עבודת צוות - מה איינשטיין היה אומר על זה? 

בעידן הנוכחי קיימת מגמה לעודד הקמת צוותים ככלי אסטרטגי לביצוע משימות ולפתרון בעיות. בבסיס מגמה זו עומדת ההנחה כי הצלחה נובעת משימוש בכישורים שונים, בידע משותף ובעושר שמציעות נקודות מבט מגוונות. חוקרים בתחום הניהול מתבססים על העיקרון הסינרגטי וטוענים כי צוות שעובד באופן פעיל, יכול, בהשוואה ליחידים, לפתור בעיות מורכבות יותר ולעשות יותר להגברת היצירתיות ולפיתוח כישורים.

עם זאת, ידוע כי לקבוצה מאפיינים המקדמים תהליכים שונים הסותרים הנחה זו. אחד ממאפייניה של הקבוצה הינה קיומה של זהות קבוצתית כישות עצמאית. מאפיין זה גורר אחריו דינמיקות המעודדות "הליכה עם העדר", וביטול הייחודית של כל אדם כפרט בתוך הקבוצה. תופעת ה"עדר"  מחייבת את הפרט להצטייד בתעוזה רבה ובחוש מנהיגות כדי להשמיע קול ייחודי, השונה מהקול הקבוצתי. התהליך הקבוצתי אפוא, עלול דווקא לעודד קונצנזוס על חשבון העמקת הדיון ויצירת סינרגיה פורה.

תופעה זו מסבירה מדוע עבודת צוות עלולה להוות פלטפורמה המעכבת רבגוניות ויצירתיות מחשבתית. לכך מצטרפת האבחנה החשובה בין אנשים מהסוג האינטרוברטי לאלה מהסוג האקסטרוברטי. האבחנה האמורה זורקת אור על השאלה, אם עבודה קבוצתית אכן מעודדת חשיבה יצירתית או שמא יצא שכרנו בהפסדנו.

קרל יונג טבע את הסיווג של האדם האקסטרוברטי (מוחצן – extrovert) לעומת האדם האינטרוברטי (מופנם – introvert). האדם המופנם מפנה את האנרגיות שלו כלפי עצמו בעוד שהמוחצן מפנה אותן כלפי החברה. המופנם מהורהר, זהיר, שקט. המוחצן פטפטן, מלא חיים ואימפולסיבי. בעוד שצעיר מופנם יבלה את זמנו בחדר עם ספרים או מול מחשב, חברו המוחצן יעדיף מסיבות ופאבים.

מרבית האוכלוסיה מצויה על הרצף בין שתי נקודות קיצון אלה. לעומת זאת, ממחקרים עולה שרוב האנשים היצירתיים קרובים לקוטב המופנמות. הם חשים בנוח בעבודה שדורשת סביבה מבודדת, שבה הם יכולים למקד את תשומת ליבם פנימה. סטיב ווזניאק, המהנדס שייסד את אפל יחד עם סטיב ג'ובס הוא דוגמה מייצגת. סטיב מתאר את יצירתו כתרגיל בהתבודדות; "מרבית הממציאים והמהנדסים שאני מכיר הם כמוני", כותב ווזניאק בספרו, "הם ביישנים וחיים במחשבתם, הם כמעט כמו אמנים. למעשה הטובים שבהם הם אמנים. ואמנים נמצאים במיטבם כשהם לבד. לא בוועדה. לא בצוות."

מסתבר, כי לפחות עבור מופנמים, התבודדות היא מרכיב מכריע ביצירתיות. מוחמד, ישו ובודהה הגיעו כל אחד עם "הבשורה" רק לאחר התבודדות. ישנן עשרות דוגמאות מחיי יוצרים והוגים שבחרו לעבוד בבדידות, ובהם בטהובן, ניוטון, קפקא, איינשטיין, ואן גוך, שופן, דארווין, קאנט, גויה וויטגנשטיין.

נראה כי בעוד עבודה קבוצתית מתאימה למוחצנים, הפורחים בסביבה עתירת גירויים, עבור המופנמים, המגלים עירנות דווקא בסביבות שקטות ומאופקות, עבודה קבוצתית הינה אלטרנטיבה פחות טבעית ופחות נוחה.

בהתחשב בכך כי הערכת שכיחותם של המופנמים באוכלוסייה היא בין שליש לחצי, כדאי לבחון כיצד להשתמש בעבודת הצוות באופן שיישמע קולם היצירתי של המופנמים. סוזן קיין בספרה ובהרצאתה המרתקת ב-TED קוראת לאפשר למופנמים להיות הם עצמם, להכיר באופן שבו הם פועלים במיטבם, על מנת שנוכל ליהנות מהיצירתיות שלהם ומשפע רעיונותיהם.

אין להסיק מהאמור, כי יש להפסיק לשתף פעולה. שיתוף פעולה הוא חיוני ועבור חלקנו הוא כמו אויר לנשימה. אך יש לתת מקום גם להתבודדות. אם אין שממה – אין התגלות.

עבודת הצוות עשוייה אם כן להצליח ולהניב פירות יצירתיים, ככל שניתן דעתנו ליצירת תנאים אופטימליים שיצמצמו השפעתן של התופעות מעכבות היצירתיות.

הנה כמה עצות מעשיות בהקשר זה:

• כדאי להקדים לשלב עבודת הצוות, שלב הכולל התבודדות וחשיבה עצמאית, סולו. איסוף רעיונות ודיון עליהם בקבוצה, ישמשו רק כשלב שני.
• כדאי לשקול קיומה של עבודת הצוות דווקא במסגרת מפגשים אקראיים, באווירה לא-רשמית (למשל, ישיבה בבית קפה בפורום בו כולם מכירים את כולם). תנאים אלה יאפשרו סביבת עבודה בטוחה ומוכרת.
• כדאי לתת דווקא למופנמים לנהל את ישיבות הצוות. אחד מהיתרונות של המופנמים כמנהיגים, נעוץ בנכונותם להקשיב וליישם רעיונות של אחרים – יתרון שיקדם את עבודת הצוות.