האם אתה מהמתפשרים או מהמתפשרים? 

"מסוכן להאמין שכל מה שמופיע בחיינו הוא הדרך למה שאנחנו רוצים באמת"

 כולנו מודעים, כולנו נאורים, כולנו יודעים שיש יקום ויש חוק של משיכה ומה שאנחנו חושבים עליו זה מה שמגיע לתוך החיים שלנו והיקום תמיד עובד איתנו וזה נכון.

עד רמה מסויימת.
כי בכל דבר חייב להיות איזון ומחשבה עצמאית שנובעת מהרגע הנוכחי - לא מחשבה אוטומטית של פעם אלא מחשבה של היום.

הסכנה בלקבל את כל מה שהיקום נותן לנו היא גדולה, כי הוא שולח דברים ואנחנו פשוט לוקחים מבלי לבדוק אם זה נכון לנו היום - לאנשים שאנחנו היום.
יכול להיות וביקשנו משהו מלפני כמה חודשים אבל מאז ועד היום השתנינו, השתדרגנו, הרצונות שלנו השתכללו ומה שיכול להיות והיה מתאים לאדם שהיינו לפני מספר חודשים או שנים - יהיה מעכב גדול עבור האדם שהפכנו להיות היום כי אנחנו כבר במקום אחר.

אבל אנשים לוקחים כי "היקום פשוט נותן להם".

אך ליקום זה לא משנה, יש לו סטוקים ומצבורים אינסופיים של כל מה שאתה רוצה או יכול לחלום עליו, עבור היקום לתת לך נוצה או טירה - זה אותו דבר, הקלות או הקושי של הדברים הם במחשבותינו בלבד, גבול האפשרי נמצא במקום שבין האוזניים שלנו, שם החסם או לחלופין, המקום בו האפשרויות נוצרות וההתרחבות מתהווה.

כאשר אנחנו מקבלים כל מה שהיקום נותן לנו אנחנו בעצם אומרים ללא מילים: "לא מגיע לי יותר מזה - כי זה מה שקיבלתי".
או כמו בילדות: "מה שיוצא אני מרוצה".

האחריות להחליט מתי אתה מרוצה היא עליך ולא רצוי שתסתפק בדמי שתיקה של משהו שדומה או שמזכיר את מה שרצית אבל לא באמת מה שרצית, זה היה רק ליד מה שרצית אבל הנטייה להתפשר טבועה עמוק בקוד הגנטי של בני האדם, כי הרי כולם רוצים יותר אבל האבסורד הוא שהם חסרי סבלנות ומשמעת עצמית והם מסתפקים בפחות ובכך הם נועלים וסותמים את הצינורות של חייהם בדברים שהם לא רצו - דברים שמונעים ממה שהם כן רוצים לבוא.

כמובן שלשבת ולחכות לדבר המתאים זאת לא הדרך, יש לפעול ולמצוא את הדרך להגיע לרצוי וקיים הבדל גדול מאד אך יחד עם זאת עדין מאד בין האדם שלא מסתפק בשום דבר ופוסל את הכל לבין זה שיודע את ערכו ויודע שיקבל את מה שהוא שווה.

קיים הבדל בין זה שמחכה לרגע הנכון לבין זה ששום רגע לא נכון עבורו.

ההבדל הוא בידיעה ובפעולה.

זה שבסופו של דבר יקבל את מה שהוא רוצה - יודע זאת, הוא מרגיש את זה בגוף שלו ופועל כדי להשיג זאת, הוא יפתח ויקדם את עצמו כדי להבין כיצד עד היום הוא מנע מעצמו לקבל את הדברים הטובים שהיקום יכול לתת לו, הוא ילך ויחפש דרכים חדשות לפתוח ולהבין את עצמו ואת המקומות בהם הוא הפריע לטוב של היקום להגיע, הוא פעלתן לא חלמן ועל כן והוא יקבל את מה שהוא שווה כי לא רק שהוא לא מתפשר אלא גם מקדיש את חייו כדי להשתפר.

בחיים יש את אלא שמתפשרים ואלא שמשתפרים.
זה לא רק משחק מילים ולא אותה קבוצה של אנשים.
לכל אחד הזכות לבחור לאיזו קבוצה הוא משייך את עצמו.

הרבה יותר נח להתפשר כי זה לא מצריך ממך שום דבר מיוחד, שום עשייה או חקירה עצמית או התבוננות פנימית כזאת או אחרת - אתה מקבל את מה שהיקום נותן לך ואז מתבכיין לכל החברים והחברות ולעצמך ולאלוהים על מה שיש בחייך - שאם תסתכל בכנות על המצב הרי אתה זה שבחר לקבל את אותם דברים שהגיעו, אף אחד לא כפה עליך, אז אם יש לך תלונות המקום הנכון ביותר לבטא אותן הוא מול המראה.
כי שם נמצא האשם.

להשתפר זה לא נח, האמת שזה אף פעם לא יכול להיות נח כי השתפרות זו האמנות של להפוך את הלא נח לנח ולמצוא ולהיות צייד וחוקר של מקומות בהם יש חוסר נוחות וללמוד צעד אחר צעד להפוך את אותם מקומות לנוחים על ידי אימון והתמדה ועקביות - מילים שלרוב המוחלט יש בעיה כלשהי איתן...

אך זה שיקדיש את חייו להשתפרות, לאמנות של להפוך את הלא נח לנח, של הגדילה והצמיחה האינסופית - ירוויח את כל מה שהוא רוצה, רצה או חלם אי פעם, בזמן שאנשים אחרים יתלוננו ויסתכלו על אותו משתפר כפייתי ויגידו שהוא קיבל את מה שיש לו כי "המזל שיחק לו" או "שהיה במקום הנכון בזמן הנכון" אבל האמת היא שהם - המתפשרים - לא היו מוכנים לשלם את המחיר שהמשתפר היה מוכן לשלם ופשוט להשתפר.

זו רק האמת.
לא נוחה, אבל אמיתית.

סתם לחיות היום זה לא סתם, זאת אמנות.

בהערכה רבה,

אייל אברהם לוי.