כיצד ניתן להימנע מ"להעיר" במצבים בהם המצב באמת דורש "תיקון"? 

נשאלת השאלה, כיצד ניתן להימנע מ"להעיר" במצבים בהם המצב באמת דורש "תיקון"? האם עלינו להתאפק בכל פעם שאנו רואים חיסרון בבן/בת הזוג? ואם כן, כיצד אם כך נתמודד עם אותם החסרונות וכיצד נפתור בעיות אם לא נשתף את בן/בת הזוג ברגשותינו?

באמת כאשר מצופה מאתנו "להתאפק", אזי הדבר קשה ביותר. היכולת לקיים זאת הינה יכולת אינדיבידואלית המשתנה מאדם לאדם. כמו כן יכולת זו תלויה בגורמים נוספים כגון חומרת המצב, מצבו הנפשי של האדם בחייו ובפרט באותה סיטואציה ועוד גורמים.

אולם כעת, לאחר שלמדנו על ההשלכות הקשות שיש להערות, נגלה כיצד להסתכל על המציאות בראייה שונה ופנימית, כך שתפיסת המציאות שלנו ותפיסת מערכת היחסים עם בן/בת הזוג תראה אחרת.

להלן נלמד מהו הכלי שבאמצעותו נוכל להתמודד טוב יותר עם חסרונותיו של בן/בת הזוג. עלי להדגיש, העמקת הדעת ויישום הנושא הבא, יסייעו לכל אדם לראות ולהתבונן במציאות הנרחבת של אותה בעיה, כך שלא יצרך "להתאפק" ולהימנע מהערות...  

הרבי מביא בשיחה בליקוטי שיחות בפרשת נח (חלק י') את תורת הבעל שם טוב:

"כאשר אדם רואה רע בזולתו, הרי זו הוכחה ש(דוגמת) אותו הרע נמצא בו בעצמו. וכמו אדם המביט בראי- "אם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי", אבל אם הוא רואה לכלוך וכתם בראי, אין זה אלא משום ש"פניו מטונפין".

מדברי הבעל שם טוב אנו למדים כי בני הזוג משמשים זה לזה כ"ראי" לפנימיותם. כפי שאדם העומד מול המראה ורואה את הדמות שלו משתקפת במראה, ורואה בה כל מיני חסרונות - ברור לו שאלו החסרונות שבו. כלומר, כאשר אדם רואה בראי חולצה מלוכלכת, הוא בודאי לא מתקן זאת במראה, אלא אצלו, וגם אם ינסה לנקות את המראה מהלכלוך, לא יועיל לו הדבר.

ובזוגיות, כאשר אנו רואים חיסרון או דבר הדרוש תיקון בבן/בת הזוג, על האדם לדעת שניתנה לו הזכות , מתנה מהבורא, לראות בחיסרון זה, על מנת שיוכל לדעת מה עליו לתקן בעצמו, גם במקומות הפנימיים והדקים יותר שבנפשו. הסיבה לכך שאנו רואים חיסרון ורע בזולתנו, היא אך ורק משום שחיסרון זה נמצא אצלי באופן אישי. יש להדגיש מדובר במצב בו אנו רואים את הזולת בראייה שלילית.

נמחיש זאת באמצעות דוגמא מחייו של  יהודי שהגיע להתייעץ (השמות בדויים):

יוסי טען שאשתו שרה כועסת לעיתים קרובות. הוא סיפר כי כאשר הוא ואשתו מנסים לנהל שיחה או דיון אודות מחלוקת כלשהי ביניהם, היא נוהגת להתפרץ לדבריו תוך הטחות אשמה על הנהגותיו השונות בעבר ובהווה. הוא טען כי פעמים רבות שרה פוגעת מאוד בדבריה, וניכר שאינה שולטת בהתפרצויות הכעס שלה. כמו כן הוסיף כי היא מתקשה להירגע ואינה מוכנה לשמוע את עמדתו. יוסי הרגיש שתופעה זו חוזרת על עצמה לעיתים קרובות, והעיד על עצמו שהתרגז וצעק, והטיח באשתו את האשמה על כל המחלוקות ביניהם. לאחר ויכוחים רבים בין השניים, החליט יוסי שהמצב אבוד, וטען שאשתו היא "אישה כעסנית" ואין מה לעשות בנידון. זה הטבע שלה וכך המצב.

אולם, בעקבות הייעוץ, למד יוסי כי מידת הכעס שהוא מגלה באשתו, מפריעה ונוגעת לו כל כך, משום שבפנימיות - מידה זו קיימת אצלו במידה מסוימת. כאשר הבין זאת והתבונן בכך לעומק, ואף הבחין בדוגמאות מחייו המשקפות זאת, התבייש לפתע על כך שהאשים את אשתו בדבר שהוא עצמו שוגה בכך. יוסי גילה לפתע סלחנות גדולה כלפי אשתו, והחליט שעליו להשקיע מאמצים רבים על מנת לשנות בקרבו את מידת הכעס. לאחר שלמד באריכות כיצד לשפר את מידת הכעס (כפי שמבואר בפנימיות התורה), גילה להפתעתו הרבה שינוי בתגובתה של אשתו כאשר הם דנים בנושאים מעוררים מחלוקת.  יוסי כבר לא היה צריך "להתאפק" יותר, אלא מכיוון שעבד על החיסרון בעצמו, המציאות ממילא נעשתה מתוקנת יותר.

לסיכום נוסיף כי בני הזוג משמשים לעיתים כ"ראי מגדיל". לעיתים קרובות, כאשר אנו נראה את החיסרון האישי שלנו בבן/בת הזוג, נשים לב ב"חוסר פרופורציה" של אותו חיסרון – לעיתים החיסרון שלנו יופיע באופן בולט ואף קיצוני בקרב בן/בת הזוג. מצב זה הוא מעין "רמז עבה" מהבורא עבורנו על מנת שנעבוד על עצמנו בתיקון אותו חיסרון.