THE PIT AND THE PENDULUM
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

THE PIT AND THE PENDULUM 

מאת    [ 01/08/2012 ]
מילים במאמר: 2553   [ נצפה 3392 פעמים ]

 
 

 המטוטלת של מרקס.

אזרחי ארצות הברית חלוקים בין ימין והשמאל, בפיצול מאוזן שמשתנה לטובת צד זה או האחר מדי פעם ומניע את הפוליטיקה המקומית כמו מטוטלת בשעון אורלוגין שנבנה על ידי "מסטר קרפטמן" שלא רק מראה את הזמן המדויק בכל עת נתונה, אלא משמשת גם תמונת ראי מוקפדת של המציאות האמריקאית.

מרקס קרה לתהליך כזה דיאלקטיקה, ולהערכתו הוא הכוח הבונה ומתחזק את החברה האנושית, תרבותה והשגיה.

כך, השלטון עובר מצד לצד, בהתאם למידת ההצלחה של הממשל ב – 4 השנים שניתנו לו להוכיח את עצמו בפריזמה של הבוחר האמריקאי.

בבריטניה המצב דומה, זו החלוקה בין הלייבור ובין השמרנים ובצרפת זה עובד באופן כמעט זהה גם כן. שלושת המדינות האלה הן מדינות דמוקרטיות ואיש מן המחנות הפוליטיים בהן אינו מפנטז על החלפת שיטת הממשל באחרת.

אצל מרקס יש סוף לתהליך, הוא מסתיים בסוג של אוטופיה, בינתיים זה עוד לא התרחש אולם מי יודע*.

הריענון של הממשל מדי פעם, מאפשר לכוחות חדשים להשתלב במשחק הפוליטי, ואינו מאפשר אחיזה חזקה מידי של הפוליטיקאים ברשות המבצעת, [בכיריה מתחלפים בעת שהממשל מתחלף], וזו נשארת במודל כזה פרגמטית ובלתי פוליטית.

ומה קורה בישראל בהקשר הזה?

שלטון ימני מושל במדינה כעשור ומחצה**. אחיזתו במוסדות המדינה מעמיקה כול הזמן, זרועות התמנון הארוכות שלה משתלטות על הרשות המבצעת. פוליטיקאים מתערבים במינויים של בכירי הרשות ומנתבים דרכם את המדינה כראות עינם.

רוב הרגולטורים בישראל מתמנים על ידי פוליטיקאים או נאחזים באשכים על ידי האוליגרכיה הפיננסית, הלא בעת שיפרשו, אלה יספקו את פרנסתם והניסיון מלמד שבנישה הזאת הם כלל לא קמצנים וקפוצי זרועות, בניגוד גמור ליחסם לכלל הציבור בארץ.

אמנם הכנסת המחוקק לכאורה ובאופן עצמאי ובלתי תלוי, אולם רבע מן המחוקקים מכהנים גם בממשלה, כלומר הם חלק אינטגרלי משמעותי ברשות המבצעת.

זו האנומאליה הראשונה שאני מעלה בדיון הזה, ויהיו עוד כמה.

בארצות הברית לשם השוואה, שני בתי הקונגרס יכולים לחסום את הנשיא והנשיא אותם, בסוג של איזון שיוצר דינאמיקה חיובית שיש לה על בטוח שם בתורת המשחקים, גם אם עוד לא הוענק לה.

באופן זה, החוקה מסרסת למעשה את היכולות של הנשיא והקונגרס ומונעת מהם כול ניסיון של פוטש, כמו שמבצע הימין בדמוקרטיה הישראלית המקרטעת בימנו.

 

הימין מבצע פוטש חוקתי בישראל.

 

בהעדרה של חוקה, המכשול העיקרי בדרכו של הממשל הימני בישראל להנציח את שלטונו הוא בית המשפט העליון הישראלי.

מובן מאליו שחלק ניכר מפעילות החקיקה מכוון להחליש את בית המשפט העליון, כמו גם מינויים פוליטיים של שופטים, שלעיתים מכזיבים, אבל זה לא מובטח שלא יצלח לבני הבלייעל בעתיד.

לפוטש מרכיבים נוספים. אתן דוגמה, שר המשטרה, פוליטיקאי מובהק של מפלגה ימנית קיצונית בקואליציה, ממנה אישית כל קצין משטרה מדרגת רב פקד ומעלה. אם ירצה יאשר את המינוי, אם ירצה לא יאשר, הכול בהתאם לגחמותיו, בעת שלצמרת הפיקודית של המוסד אין ממש אמירה, כי הקידום של כול אחד מהם, למעט של המפכ"ל – גם הוא מונה על ידי הממשלה וחב לה, תלוי בחסדיו של שר המשטרה.

כך, אם השר בירוקרט מוצלח, יש בכוחו בקדנציה אחת לשנות את פניה של המשטרה. (אורכה של קדנציה בדרגה הוא שלוש עד ארבע שנים בממוצע, באופן זה בקדנציה אחת בלבד של השר, הוא האורים ותומים בקריירה = קידום של כול קצין משטרה).

אם תהיתם איך וכיצד מפלה לכאורה פיקוד המחוז בתל אביב את אנשי המחאה ונכנס בהם באלימות נוראה, הנה לכם תשובה מתקבלת על הדעת.

ואם לא מספיקה התנהלותו לכאורה של שר המשטרה, ראו מה קורה ברשות השידור, שהיא שלנו, של הציבור ולא נכס פרטי של ראש הממשלה.

לא ארחיב את היריעה בעניין הזה, כי הכול גלוי וברור ואם לא עשו חיפוש בגוגל אחר הערך: "קרן נויבך", וראו כיצד נהג ראש הרשות, (בחירה פוליטית כמובן), באחת מנשות התקשורת המוכשרות יותר שכפופות לו.

 

והשמאל בישראל, האניגמה השנייה.

 

החוויה החזקה בתודעה הישראלית היא השואה. אולם לא כול הישראלים חוו אותה באופן ישיר או דרך הוריהם.

ליותר ממחצית הישראלים החוויה והטראומה של השואה זרה ומרוחקת, ועבור רבים מן הציבור הזה, סיפורי חורבן בית ראשון ושני משמעותיים יותר ממותם של שישה מיליון אבות, אימהות, בנים ובנות, אחים, אחיות, סבים וסבתות, דודים ודודות, שכנים ושכנות, של יוצאי אירופה וצאצאיהם, שחוו וחווים את הטראומה במהלך חייהם דרך דור ההורים באווירה ובמסורת המשפחתית קהילתית שיוצאי אירופה נתונים בה.

בעוד הראשונים חוו סוג של ארמגדון ריאליסטי שעובר מדור ההורים לבנים, [וחברים, זה לא מספיק לקרוא את "הזהו אדם" של פרימו לוי או לבקר ב"יד ושם" פעם בחודש כדי לחוש את אותה חוויה], מחציתו השני של הציבור הישראלי מעדיף מיתוסים, סיפורי באבות וחוויה דתית קלילה ובלתי טראומטית.

ואלה בניגוד לטראומת השואה, אינם אירועים שחורצים את התודעה אלא סוג של פולקלור חביב וקליל שמעסיק את המאמין ומשתלט על תודעתו בשטחיות מדהימה.

כך, בחוויה הכי חזקה בתודעה הקולקטיבית לכאורה של הישראלים, קיים שוני עצום במחוללים המרכיבים אותה, ואלה מטביעים שינוי משמעותי בתוצאה, שהיא בעצם הישראליות שפניה שונות לחלוטין בין שתי האוכלוסיות, יוצאי המזרח והמערב, שמרכיבות אותה.

 

כיצד משפיעה השואה על המציאות הפוליטית בישראל?

 

השואה היא קו פרשת המים בין הימין והשמאל בישראל. רובו המובהק של השמאל מורכב משלוש דורות של ישראלים שחוו את השואה על בשרם או שהם בנים ובנות ונכדים ונכדות של ניצולי שואה.

במאמר קודם, על יפן בהשוואה לישראל, ניסיתי להראות כיצד אירוע טראומתי וחיים בצל סכנת השמדה הפכו אומה לוחמנית, אימפריאליסטית לאומה שוחרת שלום, או ליפן החדשה.

השמאל בישראל מנתב את תחושת הסכנה הקיומית לחוויה חיובית, לרצון אז לשלום, ולניסיון, לעיתים מודחק [ועוד אדון בסיבות לכך], להתרחק מלוחמנות ומלחמות כמו מדבר.

הימין, בעקבות השוני בתודעה, לא מסוגל להפנים את הסופיות האפשרית של חיי אומה, (הרי היהדות הייתה קרובה מאוד לשם ועוד לא חלפו מאז 70 שנה), שוחר ומאמין בהתנהלות לוחמנית כפתרון לבעיות הקרדינליות שנערמות בדרכה של המדינה.

בעיני זו אמנם נכות קשה, שיכולה להוביל את המדינה לאובדנה, אולם השמאל סובל מנכויות לא פחות הרסניות גם.

 

נכותו של השמאל הישראלי, קטעים מפרוטוקול ועדה רפואית שיושבת על המדוכה.

 

אפשר לסכם אותה בשני מילים, "סינדרום ההגינות" קורים לה.

"ילדים טובים" כינה רינו צרור את ראשי המחאה. ילדים טובים שלא רוצים להתלכלך באלימות ואו חמור מכך, ללכלך את הידיים הענוגות שלהם בטינופת של הפוליטיקה הישראלית, ועלק, אני לגמרי מסכים איתם, זו באמת מדמנה, והמילה הזאת לא ממש הולמת אותה, כי היא הרבה יותר דוחה מהמדמנה הכי מצחינה שהתקיימה מאז ומעולם אי שם.

השמאל משחק אותה במישור הציבורי ב"פייר פליי" לכאורה, בעוד כול שמאלן שמכבד את עצמו, - [וחברים, גם אני בסופו של יום נמצא שם], מוכן במישור האישי להקריב את כול הערכים ואת חברו, למען קידום בתפקיד בעבודה, או להיות הראשון ברמזור בדרך אליה.

השמאל הישראלי סובל מפיצול אישיות, מצד אחד הוא דוגל בחתירה לשלום, אבל מוריד את ראשו בהכנעה בעת שחיילת שמאלנית נאיבית חוטפת שבע שנות מאסר על מעשה שלא שווה יריקה עלובה.

כי עבור השמאל, הביטחון, על מוסדותיו, שחלקם מזכירים גם סוג של מדמנה, עדיין פרה קדושה.

השמאל הישראלי טרם החליט עם הדמות המיתית של אלעזר בן יאיר ממצדה הוא רוצח או גיבור האומה.

מנגד, השמאל הישראל גם לא החליט אם יוספוס פלויוס, מחשובי ההיסטוריונים של כול הזמנים, הוא בוגד או גיבור האומה.

כך גם, השמאל עוד לא החליט, אם מותר להגיד שהעם הזה רחוק מהומוגניות כמו שמקום הולדתו של "סופר מן" רחוק מן המזרקה בכיכר רבין שמתחילה להזכיר כיכר בעיר מודרנית ולא מתחם חניה לטנקים ביום השריון שהתפוגג, ותודה לראשי העיר שסייעו לה להתאדות ככה.

העדר הומוגניות היא עובדה.

חלקה נובע מפערים עצומים בתודעה. חלקם משוני תרבותי של ארצות המוצא.

כן, אנשי שמאל יקרים, אירופה ואמריקה של המאה העשרים, המאה שעצבה את האומה הישראלית, היא המרכז התרבותי – מוסרי - תודעתי של העולם, ולא ארצות צפון אפריקה והמזרח הקרוב, שחלק גדול של הישראלים גבשו את התודעה חברתית שלהם בה, לרבות דור ההמשך, שהוריו העבירו להם את המורשת היחידה המוכרת להם והיא רחוקה מן הישראליות של השליש השני של המאה העשרים, בדיוק כמו מקום הולדתו של סופר מן שהוזכר למעלה.

כך, אנשי שמאל יקרים שלי, יש פערים שניתן וצריך לייחס אותן לארצות המוצא ואסור לתת להם להפוך לתודעה הישראלית העדכנית, כי היא, התודעה הלאומית המשותפת, מעניקה לנו את היכולת לעמוד מול הקטסטרופות שממתינות לנו מעבר לפינה.

וכן, אנשי שמאל יקרים שלי, הפערים האלה עדיין קיימים, למרות עשורים של אפליה מתקנת ואולי בגללה.

אילו החברה הישראלית הייתה באמת כור היתוך ולא חממה סלקטיבית רחמנית של יפי נפש מתנשאים חסרי נשמה, הפערים האלה כבר מזמן היו סיפורי פוגי של גזענים כמוני, כמו שהם בארצות הגירה אחרים, נניח בארצות הברית, שההיספנים עוד מעט הרוב באוכלוסייתה, אבל האומה האמריקאית עדיין המעצמה הגדולה ולא השתנתה במהותה והתודעה האמריקאית קרובה יותר לזו של נוסעי Myflower, מאשר לאלה של צאצאי המאיה המקסיקנים שהתנחלו בה בעשורים האחרונים.

 נכון, הדור הראשון סבל סבל נורא. אולם רובו של הדור השני טיפס בציפורניו במעלה הסולם הסוציו-אקונומי, תוך הפנמה טוטאלית של התודעה הלאומית האמריקאית, והפך לאמריקאי שבשבילו מקסיקו או קולומביה הן עוד שתי מדינות שנעצרו בזמן ולא ארץ מכורה שיש להיאחז בסממני התרבות שלהן, כאילו הן קרנות המזבח.

וכן, ישראל חבה חוב עצום ליוצאי עדות המזרח. מאות אלפים מהם, שהצליחו להתנתק מסממני האפליה המתקנת האשכנזית המתנשאת, הפכו לדמויות מובילות בחברה הישראלית ורבים מהם חלק אינטגראלי וחשוב מן החברה הישראלית, בשני צדי המפה הפוליטית. אולם הרוב, הרוב הגדול יש לומר, תקועים בעבר, בקיפוח, ומתגעגעים לעטיני המדינה שהזינה אותם ברעל, בטעמי מפא"י, ליכוד וישראל ביתנו, או להבדיל ש"ס ודגל התורה.

כן, אנשי שמאל יקרים שלי, ככל שאנחנו דוחים את מעשי השחיטה של בעלת העטין מחוץ לשדי הראיה שלנו, [אולם מסוגלים להתברבר שעות על נתח אנטרקוט עסיסי שנחתך מהשריר הקדמי שלה], רק נזיק לאינטרס הלאומי הישראלי.

זמנה לעלות לפודיום במשחטה הציבורית הגיע.

אף שוחט שזו פרנסתו לא יעשה עבורנו את המלאכה.

זו המשימה שלנו, של השמאל הישראלי והיא המשימה, להערכתי, הכי דחופה.

 

ישראל נשלטת על ידי האספסוף.

 

הליכוד ומפלגות הלוויין שלו שולטים במדינה, לכאורה.

אולם רוב רובם של החלטות הממשלה מתקבלות בעקבות ממצאי סקר, שהרחוב טופס בו מקום הרבה יותר משמעותי מן האליטות שכביכול שולטות במדינה.

צאו וחשבו חברים, כמה עמוס עוזים או קרן נויבכים או עקיבה אלדדים מוכנים להשחית את זמנם על סקר טלפוני בשעות המנוחה שלהם. אף אחד לא.

מן הצד השני, כול אחד "מלוכדי הפריים בטלוויזיה", קרי האספסוף, יקבל ברצון את צלצול הטלפון של הסוקר וישיב על שאלותיו בסבלנות של קיפוד.

הרי פתאום דעתו חשובה, אחלה.

סוקרים אמורים לנטר את הטעיות בסקרים. את זו, שהיא מהותית אי אפשר לנטר, בראש וראשונה כי אף סוקר לא יודה שהיא קיימת, בעיקר בגלל שהיא משמיטה את הקרקע עליו הוא משית את עבודתו מידי יום.

יש עוד לא מעט הטיות. מה גם שדעות משתנות בציבור הישראלי מדי דקות. עד שמקבלי ההחלטות קיבלו את הסקר, כבר היו כמה אירועים בשוטף ששינו באופן מהותי את התשובות.

וראו את החלטות ראש הממשלה שלכם.

הן מזגזגות.

הוא משתדל, אבל לא עומד בקצב של האספסוף*** וקומץ של משיחיים חזויים, שמוצצים את דמו בחיבור ישיר לווריד, ולא נזקקים לסקרים כלל.

על שני הציבורים האלה נבנית המדיניות של המדינה הכי מסובכת בעולם, וכך היא אמנם נראית בעיני העולם השפוי שנמצא גם הוא בסוג של מלחמת הישרדות ויכולתו לגלות סבלנות כלפינו הולכת ונגמרת.

זו אנומליה והנה לכם עוד אחד, לא פחות מוזרה.

חלק עצום בציבור האמריקאי לא מתנייד במהלך חייו מעבר לכמה עשרות מילין מן העיירה בה נולד ויסיים בה את חייו הרבה לפני מה שהוקצב לו בהעדר טיפול רפואי הולם ודיאטה מזעזעת.

אף לא אחד מהם זוכה לנופש "הכול כלול" באירופה ורובם לא יודעים אם זו יבשת או מדינה ובאיזה צד של הגלובוס היא שוכנת.

תראו לי ישראלי בודד, לרבות "לוכדי פריימים בטלוויזיה", שלא היה יותר מפעם במלון חמישה כוכבים בטורקיה, בולגריה או טיול של ועד עובדים בטוסקנה, כולל החוויה הטראומתית של ביקור באפיצ'י עם ה"טפטים" הדהויים בה.

הנה לכם עוד אנומליה שלהערכתי קיימת רק בישראל והיא תוצאה ישירה של מדיניות כול ממשלות ישראל מעת הקמתה ועד היום, עם פוש רציני של מנחם בגין, שביסס את שלטון הימין בישראל באמצעותה ובאמצעות העמקת הקרע.

לאנומליה הזאת אני קורה חיסול מעמד הביניים וטשטוש הגבולות בינו ובין המעמד מתחתיו שלא קיים בישראל למעט שכבה של עניים שהם לא מעמד אלא מצב של חסרון כיס ותודעה דפוקה.

 

מרשם הפלא, האם הוא קיים ועבר כבר את האישורים הדרושים, כולל ה –FDA  האמריקאי.

 

אפילו לא התחיל המחקר לתרופת מרשם כזאת והיא לא תהיה אף פעם בנחלתנו.

מה אם כן מחזיק את כל הסגרגציה הדמוגרפית, כלכלית ואידיאולוגית הזאת כישות לאומית אחת עדיין.

יש כמה.

ואזכיר את האבסורדי שבהם, אויבנו.

אין כוח מלכד יותר בציבור, כול ציבור, מן התיעוב והשנאה שמופנית כלפיו מן החוץ.

מחקר מפורסם של חוקר הטבע קונרד לורנץ על גוזלי אווזים בני יום שבקעו במדגרה ומעולם לא נחשפו להתנהגות של אווז בוגר, מראה, כי בעת שהם במכלאה פתוחה, ומעליהם חולף קרטון הגזור על פי תוואי גופו של ציפור טרף, הם מתכנסים לגוש אחד, צפוף ודחוס מאוד. זה סוג של הגנה.

בעת שהצללית המועברת שייכת לציפור מים, (ההבדל בנטייה של הכנפיים, אחורה וקדימה, מובהק וניכר מאוד), האפרוחים ממשיכים בנון שלנטיות בשגרת יומם.

כך אנחנו נוהגים, או הרוב התומך בהמשך השלטון של הימין בפלשתינה. נדחפים אחד בתחת של השני, סביב הנהגה כושלת והרסנית, כי זה מה שהאינסטינקטים אומרים והכוח המניע את מרבית העם הזה, הוא האינסטינקט, כן רבותי, האינסטינקט הכי פרימיטיבי שיש, לשרוד ולנקום, ולא השכל שמאפשר לצאת מזה, אולי.

למעשה ההגדרה הנוכחית של מדינת ישראל והציבור בישראל אינה נשענת על ישות שאנחנו, לכאורה ישראלים יצרנו, אלא על המשותף שהעולם רואה בנו או כופה עלנו.

ובמצב כזה, מי צריך גבולות גיאוגרפיים, אלא נחוצים לשפויים, לא לאנומליה הישראלית.

תגידו שאני טועה, קרוב לוודאי שכן, ואז מה, האם אי מכם יכול להציע אלטרנטיבה.

ואנומליה אחרונה חביבה, הדת היהודית.

אני מרגיש מרוחק ומנוכר מן החרדי בבני ברק או המתנחל בבית אל, מאה מונים יותר מן הבריטי או האמריקאי.

אין בי ניואנס אחד של יהדות על פי רצוני. (ואם ניואנס כזה מנסה לצוף מנבכי הגנום שלתודעה אין שליטה עליהם, אני מטביע אותו מיד בחרון ובתיעוב שמפתיעם אותי גם כן).

מה אם כן הפתרון, האם דנו אותנו לחדלון או שיש עדיין תקוה כי נצא מזה איך שהו.

אני לא בטוח אם יש לי תשובה פוזיטיבית, אחת, זו של מיליון דולר, אולם על דרך האלימינציה הייתי אומר כך:

הימין דרדר את ישראל לתחתית שמעולם לא הינו בה.

מכול כיוון ישראל בונה גדרות ובונה מחסומים ווירטואליים בשמיה כדי להתגונן ממציאות שהיא יצרה.

אנחנו הולכים ומתכנסים ביוזמתנו בגטו חדש וגדול.

אנחנו יודעים למה טרם הגטו. הוא הקל על אויבנו בלוגיסטיקה של ההשמדה.

אני משוכנע במאת האחוזים שאילו רבין לא היה נרצח, לא היינו מגיעים לכך.

אני משוכנע במאת האחוזים שעדיין אפשר לעשות שלום וזה סוג של MUST.

חומות וגדרות וכיפות ווירטואליות שממוטטות את הכלכלה הישראלית, כולל קולוניאליזם מיותר, מעל כוחותינו. אנחנו צריכים לעשות סוויץ' בתודעה.

אנחנו לא מעצמה, אלה מדינה קטנה שקיבלה מנדט לשמש בית לאומה הכי שנואה בעולם ולאורכה של כול ההיסטוריה הכתובה.

זאת עובדה.

כתוצאה מכך, אנחנו צריכים לותר על חלומות באספמיה, להתכנס כמו האפרוחים של קונרד במדינה קטנה אבל כזו שיש לה לגיטימציה.

ואחרון חביב אבל חשוב, קריטי, אנחנו זקוקים לחוקה, כזו שתבלום כל ראש ממשלה מגלומן או מפלגה יחסית קטנה ומשיחית מלהשתלט על המדינה.

וברוחה של הכותרת, על פי סיפורו הקצר המופלא של אדגר אלן פו, אנחנו בנפילה ולכיוון התחתית המאוד עמוקה של הבור. איש לא ייאחז בידינו בדרך לתחתית הבור, (את TOLEDO  בסיפור שחררו הצרפתים ואחזו בידיו של הגיבור וחילצו אותו).

אנחנו יכולים מקסימום להיאחז באחת המדפים שבדרך על צדי הבור, להיעצר ולהתחיל את חיינו עליו ובו.

תמיד נוכל לפנטז על מדף הרבה יותר גדול, שהיה יכול להיות לנו, אילו לא נתנו לשוטים להוביל אותנו עד פה.

 

*פרט למדינה מזרח תיכונית קטנה, שהחליטה כי הגיעה העת לכך, והמליכה מלך למשול בה, סוג של אוטופיה פרובינציאלית, אולם בכל תחום למעט בתחום ההייטק, המדינה הזאת לא ממש מסוגלת לייצר חדשנות לשמה.

 **בעיני אין מפלגת מרכז, יש ימין ושמאל, קדימה היא מפלגה ימנית, ימין דיאט אם תרצו, אבל ימין מובהק. ראו לאן זולגים ויזלגו רוב חברי הכנסת שלה בימים אלה ממש. סימן מובהק נוסף לשלטון ימין היא הדומיננטיות של המתנהלים בחלוקת משאבים וקבלת החלטות שנוגעות לעתידה של במדינת ישראל כולה, כמו גם ניהול של שתי מלחמות מיותרות בעתו של אולמרט אינו מעיד על גישת שמאלנית מובהקת.

*** אמנם זה מן המקובלות, שהאספסוף הנו ציבור שמרן, אבל הוא עוד לא הפנים זאת. 

 

 

 

כותב, מבקר ומייחל.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב