אימון אישי רוחני: כיצד תאמצו תודעת שפע אמיתית? 

אימון אישי מכוון תוצאה. כולנו רוצים דברים ושואפים להשיגם, מתוך אמונה שכשנשיג את אותם דברים נהיה מסופקים יותר, ואולי מאושרים יותר. אבל כמה אנשים שהשיגו את כל מה שרצו באמת מאושרים? האם העשירים והמפורסמים הם בהכרח מאושרים? מה הקשר בין השגיות ואושר? מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית הראו שאין בהכרח קשר ישיר בין השגיות ואושר. אנשים ש"יש להם הכל" הם הרבה פעמים פחות מאושרים, כי להט העשייה שהיה בחייהם התפוגג.

גם אתם יכולים אולי להזכר במשהו ששאפתם לו בכל מאודכם, ודווקא משהשגתם אותו חשתם ריקנות וחוסר סיפוק. זכור לי היטב תלמיד שלי שחיכה בקוצר רוח לפנסיה בכדי "להתחיל לחיות", ומשזכה להגיע סוף סוף למקום השליו הזה, בו יכול היה לקום בבוקר ולעשות כרצונו, או לא לעשות כלום, מצא עצמו קמל בתוך שלוותו... מדוע קורה שדווקא כשהגענו למקום בו רצינו להיות, ל"יעד" שלנו, דוקא אז אנו חשים פחות מסופקים?

נראה שבכדי לשמר את הלהט בחיינו עלינו לעבוד לקראת השלמות ולאו דוקא להשיגה. הצעידה הנמרצת והאופטימית בדרך אל המטרה היא מקור הסיפוק והאושר שלו אנו יכולים לצפות, ולא בהכרח השגת המטרה. למאמן הרוחני, לכן, חשובה יותר הדרך של המתאמן מאשר היעד. אימון אישי בגישה רוחנית שם דגש על בירור מעמיק של הסגנון האישי של המתאמן, ומציאת הדרך הנכונה עבורו, תוך שמירת גמישות לגבי המטרה. המאמן הרוחני יותר מהמאמן הקלאסי, שם דגש על ההנאה מהדרך, לא פחות ואף יותר מהשגת התוצאה. 

כדי להדגים עקרון זה אביא (במילים שלי) את סיפורו של דון מיגל רואיס, שמספר בספרו הידוע "ארבע ההסכמות" על מאסטר הודי שתלמידו המערבי שואל אותו: "כמה זמן יקח לי להגיע לנירוונה אם אתרגל מדיטציה 4 שעות ביום?" עונה המאסטר – "10 שנים", "ואם אתרגל 8 שעות ביום, כמה זמן יקח?" מקשה התלמיד. עונה המאסטר – "20 שנה". התלמיד המערבי המבולבל שואל "מדוע יקח זמן כפול אם אתרגל יותר?" עונה המאסטר "כי מטרת המדיטציה להביא לך הנאה. אם תתרגל 8 שעות ביום תהפוך המדיטציה למטלה מעיקה, ותקשה עליך לזכות באושר הנכסף".

התפיסה הקפיטליסטית עליה התחנכנו רובנו מלמדת אותנו לקחת מהחיים מה שנוכל, ולתת רק מה שאנחנו חייבים. למרות שזו התפיסה המאפיינת את מה שקרוי "חברת השפע", היא יוצרת דווקא מנטליות של מחסור, כיוון שהיא גורמת לנו תמיד לחוש שאם ניתן מעצמנו יהיה לנו חסר. אימון רוחני מלמד אותנו גישה אחרת, לפיה עלינו לתת מה שנוכל ולקבל את מה שיבוא. גישות רוחניות רבות מדגישות שאנחנו באים לעולם כדי לשרת, וכאן כדי לעשות למען אחרים. נתינה אינה בהכרח דבר חומרי. נתינה היא מה שאתם יכולים לתת, מה שיש ברשותכם ואתם יכולים להעניק לאחרים בלי קושי. אין הכוונה לצאת מגדרכם כדי לרצות אחרים, אלא לתת את מה שקל לכם לתת, שאותו פעמים רבות מתבקש מצדכם להעניק. למאמנים קלאסיים תפיסה כזו עלולה להשמע תבוסתנית משהו, אבל אם תחשבו על זה היטב תבינו שזוהי תודעת השפע האמיתית, כיוון שהיא משדרת למיינד שלכם שלא יחסר לכם גם אם תתנו. כאשר תשנו את המוד המנטלי שלכם מקבלה לנתינה, היקום יעניק לכם את מה שאתם זקוקים לו.

ההפתעה כאן עשויה להיות, שאתם כבר תדרשו הרבה פחות, כיוון שאתם תרגישו שאתם מקבלים מעצם הנתינה.

לעקרון זה מרכיב חשוב נוסף, והוא היכולת לזהות את המתנות שהיקום נותן לנו... הרבה פעמים אדם מוקף באהבה והצלחה ומתלונן שהחיים מתייחסים אליו רע. חשוב שנכיר תודה על מה שהחיים נותנים לנו, ונלמד לראות את משמעות הדברים, ומדוע הם ניתנו לנו.