אני והספייס שלי- איזו ארץ נהדרת? 

אני והספייס שלי- איזו ארץ נהדרת?


ביום שישי כשביליתי בשירותים, קורא את העיתון שלי (דפי הספורט) ומשתדל לא להפריע לאף אחד, התפרצה לתוך השירותים הקטנה, קוראת בשמי בקול גדול בפרצוף של שניה לפני בכי. מיד כשנכנסה, סתמה את אפה ביד אחת, הושיטה לי את השלט של הטלויזיה, התלוננה שהוא לא עובד ובקשה ממני לתקנו. הבטתי בשלט במבט של מבין גדול ותיקנתי אותו. (כל מה שהיה צריך לעשות זה להחליף בטריות).תוך כדי שאני מוציא את הבטריות ומבקש מהקטנה להביא זוג בטריות חדש מהמגירה במטבח, הסברתי לה, שלמרות הקשר הקרוב בנינו, ולמרות שאני מאוד רוצה שתישמר קירבת האב-לבת, יש מקומות בהם יש צורך לשמור על פרטיותו של אדם. היא שאלה אם אני מתכוון לחדר הזה בו אנו נמצאים עכשיו. אני עניתי שכן. היא שאלה אם היא לא יכולה להיכנס אפילו שהיא צריכה אותי דחוף, אז אמרתי לה שרק במקרה חירום יש לה אישור, ולתקן את השלט ?זה לא מקרה חירום על פי שום קנה מידה. אמרתי לה שמקרה חירום זה או שאמא שלה מחפשת אותי דחוף, או שמישהו מהישראלים מביא מדליה אולימפית. היא אמרה שזה לא פייר, כי תמיד כשהיא צריכה אותי- אני בחדר הזה, ובכלל אפשר לקרוא לחדר הזה - ה"חדר של אבא". מזלי שהיא לא נכנסה לתורת הסיכויים בדבר הזכייה במדליה אולימפית ע"י ספורטאי ישראלי. אולי כשיפתחו מקצה אולימפי לקריאת-עיתון- בשרותים- בסגנון-ישראלי-רומי.
כשיצאתי מה"חדר של אבא" לסלון, התיישבתי עם הקטנה והסברתי לה על תיאוריית הספייס של האדם. סיפרתי לה שאימא שלי הייתה מכריחה את כולם לשבת לשולחן ולאכול בלי להניח ידיים על השולחן עצמו. וכל זה גלל שכשחינכו אותם ברומניה, דאגו שלא יגעו אחד בשני בזמן האכילה. שיכבדו כל אחד את מרווח גופו של האחר. כשהדוד שייקה היה מבקר, ומתוך שימחה היה מניח את ידו על כתפה של סבתא היא הייתה מתנערת ממנו בעדינות ועוברת לשבת בצד השני של הספה. כמה שהסבתא אהבה להתחבק עם נכדיה ולנשקם כך הייתה נרתעת מקירבה יתרה לאנשים אחרים. אהובתי אמרה שזה היה בעיקר בגלל ריח השום שנדף מהדוד. היא תמיד צודקת. אפשר לחשוב שאצלה במשפחה לא טומנים את היד בצלחת של חצילים(עם שום!). אחר כך הצטרפה הגדולה, ואמרה שגם במעלית בדרך לרופא השיניים היא תמיד נזהרת לא לגעת בשכניה למעלית, אפילו שצפוף. עמדנו בסלון, וכל אחד שרטט מעגל נעלם עם קצה האצבע מסביבו. שיחקנו בספייס. כל אחד והספייס שלו.
סיפרתי להם שגם בתור לכספומט, נהוג לשמור על פרטיות השכן, ולא מומלץ לדחוף את האף מעבר לכתפו. אנשים לא אוהבים לחלוק דברים אינטימיים עם זרים.
הגדולה אמרה שכשזוג אוהבים, הם נוטים לחלוק יותר מהספייס שלהם אחד עם השני. אפילו המגע שלהם קרוב יותר. הקטנה הוסיפה שכשאוהבים מתנשקים עם השיניים. חבל שהסבתא לא שמעה היא הייתה מתמוגגת.( ואחר כך אומרת שיש לה את הגנים של הצד שלי במשפחה)
בערב, ישבנו לאכול. הקטנה התיישבה על הברכיים שלי והתחילה לאכול מהצלחת שלי. הסתכלתי על הגדולה, ושנינו חייכנו. הספייס אצלנו בבית הוא על תנאי. אתה אף פעם לא לבד. לפני ארוחת ערב, כשאהובתי מבשלת במטבח, בדרך כלל כל המשפחה מסתובבת על אותו מטר וחצי. קרוב לתנור וללחמניות. כשאנחנו צופים בסרט בטלויזיה בסלון, כל המשפחה מתרפקת אחת על השני על הספה הישנה. והשיא כמובן, במיטת ההורים. זו שהייתה כשהכרנו בגודל קינג-סייז ובשנה האחרונה, כשגדלו הילדים פתאום הפכה קטנטנה. אצלנו, אתה אף פעם לא לבד.
אהובתי סיפרה שבדרך הביתה נצמד למכוניתה משהו מאחור, והיא הרגישה שהוא כמעט דוחף אותה להזדרז בכביש. כולנו סיכמנו, שהספייס בכביש הוא בטיחותי. אחר כך דברנו על הפעם ההיא שהלכנו לראות סרט ביחד, ומיד כשהחשיך האולם, התחילו המאבקים על ידית הכסא. דחיפות המרפקים נשמעו בכל האולם. כשיצאנו,הבן הגדול אמר שבשלב מסויים לא היה לו נוח לדחוף מרפק לשכן, אז הוא ויתר. חייכתי. אמרתי לו שטוב שהוא כיבד את המרווח של השכן.




למחרת עמדתי בתור בדואר כדי לשלוח חבילה, מאחור, נשמה בעורפי אשה בגיל העמידה. כשהסתובבתי אליה, שואל אותה בשקט אם היא רוצה לראות את התוית בצוארון חולצתי, כל מה שהיא צריכה לעשות זה לבקש. היא הסתכלה עלי בלי להבין. נתתי לה לעבור אותי ולגשת לדלפק. בזמן שהיא דברה אל הבחור מעבר לזכוכית התקרבתי ונעמדתי לידה, קרוב לדלפק. הנחתי את ידי על הדלפק ובשלב הזה, שכנתי לכביסה וגיהוץ התחילה להתרגז. היא שאלה אותי אם אני יכול קצת להתרחק. הבחור מעבר לזכוכית הסתכל אלי במבט מתנצל. התרחקתי צעד לאחור והנחתי לה לשלם את הקנס שהחזיקה בידה, במזומן. כשיצאה מהדואר ראיתי בעיניה שהבינה. היא כבר לא תיצמד לאף אחד מאחור בסוכנות הדואר הקרובה.

כשחזרתי מהדואר, התיישבתי לראות את שידור הבוקר של תחרויות הג'ודו מהאולימפיאדה. השכן הגיע והזמנתי אותו להצטרף. הוא התיישב לידי, חפן מהפיצוחים, הניח את ידו על ברכי ושאל מה אני אומר.
שתקתי. מה אני אגיד. בשלב מסויים לקחתי עיתון והלכתי לשירותים. הנחתי שלשם הוא לא יצטרף.
מצד שני, לך תדע.

אז נכון, אמנם יש לנו את המרחב האישי שלנו. ולפעמים הוא די גמיש, שלא לומר אלסטי. במיוחד בארצנו הנהדרת. כבר אמרו את זה קודם. לפני. כבר כתבו שאם תעצור ברמזור עם חלון פתוח, מישהו כבר יצעק לך-"מוכר?" - אבל כולנו זקוקים למרחב הזה. כדי לחיות.


צביקה דולברג

מנכ"ל ובעלים של חברת D-O-C יעוץ ואימון עסקי בע"מ

WWW.D-O-C.CO.IL

בוא להגשים חלום!