ילדים אוהבים כל כך לצבוע ציורים, פוסטרים, לקשקש על קירות, לצייר על רצפות בגירים, לצייר עם טושים על לוח מחיק ובשלל אין סופי של אפשרויות, רק תתנו להם צבע. למה זה כל כך חשוב להם?
מה נותן לילדים הקטנים האלה לקחת צבע ופשוט לעשות איתו מה שעולה ברוחו באותו הרגע, בלי כל מחשבה מתוכננת מראש?
ובכן נוכחתי להבין, כאשר הילדים עושים את הפעולה הזו הם פשוט נרגעים, מדברים לעצמם, נותנים לנפש שלהם לחיות במין עולם שהם המציאו לעצמם, שאת כל הדאגות בראש הם פשוט מוציאים על הדף הלבן.
רק כך ילדים יכולים להביע את הרגש האמוציונאלי החבוי בתוכם כאשר הם לוקחים את הצבע ומתחילים במלאכת "זריקת המחשבות שלהם" לתוך דף נייר או לחליפין מחשב, שגם פה אין מה לעשות אנו בעידן מתקדם וילדים רואים לנכון לצבוע בעזרת קליק אחד ולא רק בעזרת טוש. כאשר הם עושים זאת אני יכולה לשים לב למה שמציק להם וכך לפתור להם את הבעיה מבלי שבכלל הם ישימו לב לכך, אם הילד אומר לעצמו תוך כדי שהוא משרבט לעצמו כל מיני צורות, ש"הילד הזה עכשיו לא ישחק איתנו", כך אני מבינה שהילד שלי היום נותר לבד בגן, בלי שמישהו ישחק איתו, כן, אין מה לעשות, זה כואב לשמוע את זה, אבל הילד שלי לא תמיד בא ומספר לי מה קורה לו בגן, אולי לא רוצה לשתף ואולי הוא מתבייש, אין לדעת.
מה שאני עושה אחרי שנתתי לו את הזמן איכות שלו עם עצמו זה פשוט לשבת ולדבר איתו על מה שמציק לו או לרמוז לו בעדינות בכך שיביא חבר מהגן אליו הביתה ושישחקו, כך יום אחרי זה בגן יש לו עם מי לשחק, הילד חוזר עם חיוך הביתה ואני מרוצה שלא מציק לילד שלי והוא לא חושב יותר שהוא דחוי, שיכול לפיל את הסיפור הזה רק על ציור ושימשיך להיות ילד ממורמר ועצוב.
אני לא מתיימרת להיות פסיכולוגית,אין לי תואר בזה, מימי לא למדתי אפילו קורס בבית ספר בפסיכולוגיה, אבל מצאתי בשיטה הזו דבר מאד תורם, גם לי וגם לילד שלי, אז מה לעשות שהילד שלי לא תמיד מוכן לדבר על הבעיות שלו, אולי אני חטטנית מדי ונכנסת לפרטיות הילד, אבל בסך הכל מי לא רוצה בטובת ילדו. אין לי דרך אחרת לדעת מה עובר בראשו ואני לא רוצה שהוא יהיה עם פרצוף חמוץ כל היום, אז אני נותנת לו את המרחב על דף נייר, במחשב או על לוח מחיק ובזכות כך אני מגלה עליו יותר פרטים, הרי זה ברור שיש לו אישיות משלו אני רק רוצה לטפח אותה ולא לגרוע ממנה.
