הקשבה, מה גורם לנו להיות למקשיבים טובים יותר? 

אם תשאלו את עצמיכם ואת חבריכם מה חסר ביותר כאן בעולם הזה (חוץ מכסף..) אחת התשובות המפתיעות שנשמע תהיה "הקשבה".

ישנם כמה דרכים לראות את החוסר בהקשבה, האחת ניתן לראות אצל אלה שלא מפסיקים לדבר על אותו נושא שכבר שמעת אותו מהם אולי עשרים פעם. כאשר אדם מדבר על אותו דבר לעיתים זה סימן שהנושא אינו סגור אצלו, הוא בעצם כל פעם מחדש מנסה לעבד אותו ע''י שיחה איכותית ומוקשבת רק שזה לא מתרחש. סימן נוסף הוא בהתפתחות המואצת של ענף המטפלים למיניהם (כמוני..), אנחנו כמהים למישהו שיהיה אפשר לדבר איתו בנחת ולהרגיש מוקשבים ומוכלים.

עכשיו למה זה מפתיע- כי מה כבר דורשת ההקשבה, זוג אוזניים ואהבה?   

מסתבר שצריך לכך עוד משהו ובואו נחפש יחד מהו הדבר הנוסף.

היזכרו רגע באדם האחרון שהקשיב לכם, מה היה מיוחד בהקשבתו?

אני אישית, מרגישה מוקשבת כאשר בן שיחי מעניק לי את ההרגשה שכרגע אני היחידה בעולמו ובמחשבותיו. שכאשר הוא שומע אותי הוא חש את הרגשותיי ולא בוחן אותם, חוויותי הסובייקטיביות אינן נבחנות במדד האובייקטיבי שלהן אלא מתקבלות כפי שהן. שאלת האמת והצדק, ה"היה או לא היה" אינה קיימת עוד, אלא רק אני והרגשותיי נמצאים והם אלו החשובים ואיתם אנו מתמודדים. עבורי זו חוויה נפלאה ונדירה להיות מוקשבת, זו חוויה מעצימה שמאפשרת לי לבחון עם עצמי לאן אני מתקדמת. היא מעצימה עוד יותר כיוון שאני מרגישה שהתשובות והדרך שלי לפתרון שלי מגיעים מתוך עצמי וכך יש לי יותר מוטיבציה ונכונות להתקדם לעבר המטרה.

אם אני אסכם זאת, כאשר אני מוקשבת, אני מרגישה במרכז, אני מרגישה שבן שיחי מפנה את מקומו דעותיו ומחשבותיו (וככל הנראה יש לו כאלה) ונותן לי את כל המרחב להרגיש לחשוב לחוות ולבחון עם עצמי בצורה הכי נקייה מה קורה איתי.

ובעצם יש פה משחק מוזר כי אם אני "המקשיב" – משהו פנה אלי הוא רצה אותי, כנראה שהוא מעריך אותי מסיבה כלשהי, ומהצד השני כל מה שהוא מבקש ממני זה לבטל את עצמי ולתת לו את המרחב.

כאן כמקשיבים אנחנו בד''כ מתבלבלים, אנחנו מוערכים מעצם הפניה אלינו ואף מרגישים מחויבים לה, אנחנו רוצים שבן שיחנו יהיה מרוצה, הרי לא סתם הוא פנה אלינו. לכן קשה לנו לפנות מעצמינו ולתת לו את המרחב, מתוך מחשבה שאם הוא פנה, אז לבד הוא לא יכול. במצב הזה אנו מקשיבים לו חלקית ובעיקר מסדרים לעצמינו במחשבות מה להגיד לו ע''מ שיקבל מאיתנו את העצה הכי טובה, כאשר כל מה שהוא רצה היה הקשבה.

מה שצריך להוסיף לאהבה וזוג אוזניים בשביל שתיווצר הקשבה הינה ענווה. הכרה עמוקה בכך שלכל אדם יש את הדרך שלו לפתור את בעיותיו, ותפקידנו הוא לאפשר לו לעשות זאת ע''י הקשבה.

לכולנו יש סל של ידיעות, הבנות, ניסיון שמורכב מכל מה שעברנו עד כה. היכולת שלנו לקחת את הסל הזה הצידה, ולהגיד לעצמינו שבן שיחנו הוא אדם שונה מאיתנו בתכלית השינוי והסל שלנו אינו הסל שלו ואז להשתמש איתו בסל שלו ע''מ לפתור את מצוקותיו. זה בעצם פינוי ה"אני" שלי מהשיח והתמקדות ב"את/ה".

וענווה זו מידה שניתן לרכוש ויותר מכך כל הזמן עובדים עליה ומתחדשים בה. הרווח בעבודה זו יהיה עבורנו ועבור כל האנשים שאהובים עלינו, ילדינו, בני זוגנו, חברינו, תלמידנו, חברינו לעבודה ובכלל.

בהצלחה רבה לכולנו.

ות