היום לתפיסת עולם מתירנית   המצדדת בהפסקת הריון, תפיסת עולם המגובה בטכנולוגיה מהמשוכללות בעולם. לפי מחקרה של ציפי עברי (Ivry 1999), עולם הדימויים של רופאים גינקולוגיים בישראל המעורבים בהפסקות הריון מתבסס על דימויים צבאיים. לטענתה, רופאים הרואים עצמם כ"אנשי קומנדו" יצדיקו הפלות מכיוון שחשיבה צבאית רואה בהרג אמצעי הכרחי להשגת מטרות. ברוב ארצות העולם המתקדמות (ארצות הברית, אנגליה, צרפת) הפסקת הריון אינה מותרת כלל מעל השבוע  ה 23-24. בישראל קיימת אפשרות חוקית לבצע הפלות מאוחרות (אחרי השבוע ה  23) והיא משמשת בסיס לתביעות רבות של הורים נגד בתי החולים בטענה שאי-גילוי מוקדם של מום אצל העובר הוא בבחינת רשלנות רפואית. גם משרד הבריאות מעלה לעתים טענות נגד הורים שלא ביצעו הפלה מאוחרת לילד שנולד פגוע.

 

תנאים של חיבה: הורים וילדיהם

במהלך  עבודת  הדוקטורט, במחקר על תגובות של הורים לילדים עם פגמים, ערכתי תצפיות וראיונות עם הורים לתינוקות שאושפזו בבתי-חולים בישראל. מרבית התצפיות נעשו בבתי -החולים, וכ 200 נעשו בבתי ההורים. התינוקות סבלו מפגמים חיצוניים ופנימיים וסוגים שונים של מחלות.  לתיאור מפורט ראה וייס (1991, 1994, 1996).

 

מה שבלט לעין בתגובות ההורים היה דפוס של דחייה - אשפוז של הילד במוסד מצד אחד וצורות שונות של ניצול ואפליה בתוך הבית, מצד שני. כ- 50% מקרב הילדים שנולדו עם פגמים (חיצוניים ופנימיים) ננטשו או נדחו וכ- 80% מהילדים שנולדו עם פגמים ונלקחו הביתה, בודדו בתוך בית הוריהם (Weiss 1994b). למרות הבעייתיות שעריכת השוואה של  דחייה הורית בין תרבויות שונות, נראה שישראל תופשת את המקום הראשון בעולם בדחיית  ילדים עם פגמים.

במחקרי מצאתי כי ההורים הושפעו יותר ע"י פגמים חיצוניים מאשר פגמים פנימיים או מוסתרים??? מתצפיותי עלה כי ישנה רשימה של פגמים חיצוניים אשר יכולה לגרום לדחייתו של הילד   על ידי  הוריו. הרשימה כללה צבע עור כחלחל, פתח בעמוד השדרה, שפה שסועה, העדר פרופורציה בפנים, מכשירים רפואיים לגוף באופן קבוע או פתחים שנעשו בגוף לצורך צנתור.

 

דחיית ילדים עם פגמים ,  מנהג הנחשב למגונה בחברות מערביות,   הופיע אם כן כמנהג שכיח בישראל. מנהג זה נמצא  על יד אנתרופולוגים כמאפיין כללי ומתמשך של החברה האנושית במשך ההיסטוריה.[vi] למרות הקדמה הטכנולוגית והעלייה באיכות החיים, ממשיכה החברה האנושית להצמיד סטיגמה לילד עם פגם. ואולם פרקטיקות שהיו נהוגות בעבר כחלק מתיוג זה, כגון הרג ילדים והזנחה פושעת, הוחלפו  היום באשפוז מוסדי והזנחה חברתית. נושא זה נחקר באמריקה על ידי בף  (Beuf 1990) , אשר מצאה כי פגמים חיצוניים אסתטיים, כגון ויטילגו, פסוריאזיס, חיך שסוע, שומן יתר ופזילה הם במרבית המקרים בסיס לסטיגמה קשה.[vii] הסטיגמה נשמרת למרות ה"קדמה" הטכנולוגית והכלכלית

 

כהסבר אנתרופולוגי לדחיית ילדים נכים הוצעו בעבר הסברים סמליים-תרבותיים כגון אמונות  (בדרך כלל  בהקשר האפריקאי),   או הסברים של קשיי קיום (בפרברי העוני של ברזיל, למשל). בישראל המודרנית,  קשיי קיום אינם גורמים רלוונטיים בדרך-כלל.  הדפוס של דחיית ילדים קשור אם כן לתסריטים תרבותיים אחרים. בהמשך אנסה לקשור דפוס זה  לתסריט התרבותי של ?הגוף הנבחר"

 

לפרוט של דוגמאות ראה וייס, 1991.

(מתוך יומני האישי) העניין שיש לי  בילדים בעלי פגם חיצוני משקף התעניינות  במצבים קיצוניים. מצבים הבוחנים את התסריטים התרבותיים הבסיסיים שלנו,  במקרה זה, הורות. . מה מפעיל את ההורים "הנחקרים" על-ידי, מה מפעיל אותי כהורה. כיצד הייתי נוהגת במקומם. כאשר אני מסתכלת בהורים לילדים בעלי פגם מולד אני חשה שמחה המלווה באשמה, על כך שילדי שלי בריאים. בבית- החולים יש מציאות יומיומית אינטנסיבית. החיים הופכים לאינטנסיביים דווקא על הקצה, על הגבול. שום דבר אחר אינו רלוונטי. אין זה רלוונטי אם הבן שלי קיבל ציון נמוך במבחן היום?. כל מה שחשוב קורה כאן ועכשיו. אני חושבת שזאת הסיבה לפופולריות של סדרות בית-חולים בטלוויזיה. הן מפתות אותנו להציץ לקרביים של טרגדיות אנושיות גדולות ?.

 

יום אחד ישבתי בבית- החולים עם אחת הרופאות. צעירה, גבוהה, יפהפיה, אבל גם דהויה וחיוורת. היא אמרה לי, "בואי אני אראה לך את החדר שאנחנו מסתירים מכולם". והכניסה אותי לחדר שנמצא בקו הגבול בין שתי מחלקות. היו שם ילדים קטנטנים מעוותים בפנים ובגוף. והיא עברה בין המיטות וסיפרה את סיפורו של כל תינוק ואיך ההורים נטשו אותו. בית -החולים הוציא הוראה לפנות את הילדים הללו. אבל אני יודעת, אמרה לי הרופאה הצעירה, שאם יוציאו אותם החוצה הם אבודים. אבודים היא   אמרה לי.  ולא הייתה בעיניה שום דמעה. היא נחושה. "טאפ גאי" אומרים עליה. ואז החליטה, שמה את כולם, את כל הנידחים, בחדר אחד בין שתי המחלקות. רק היא ועוד אחות אחת מטפלות בהם. שאר חברי הצוות "לא יודעים עליהם  כלום". .  אני שואלת אותה: ומה קורה איתך? אני בסדר, אמרה. אין לי זמן אבל אני בסדר. לא, חזרתי ושאלתי, מה קורה איתך בתוכך, בפנים?

היא יושבת, ממוללת את כפות ידיה. מביטה בי בהפתעה. אני לא יודעת, אמרה, אני חושבת שאני נמצאת בתוך עולם הפוך.

האם זה עולם הפוך? הפעם אני שואלת את עצמי. לא יודעת. במשך  זמן רב זה היה העולם היחיד שהיכרתי.

 

דימוי גוף והורות

על אף שקשה לקבל זאת,  הדחייה של ילדים עם פגמים בידי הוריהם  היתה תגובה שכיחה במחקר רוב הילדים  שלקו ב פגמים חיצוניים מולדים (68.4%) נדחו בידי משפחתם, גם  כאשר לא סבלו ממחלות קטלניות. במקרים מסוימים, הפגם היה חמור רק מבחינה אסתטית (כדוגמת חיך ושפה שסועים). לעומת זאת, מרבית הילדים שסבלו ממחלות פנימיות לא נדחו אפילו במקרים של מחלות חמורות וקשות. ממצאים אלה מטילים צל כבד על התהליך ה"טבעי" של התקשרות בין הורים לילדיהם.

במבט שטחי ניתן היה לטעון כי התופעה קשורה למוצא אתני מסוים וסטטוס סוציו-אקונומי ספציפי, והיא משקפת מסורת תרבותית. נעשו מחקרים אנתרופולוגיים שנקטו בניתוח זה  כדי להסביר את התמודדותן של קבוצות עולים עם המודרניזציה הכפויה של החברה הישראלית. כאשר הוצגה בפני  חברי קבוצות אלה הרפואה המודרנית, הם הגיבו בפחד וחשש (לדיון במקרה של אימפוטנציה ראה  Shokeid & Deshen (   (1974:151?172).). לפני שמתרחשת ההתקשרות המשפחתית  ליילוד צריכים אם כך  להתמלא  מספר  של מה שאליזבט בדינטר (1981) ושפר עוז (1991) כינו "תנאים מספיקים"  .   ההסברים התרבותיים, המבוססים על שיוך אתני, נדחים על-ידי הממצאים שלי מכיוון שהתופעה חוצה גבולות אתניים, כלכליים וחינוכיים. שכיחות התופעה יכולה להיות מוסברת על ידי  גישת הסוציו-ביולוגיה, כמנגנון אבולוציוני התורם לסלקציה של הבלתי כשירים. אך הסבר זה אינו רלוונטי לדחיית תינוקות שמומיהם חיצוניים וקלים.

הסבר חלופי נוסף יטען כי דימוי הגוף המושלם הינו יבוא תרבותי מחברות מערביות, בעיקר מארצות הברית,  שהחלו באופנת טיפוח הגוף - מניתוחים פלסטיים ועד חדרי כושר ודיאטות. אולם בארצות הברית  שהיא מקור האופנה,  נמצא  שעור נמוך  יותר של הורים הנוטשים ילדים עם פגמים מאשר בישראל;  ובמקביל, , קיימים חוקים פדרליים רבים יותר שתפקידם להגן על זכויותיו של הילד החריג בקהילה, חוקים שאינם קיימים בישראל. בחברה הישראלית, הגוף הפגום, הלא-נבחר, ממודר כמעט באופן טוטאלי מן החברה. הגוף הפגום הופך  את היילוד  "לא-אדם" (non-person) באופן המאפשר את נטישתו, אשפוזו או בידודו בתוך בית ההורים. מסקנה עגומה זאת מתחזקת כאשר אנחנו רואים את   היחס השלילי של החברה הישראלית כלפי נכים. נכים בישראל סובלים מחוסר נגישות - הן פיזית והן סמלית.  הפרקטיקה הישראלית ממשיכה ומחזקת  את השיח היהודי המסורתי ביחס לאפלייתם של בעלי מומים (ראו למשל אצל Douglas 1996:chapter 3, Marx  1993).

דפוס הדחייה שנמצא נובע איפוא ממקור תרבותי קולקטיבי הייחודי לישראל. הפרשנות המוצעת על-ידי לתופעה זו, היא שמקור זה אינו אלא "הגוף הנבחר", אותו תסריט תרבותי שצמח מתוך האוריינטציה המיליטריסטית והגברית של מדינת הלאום היהודית.   פירוש זה תומך בטענתה של מרי דאגלס ( DOUGLAS, 1973), כי חברה המוטרדת   בשאלות של לגבולותיה הטריטוריאליים היא חברה המוטרדת גם ביחס לגבולות הגוף.  ,כמו כן,  חברה המוטרדת מאיום על גבולותיה תעסוק יותר בהבטחת אמצעים לגידול האוכלוסייה הכשירה שלה. תופעות הקשורות להלאמת הרבייה, המתרחשות בישראל באופן שאין לו תקדים במערב, כוללות מספר רב של קליניקות לפריון וכן מקיימות  את מספר הבדיקות הרב ביותר בזמן ההריון. קיומן של פרקטיקות מעין אלה דורש החלטה ברמה של הגוף הציבורי.  החלטה הדורשת מימון רב  לסובסידיות ולהשקעות של המדינה בפריון, כל עוד הילדים   נולדים שלמים. כפי שקאהן (1997:82) טוענת, "כאשר התרבות הדתית הדומיננטית מספקת את המסגרת המושגית לשארות, כפי שקורה בישראל, וכאשר אותה דת מגדירה את זהותו של אדם כמבוססת על אמו, הרי שביציות ורחם אינן  רק משתנים שקובעים זהות דתית ואמהית: הם קובעים את אזרחותך"."

עבודת הדוקטורט החשובה של קאהן על טכנולוגיות חדשות של רבייה בישראל (כגון הפריה מלאכותית ופונדקאות) מבססת טענה זאת באופן אמפירי. קאהן   חקרה את הקשר שבין ההלכה היהודית והרפואה המודרנית, אולם קשר זה מתחוור בעבודתה לאורו של האתוס הלאומי הישראלי: "אם אינך אם, אינך קיימת בחברה הישראלית", מצטטת קהאן (1997:107) את דבריה של עובדת סוציאלית בקליניקה להפריה בירושלים. כאשר קאהן מנתחת את סיפוריהן של מספר נשים לא נשואות שבחרו להפוך לאמהות באמצעות הזרעה מלאכותית, היא מדגימה את התמיכה הלאומית ברבייה של ילדים לגיטימיים בקרב אמהות "לא-חוקיות" (לא נשואות). זוהי תופעה חסרת-תקדים במונחים הלכתיים, שזוכה  לעידוד במדינת הלאום הישראלית.

הממצאים המטרידים שנתגלו לגבי דחיית ילדים עם פגמים גרמו לי שאחקןר  בכיוון נוסף, הקרוי בספרות המקצועית "דימוי גוף". דימוי הגוף הוא כנראה בעל משמעות קריטית בשלבים הראשונים של ההתקשרות הרגשית בין הורים לילדם, מכיוון שפרט למידע הגופני  אין לנו כמעט כל מידע אחר שיעזור לנו לבנות  תמונה של ילדנו. תמונת הגוף היא לפיכך גם מעין תמונה של הנפש. לתפיסה זאת יש סימוכים בתרבויות מסורתיות רבות הקושרות בין חטא שהאדם חטא בחיים קודמים לבין עיוותים גופניים עמם נולד כ"עונש אלוהי". אולם גם בלי להסתמך על אמונות דתיות מסוג זה, נראה כי הגוף הפגום מערער בדרך כלשהי על יסודות דימוי הגוף שלנו, ערעור המהווה אתגר רציני לכל תפיסת העולם שלנו (לא ברור). ההסבר האנתרופולוגי לכך הוא שתפיסת העולם האנושית מבוססת על אבחנות ברורות בין טבעי ותרבותי, אנושי וחייתי, נורמלי ומעוות. הילד בעל הפגם מערער  את האבחנות האלו וומקלקל אותן. הוא נמצא על קו התפר שבין הקטגוריות הבסיסיות הללו. הוא ילד, אבל מצד שני אין לו גוף אנושי. שבירה זאת של הגבולות בין הקטגוריות התרבותיות מובילה לתפיסת הגוף הפגום כישות "טמאה", "מזוהמת", ו"מסוכנת" (Douglas 1966). מחקרים אנתרופולוגים רבים אכן נתקלו בייחוסים כאלה בהקשר של ילדים עם פגמים. תפיסות אלה, שרובן בלתי-מודעות, יכולות  לשמש בסיס להגדרתו של הילד בעל הפגם כ"בלתי-אנושי" ולהוביל לדחייה, נטישה, ובידוד. (ראה תוספות בגירסה האנגלית, פרק 2 עמ' 23)

אבל מהו בעצם דימוי גוף, וכיצד הוא נוצר? לביולוגים יש על כך תשובה אבולוציונית, אך כאנתרופולוגית אני מעוניינת יותר בחקירת הדרך בה התרבות משפיעה על דימוי הגוף שלנו. בלשון מדעי החברה, אני מעונינת להתחקות אחר השעתוק של ייצוגים חברתיים ביחס לגוף בהשפעת תנאים פוליטיים וכלכליים מסוימים. אידיאל היופי, למשל, הוא דוגמא בולטת לדימוי גוף המבוסס על שיעתוק. בתקופה בה היו הבדלים מעמדיים בולטים שהתבטאו בכך שנשים ממעמד נמוך עבדו עבודת כפיים בחוץ, תחת השמש  הקופחת, ואילו נשים ממעמד גבוה היו פטורות מעבודה פיזית, נחשב השיזוף לסימן סטטוס נמוך. היופי היה טמון בעור הלבן והצח. היום, לעומת זאת, המושגים השתנו, הגוף השזוףהפך לאחד מסימני היופי המיוחס לנעורים, לזמן פנוי ולאפשרות לעסוק בתחביבים בחיק הטבע. באותה צורה אני מבקשת לבחון  כיצד עיצבה התרבות הישראלית את דימוי הגוף. נראה לי כי כאשר הם דוחים את הגוף בעל הפגם של ילדם  הם  נתונים להשפעת התרבות של "הגוף הנבחר".. כלומר, דחיית הגוף הפגום היא חלק מתפקיד שמועידה לנו תרבות "הגוף הנבחר". טענה זאת תתברר בהמשך.

 

לבחור את גוף החייל:

גיוס ושירות צבאי   

גיוס ושירות צבאי הם מן המטרות החברתיות המרכזיות של ?הגוף הנבחר?. זהו אחד ההיבטים של המיון המתחיל כבר בקרב תינוקות טרם ואחרי לידתם, כפי שתואר בחלק הקודם. תינוקות נבחרים בהתאמה למודל   הצבאי של ?הגוף הנבחר? שיוגשם בגיל 18. ?

 

להלכה, מרבית  האוכלוסייה הישראלית-יהודית מגויסת לצבא  בהגיעה לגיל 18. החוק הישראלי המוצהר פוטר משירות רק את הנכים ואת הנשים הנשואות. הלגיטימיות של  השירות בצה"ל  נובעת במידה רבה מהיותו לא רק מכשיר צבאי אלא גם מחנך של ערכים לאומיים...פעילויות מחברתות, שעורכים נציגי צה"ל ומשרד החינוך בבתי הספר התיכוניים, מכשירות את הנוער בדרכי הצבא, כולל שימוש ברובים, ניווט, ותרגילי סדר (ראה גם לוי-שרייבר ובן ארי 1998). נציגים שונים של יחידות הצבא מוזמנים להרצות בבתי הספר וטיולים כיתתיים נערכים למחנות צבא. מטרת הפעילות המגוונת הזאת, שנתפשת כיום כמובנת מאליה, היא להכשיר את הנוער (היהודי) מבחינה גופנית ורגשית לגיוס המתקרב.

???????????????????????????..

מצאתי ביומני בית-הספר התיכון שלי התייחסויות רבות  לפעילות הגדנ"ע. אני מתארת טיולים, ימי שדה ועבודה התנדבותית בנימה עליזה, חיובית ומחויבת. רק היום אני קוראת בין השורות ומבינה את הדיבור הכפול? מאחורי התיאורים הללו. אני יכולה לזכור בבירור כיצד שנאתי כל דבר שהיה קשור במאמץ פיזי. הריטואל של טיפוס על הרים בימי שדה, וההשפלה שהיתה מנת חלקי  כאן בגלל שלא יכולתי להמשיך ללכת והוסעתי באוטובוס. למרות כל השנאה והתיעוב, יומני - טקסט אישי המיועד לעיני בלבד - הכיל רגשות אחרים. אפילו הכתיבה האישית ביותר שלי נעשתה תחת מבטם של אחרים?. "בשביל נוף כזה משתלם לסבול" (כיתה ו'). אבל כתבתי  גם,  שלוש שנים מאוחר יותר: "נשרתי מהצופים". זו חייבת היתה להיות החלטה מכריעה. לנשור מהצופים היה גרוע יותר מאשר לנשור מבית- הספר. מעשה כזה נתפס כהתפרקות מערכים, בגידה באידיאלים ובמחויבות למולדת. הסיבה להחלטתי, כתבתי ביומן, היתה שבצופים לא הרשו  ללבוש גרבי ניילון אלה  (שנתפסו כסמל להתפנקות בורגנית).

 

ארונוף (  1989:132   ARONOFF)  טוען ש"טקס המעבר הראשוני של הזהות הציונית הינו שירות בצה"ל. זהו המבחן החשוב ביותר, מעבר לכל מבחן אחר, להוכחת ההשתייכות האזרחית ולקבלה אל הקולקטיב הישראלי". ניתן להבין את מסלולו של טקס זה אם נשים לב כי זהו מעבר לא רק לאזרחות כי אם גם לגבריות. כפי שבן ארי (1998:112,113 BEN ARI ) מציע, "המודל הקרבי הוא גם מודל של גבריות? להיות מסוגל לפעול כחייל בקרב מדגים את משמעות השליטה הגברית תחת מצבי לחץ".  

בחלק זה של הפרק  אתמקד  במיון של גופים מגויסים.

 

הממצא הבולט ביותר במחקר שערכתי היה שחלק הארי של  ההורים (193 מתוך 200) שבניהם שרתו ביחידות קרביות , אישר והצדיק את החלטת בנם להתנדב ליחידת עלית קרבית. ????. ממצאים אלה מציגים את המשפחה הישראלית כסוכן סוציאליזציה של שליטה נורמטיבית. תפקיד זה הוכתב למשפחה באופן מסורתי במסגרת הדת, ומאוחר יותר במסגרת הלאומיות. כפי שג'ורג' מוסה (1985:19) טוען, "המשפחה תמכה מלמטה בסדר שהמדינה כפתה מלמעלה". סדר זה כלל מדרג של סטטוסים, הקצאה ברורה של תפקידי המינים, ומשטור המיניות (כדאי לפרט) . המשפחה שימשה כראי של המדינה והסדר החברתי: "דרך שלטונו של האב הפטריארך, המשפחה חינכה את חבריה לכבד סמכות" (Mosse 1985:20). פרידריך לודוויג יאן, מייסד ההתעמלות (? לא ברור)  ותנועת האחווה (תנועות חברתיות של מהפכנות לאומית בגרמניה) כינה את המשפחה בשם "מעיין הרוח הלאומנית" (Mosse 1985:20).

עבור רובם המכריע של ההורים במחקרי,  השירות הצבאי הקרבי הייה מוקד של הזדהות והסכמה. ההורים דיברו בראיונות בשפה של סוכנים מטעם, מגויסים מטעם עצמם למטרות ולאידיאולוגיה של הגוף הפוליטי. כאשר הבן-החייל "זכה" ונבחר ליחידת עלית, הדבר הוצג כמקור של גאווה להורים. כאשר המטרה הנכספת לא הושגה, הוצדק הכישלון במציאת  סיבות שונות. מבטם של ההורים שהתמקד בגופו הנבחר של בנם נשא את המבט הקולקטיבי-לאומני לחיק המשפחה. הם   בדרך כלל תיארו בפרוטרוט את הקשיים הפיזיים של המיון ואת הבעיות הגופניות של בנם, אשר (א.  לא עצרו בעדו מלהשיג את היעד, או (ב.  גרמו לכשלונו, לא בלי שנלחם עד קצה גבול היכולת. הדגשת המיון הגופני נעשתה מתוך השתתפות של ההורים בשיח של ?הגוף הנבחר?.

 

?.אני זוכרת היטב את הניסיון האישי שלי בשירות הצבאי. התמיכה הבלתי-מותנית של הורי, שהיתה ?במבט לאחור ? מותנית, למעשה, בהצלחותי הצבאיות. תמיכה שמטרתה לשמור שאלך  בתלם. הורי עודדו אותי לעבור את המבחנים הצבאיים, מהטירונות ועד קורס קצינות. אני זוכרת את הפאסיביות והצייתנות שלי, שלפרקים הופרעו על-ידי 'התנגדות' גופנית ("מקרה רגל", כפי שקראה לכך אמי, אך למעשה לא היה שום ממצא רפואי). לדוגמה, אמי כתבה "אל תתני להם לראות כמה זה קשה לך. הכי גרוע זה כשהם רואים את הדמעות שלך? תאכלי ותשתי ואז תוכלי גם את לרוץ כמו האחרים". מכתביהם של הורי עודדו וחיזקו אותי שלא לנשור, לא להפסיק, לסיים את מה שהתחלתי. האירוניה הטרגית היא שמכתבי בן זוגי  לבתי, במהלך השירות הצבאי שלה, דומים למכתביהם של הורי אלי.    

 

מבחן הגוף: מיון כפנטסיה, השפלה כשייכות

בלי  להדגיש את  לתוצאותיהם, המיונים ליחידות הקרביות תוארו כקשים ותובעניים. התיאור ייצג נקודת מבט מגויסת, ולא ביקורתית. אולם הסאגה של "גבורת הגוף" מתחילה מספר שנים לפני הגיוס עצמו.

אם (? 6#) אימו של יובל: : "לבני השני, יובל, היתה בעיה. הוא היה רזה מדי, חשבנו שלא יגייסו אותו בגלל זה?.  בגיל 17 הוא התחיל לדבר על גיוס, על יחידות קרביות. זה היה הנושא הפופולרי לשיחה בכיתה שלו. הוא לא היה בכושר בשביל  הרמות? האלה. הוא החליט להיכנס למשטר אימונים.  הצטרף לקבוצת אימון מיוחדת וזכה במקום ראשון בריצות. הוא שונא שאני אומרת את זה - אבל הוא ממש החליט להצטיין בספורט. בסוף השנה הוא הוסיף לעצמו איזה חמישה קילו".

 

הדברים שנאמרו בראיונות לא היו שונים מדברים שהייתי רגילה לשמוע כילידת הארץ. דברים אלה מייצגים ז'אנר מקומי של "סיפורי מבחן" שהם גם "סיפורי גבריות" (נדיר לשמוע סיפורים כאלה על נשים). בעבודת הדוקטורט שלה,  אספה עדנה לומסקי-פדר (1994)  סיפורי חיים של אנשי מילואים, וסיפוריהם מציגים מאפיינים זהים לאלה של "סיפורי הגבריות" מן הראיונות שנערכו על ידי. לומסקי-פדר מוסיפה כי לסיפורים אלה יש ערך מוסף  לתהליך של סוציאליזציה, מכיוון שילדים ונערים מזדהים עמם בקלות יתרה.

סיפורי מבחן נוספים המתארים תהליכי הכנה לגיוס סוללים את הדרך למבחן "האמיתי", הלא הוא הגיבוש והטירונות ביחידות העלית שנועדו לסנן את המגוייסים ליחידות הקרביות.

סיפורים על המבחן האולטימטיבי הכרוך בהישג האולטימטיבי הופיעו במרבית הראיונות: סיפורי ריצה, מסעות, כיבוש, אתגרים גופניים למיניהם - סחרחרת של סיגוף הגוף הגובלת בטרטור. רוב רובם של ההורים והילדים לא שפטו את המבחנים האלה אלא להיפך, מתוך מגויסות למטרה. Theweleit (1989  טווילייט)) תיאר את מבחני הגוף בצבא הגרמני בצורה דומה, דמיון מעורר חלחלה. ייתכן שהדמיון הוא תולדה אוניברסלית של המערכת הצבאית, היוצרת חייל מגופו של המתגייס. מחנה הטירונות והאימונים הגרמני מתואר ע" טווילייט Theweleit (1989:144)  כמקום שבו "הכל מתוכנן, הכל פומבי? כל נער שנתפש כשהוא מחביא את ראשו מתחת לכריות מתויג כפחדן. נערים שרוצים לגשת לשירותים בלילה חייבים להעיר את הממונה לצורך קבלת אישור. קדטים אינם מקבלים מזון פעמים רבות, החופשות שלהם מבוטלות ללא הסבר. קדט שרוצה להישאר ולהתקדם, הופך להיות בעל עור עבה בצורה יוצאת-דופן".

התיאור מבוסס על סיפוריהם של 250 לוחמי Freikorps בגרמניה של שנות ה- 20. מקום חשוב ניתן במחנה ל"חציית הגבול האולטימטיבי" של סיבולת גופנית. על אף שתנאי התפתחותם וצביונם של הצבא הישראלי והגרמני בוודאי שונים מאוד, תרבות הגוף הגברית המאפיינת את שניהם, דומה מאוד (ראה גם תיאורים דומים נוספים של סוציאליזציה גברית אצל ארקין ודוברובסקי Arkin & Dubrofsky 1978). מעניין שגם טווילייט (1989:108)  מסביר כי ההצדקה לסיגוף הגוף נובעת מאידיאולוגיה לאומנית המתגלמת בטקסי מעבר גבריים. עיצוב הגוף הפרטי של הלוחם שואב את השראתו מהגוף הפוליטי, גוף האומה (der Volkskorper),  המהווה מעין "אלטר אגו" גברי.  ?..

 

הגוף הנבחר במכון לרפואה משפטית

פתחתי במיון של תינוקות שנולדו בידי הוריהם, ואסגור בתמונת ראי: מיון של גופות המתים. אחת מתחנות המיון היא במכון לרפואה משפטית  באבו-כביר. המכון הוא צומת מרתקת של גישות שונות, סותרות למעשה, אל הגוף. מצד אחד, זהו מתקן מדעי המשויך לביה"ס לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב ומפעיל ציוד טכנולוגי חדיש ומעבדה גנטית מהטובות בעולם. מצד שני, המכון נתון לפיקוח (אם כי לא פורמלי) של חברה קדישא.[viii] מצד אחד, המכון הוא ארגון אזרחי הפועל למען שמירה על זכויות אזרח. מצד שני, המכון ממלא את צרכי הצבא והמשטרה.

המכון הלאומי לרפואה משפטית ע"ש גרינברג מבצע בדיקות לצורך זיהוי גופות ואבחון של אלימות גופנית. זהו המכון היחידי הקיים בארץ לצורך זה. בכל שנה מגיעים אליו אלפי מקרים, חלקם של גופות וחלקם אנשים חיים. חלק גדול ממקרים אלה נבדק עקב נסיבות מחשידות לגרימת האלימות ו/או המוות על-ידי אחרים. מקרים אלה כוללים אונס, רשלנות רפואית, מוות של תינוקות, התעללות באסירים וטלטול של עצורים ביטחוניים (ראו Hiss et. al. 1996). המקרים הללו מועברים למכון ביוזמת גופים שונים המעונינים בחוות-דעתו המקצועית, כגון המשטרה, צה"ל, שירות הביטחון, שירות בתי הסוהר, משרד הבריאות, וגורמים פרטיים. במקרה שיש דרישה לנתיחה, היא מתבצעת רק לאחר הסכמת הקרובים, או לחילופין בהוראת צו בית המשפט. ממצאיו של המכון מועברים כדו"ח שיש לו תוקף של ראיות משפטיות. רופאי המכון מוזמנים להעיד בבתי המשפט בישראל מאות פעמים בשנה. למרות שנוצר כזרוע טכנית של מוסדות המדינה, במטרה לסייע לרשויות הצבא והביטחון, המכון לרפואה משפטית פועל הלכה למעשה כשומר של זכויות האדם, במקרים רבים של קבוצות חלשות ומיעוטים (כגון אסירים, עצורים, מחבלים, ילדים, תינוקות, קשישים, ונשים קורבנות אונס ואלימות).

מנקודת-מבט סוציולוגית, המכון מהווה זירת התרחשות יחידה-במינה שבה משולבים הגוף הפוליטי-חברתי (ציבורי) והאנושי (פרטי). המקרים בהם מטפל המכון, דרכי הטיפול שלו והשימוש בממצאיו, קשורים באופן ישיר למתחים ועימותים בחברה הישראלית. במיוחד ניתן לראות קשר ישיר בין המתרחש במכון למתחים ברמה לאומנית (פלסטינים מול יהודים), דתית (הלכה לעומת מדע) חברתית (חיילים לעומת אזרחים) ועדתית (למשל, בעיקר בכל הקשור לפרשת ילדי תימן).[ix] כל השסעים הללו זכו לתיאורים וניתוחים רבים שתקצר היריעה מלהזכירם, אולם מעולם לא בהקשר של רפואה משפטית.

להמשך המאמר לחץ מאירה וייס

פרופסור מאירה וייס, ילידת 1947, בעלת תואר פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית. שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת בר-אילן (2007-2008) ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)

פרופסור מאירה וייס, ילידת 1947, בעלת תואר פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית. שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת בר-אילן (2007-2008) ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2016
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS
כתיבת מאמרים

מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב