הכחשת הכישלון או מדוע מנהיגינו מבקשים למחזר את עצמם?
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הכחשת הכישלון או מדוע מנהיגינו מבקשים למחזר את עצמם? 

מאת    [ 08/07/2012 ]
מילים במאמר: 1856   [ נצפה 1993 פעמים ]

 
 

"לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל." (משה שרת)

אחד מסימני הריקבון של הפוליטיקה הישראלית הוא חזרתם של מנהיגים ונבחרים, לקדמת הבימה למרות כישלונם הפוליטי, הציבורי או האתי. תכונה ייחודית זו של מנהיגים ישראלים, שאינם משלימים עם תבוסתם הפוליטית ומנסים פעם אחר פעם להיבחר שוב, אין לה, כמדומה, אח ורע במדינות אחרות בעולם.

השורות הבאות יתמקדו בראשי הממשלה.

מתוך 12 ראשי ממשלה שכיהנו מקום המדינה ועד היום, רק 3 קיבלו בהכנעה את תוצאות הבחירות, הסיקו את המסקנות המתחייבות וירדו מהבמה. כל השאר ראו בכישלון תחנת ביניים בלבד בחייהם הפוליטיים.

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון. התפטר בדצמבר 1953. חזר בפברואר 1955 כשר בממשלת שרת. ביולי 1955 חזר להיות ראש ממשלה. ביוני 1963 פרש מראשות הממשלה. ביוני 1965, בהיותו בן 79 (!) ניסה להיבחר לראשות הממשלה אך נכשל ואשכול נבחר ברוב גדול. בהיותו בן 80 שב לפוליטיקה והקים את רפ"י שלא הצליחה לזעזע את מפא"י. בגיל 84 פרש סופית מפעילות פוליטית.

משה שרת, ראש הממשלה השני, החליט שדי לו במאבקים המרים (ראה הכותרת לעיל) ופרש. לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי, נבחר לאחר פרישתו של בן גוריון ונפטר ב-1969 בעת כהונתו. שניים אלה יחד עם יצחק שמיר הינם היוצאים מן הכלל.

גולדה מאיר ראש הממשלה הרביעי. עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה על אחרים והפכה לראש ממשלה. בבחירות לכנסת השביעית, בשנת 1969 זכה המערך בראשותה ב-56 מנדטים (!). על אף מחדלי מלחמת יום הכיפורים והמחאה הציבורית החריפה, החליטה גולדה מאיר, בשנת 1974, להתמודד ואף הצליחה להיבחר שנית לראשות הממשלה. ואולם חודש בלבד לאחר הרכבת הממשלה נאלצה לפרוש בלחצה של המחאה הציבורית.

יצחק רביו ראש הממשלה החמישי. בשנת 1974 נבחר לראש הממשלה. בשנת 1977 נאלץ להתפטר (עקב פרשת חשבון הדולרים) ובבחירות באותה שנה עבר השלטון לימין בפעם הראשונה בתולדות המדינה. ב-1992, למרות התבוסה ההיסטורית לימין בסוף הקדנציה הראשונה שלו, שב רבין והתמודד על ראשות מפלגת העבודה וניצח וחזר לתפקיד ראש הממשלה.

מנחם בגין ראש הממשלה השישי. עמד בראש תנועת החירות מיום הקמתה בקיץ 1948 והוא נותר בראשה עד 1977, כמעט 30 שנה (!), למרות שניכשל בכל מערכות הבחירות. בשנת 1951 זכתה רשימת חרות בשמונה מושבים בלבד, ובגין הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים אך חזר לאחר כשנה. מעטים קראו תיגר על מנהיגותו על אף כישלונותיו החוזרים ונשנים. בגין לא נואש ואכן במאי 1977 זכה בבחירות לראשונה בתולדות המדינה. בגין פרש לאחר מלחמת לבנון הראשונה ב-1983.

יצחק שמיר ראש הממשלה השביעי. בין היוצאים מן הכלל. כבר בליל הבחירות, בשנת 1992, לאחר היוודע התוצאות, הודה בכישלונו והודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.

שמעון פרס ראש הממשלה השמיני. האיש שהפך את המחזור לדרגת אומנות. היה חבר מפא"י עד 1965 ואז הצטרף לבן-גוריון למפלגה חדשה (רפ"י). לראשונה התמודד בבחירות לראשות המערך באפריל 1974 והפסיד לרבין. בפברואר 1977 התקיימה התמודדות נוספת וגם בה ניצח רבין את פרס. למזלו הטוב (המוקדם יש לומר..) התפוצצה "פרשת הדולרים", רבין פרש ופרס נבחר, כחודש לפני בחירות 1977, כמועמד המערך לראשות הממשלה. בבחירות אלו זכה הליכוד, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה. בבחירות פנימיות בנובמבר 1980 נבחר פרס ועמד בראשות המערך ואולם בבחירות הכלליות ב- 1981 זכה הליכוד ב-48 מנדטים (אחד יותר מהמערך) ופרס הפסיד. ב- 1984, לאחר שנבחר פעם נוספת לראשות המפלגה, הצליח לסיים בתיקו את ההתמודדות מול יצחק שמיר והצטרף לממשלת איחוד הלאומי. ב-1988 התקיימו הבחירות לכנסת השתיים עשרה, פרס נבחר שוב כמועמד המפלגה והפעם הפסיד לשמיר שהפך לראש ממשלה. ב-1990 ניסה, בעזרת רמון ודרעי ("התרגיל המסריח"), להפיל את שמיר ולהתמנות לראש ממשלה ונכשל. בשנת 1992 התמודד פעם נוספת על ראשות המפלגה והפסיד לרבין. במערכת הבחירות בשנת 1996, לאחר הירצחו של רבין, התמודד פרס, כראש ממשלה מכהן, מול מועמד הליכוד בנימין נתניהו, והפסיד. בשנת 1999, בהיותו בן 76, החליט פרס לפרוש מהתמודדויות על ראשות המפלגה. בשנת 2000, אחרי שעזר ויצמן התפטר מהנשיאות, החליט פרס להתמודד על התפקיד וספג הפסד צורב נוסף והפעם לקצב. כמו מורו ורבו, בן גוריון, ואף למעלה מזה, בהיותו בן 82, בשנת 2005, שלושים שנה לאחר התמודדותו הראשונה, התמודד על ראשות המפלגה והפסיד לעמיר פרץ. או אז עזב את העבודה ועבר לקדימה. ביוני 2007, בהיותו בן 84 התמודד ונבחר לנשיא מדינת ישראל.

בנימין נתניהו, ראש הממשלה התשיעי. הצטרף לליכוד בשנת 1988. במאי 1996 נתניהו נבחר לראשות הממשלה לאחר שגבר על פרס. במאי 1999 הובס ע"י ברק. נתניהו הודה בתבוסתו והודיע על פסק זמן מהפוליטיקה. עם נפילת ממשלת ברק וכינון ממשלת שרון חזר נתניהו לממשלה כשר אוצר. ב- 2005 החליט להתמודד על ראשות הליכוד ונבחר. בבחירות לכנסת ב-2006 ספג נתניהו מפלה כשהליכוד בראשותו זכה ב-12 מנדטים בלבד. ב-2007 התמודד נתניהו ונבחר לראשות הליכוד. בבחירות ב-2009, למרות שזכה במספר מנדטים נמוך מקדימה, הפך לראש ממשלה.

אהוד ברק ראש הממשלה העשירי. משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל.  למרות ניצחונו הסוחף על נתניהו בשנת 1999 כיהן כראש ממשלה שנה ו-245 ימים, לאחר שנחל תבוסה מאריק שרון בפברואר 2001. בנובמבר 2004 חזר ברק לחיים הפוליטיים. בינואר 2007 התמודד שוב לראשות מפלגת העבודה ובבחירות לכנסת  שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשותו תבוסה בקלפי, מ-19 מנדטים ירדה ל-13 מנדטים, בינואר 2011 פרש ממפלגת העבודה והקים את "עצמאות".

אריק שרון ראש הממשלה האחד עשר. שרון החל את פעילותו הפוליטית כחבר במפא"י. ביוני 1973 פרש מצה"ל והצטרף למפלגה הליברלית חלק מגוש חרות ליברלים. בדצמבר 1973 נבחר לכנסת השמינית מטעם הליכוד. בשנת 1977 הקים מפלגה בראשותו בשם "שלומציון" שלאחר מכן התמזגה עם חרות. בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, התמנה שרון לשר הביטחון בממשלתו של מנחם בגין. בפברואר 1983הודח מתפקיד שר הביטחון בעקבות סברה ושתילה. בשנת 1984 החליט שרון להתמודד על ראשות תנועת חירות והליכוד מול יצחק שמיר, והפסיד, במרץ 2001 נבחר לתפקיד ראש הממשלה. בבחירות 2003 הקים שרון את ממשלתו השנייה. בנובמבר 2005, בהיותו בן 77, פרש מהליכוד והקים את קדימה.

אהוד אולמרט ראש הממשלה השנים עשר. בשנת 1973 נבחר לחבר כנסת מטעם הליכוד במסגרת "המרכז החופשי". ב-1974 פרש והקים את המרכז העצמאי. ב-1976 חבר לאנשי הרשימה הממלכתית והתנועה למען ארץ ישראל השלמה והקימו את מפלגת לע"ם. השופט עודד מודריק כתב על אולמרט בפסק הדין המזכה אותו ב'פרשת החשבונות הפיקטיביות' : "...הנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי-התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק." בשנת 1993 החליט אולמרט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העירייה הוותיק, טדי קולק וניצח. אחרי תבוסת נתניהו בשנת 1999התמודד אולמרט על הנהגת המפלגה והפסיד לשרון. בשנת 2003, התמודד בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32. אולמרט הצטרף לשרון ויחד עם אחרים הקימו את 'קדימה'. בסוף נובמבר 2005 התמנה כממלא מקום ראש הממשלה, ועם פרישתו הכפויה של שרון התמנה לראש הממשלה. בתקופתו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה הוקמה וועדת וינוגרד שמצאה כשלים וליקויים רבים בהתנהלות הדרג המדיני והדרג הצבאי אך אולמרט נשאר בתפקידו.

ובכן מה זה אומר עליהם, על מנהיגינו? מדוע הם אינם מקבלים את הדין?

דומה שמרביתם חשים שהמדינה אינה יכולה להסתדר בלעדיהם. שבחירתם הוא רצון האל וכישלונם הוא טעותם של בני אנוש. הם מאמינים, בלהט פנימי עמוק, שאין בסביבתם מועמדים מוצלחים מהם העשויים למלא את התפקיד. הם תופשים את אי בחירתם כמעידה הנובעת מצירוף מקרים ובשום אופן לא כאמירה חד משמעית של הבוחר. הם צופים במתמודד שנבחר וממתינים למעידתו הראשונה כדי להציג את מיוחדותם וכמובן את מועמדותם.

 וכיצד היו נראים פני המדינה לו נהגו הנבחרים כמו כל מנהל שניכשל? כיצד הייתה נראית הפוליטיקה הישראלית?

מה היה קורה לו מנחם בגין הסיק את המסקנות המתאימות מכישלונותיו הרצופים במשך 30 שנה ופורש מפוליטיקה? מה היה קורה לו שמעון פרס היה מפיק את הלקחים המתחייבים מכישלונותיו הרבים והיה מסתלק מהזירה הפוליטית? מה היה קורה לו גולדה הייתה מתפטרת מיד לאחר סיומה של מלחמת יום הכיפורים על רקע תוצאותיה המרות? איך הייתה נראית הפוליטיקה הישראלית אם אריק שרון היה יורד מהבמה הפוליטית לאחר מלחמת לבנון בעקבות החלטות ועדת החקירה הממלכתית, ועדת כ‏ה‏ן? כיצד הייתה נראית הפוליטיקה הישראלית אם אולמרט היה פורש לאחר מסקנות ועדת וינוגרד? והאם יש קשר בין שלושת המקרים? כיצד הייתה נראית מפלגת העבודה ללא המאבקים הקשים וארוכי השנים בין פרס לרבין שנמשכו למעלה מ-20 שנה? כיצד הייתה הפוליטיקה הישראלית נראית אם לאחר כישלונותיהם או שמא נאמר אי הצלחותיהם, בתום הקדנציה הראשונה, היו גולדה מאיר, יצחק רבין, אהוד ברק ובנימין נתניהו, כל אחד בזמנו, פורשים מפוליטיקה?

מן הסתם לא נוכל לענות על השאלות הללו. עם זאת ניתן בהחלט לקבוע כי במהלך 30 השנים בהן שלט בגין בחרות, נעלמו דורות של פוליטיקאים פוטנציאלים מהימין. הנה כי כן לא מפתיע שעם הסתלקותו של בגין היה יורשו הטבעי שמיר, בן גילו.

ועוד ניתן לקבוע כי העובדה שבמשך כמעט שנות דור, בצידה השני של המפה הפוליטית, שני מתמודדים הלמו אחד בשני, מבלי שהמפסיד יסיק את המסקנות המתבקשות, ניוונה את שדרת המנהיגות הצעירה ודור הביניים של מפלגת העבודה (וכפועל יוצא את מנהיגות השמאל) והותירה צעירים רבים מחוץ לעשייה הפוליטית.

מכאן אולי לא מפתיעה אך עדיין מדהימה העובדה כי במשך כמעט-60 שנה, מהקמת המדינה ועד 2006, למעט תקופה של 5 שנים (כהונותיהם הקצרות של ברק ונתניהו), אחזו בהגה השלטון בני דור מייסדי המדינה. תשעה ראשי ממשלה, שישה מהשמאל ושלושה מהימין.  

עוד אנחנו יכולים להניח כי אם גולדה מאיר הייתה פורשת על רקע תוצאות מלחמת יום הכיפורים והמלצות וועדת אגרנט ייתכן ששרון ובגין היו פורשים מידית לאחר וועדת כהן ואולמרט היה 'מניח את המפתחות' לאחר מסקנות וועדת וינוגראד. ואם נרחיק עוד כמה צעדים הרי שייתכן ומוסכמה זו, של התנהגות לאחר כישלון, הייתה עשויה לחול גם על מסקנותיו של מבקר המדינה.

ודפוס התנהלות נוסף ש(אולי) יכול היה להשתרש כאן, אם גולדה הייתה פורשת בתום קדנציה לא מוצלחת כי אז ייתכן וכך היו נוהגים גם רבין, נתניהו וברק.

כן, אפשר כמובן לטעון כי אם בגין היה מסיק את המסקנות לא היה נחתם הסכם שלום עם מצרים. ואם שרון היה פורש לא הייתה נהגית ומתבצעת תוכנית ההתנתקות. ואם פרס ורבין לא היו נאבקים זה בזה לא היה הסכם אוסלו. ואם פרס היה פורש הוא לא היה נבחר לנשיא ועוד ועוד. עם זאת אף אחד מאיתנו אינו יודע איך מנהיגים אחרים היו מתנהלים לטוב ולרע.

ומה זה אומר עלינו, ציבור הבוחרים? מדוע אנחנו מוכנים פעם אחר פעם למחול ולסלוח ולעיתים אף לראות בנכשלים של אז את המושיעים של היום?

אין כלל ספק שדפוסי התנהלות אלו המאיסו את הפוליטיקה הישראלית על ציבור הבוחרים בכל המפלגות.

הציבור הישראלי ממלא את חובתו כבוחר, אם כי בשיעורי הצבעה הולכים ופוחתים שהגיעו לשפל בבחירות האחרונות 63%, מהנמוכים בעולם.

אך המשמעות החמורה יותר היא סלידתם והתרחקותם של מועמדים פוטנציאלים ראויים, שהיושרה האישית הינה תכונה חשובה בעיניהם, מהפוליטיקה הישראלית. לעומת זאת, כמעין ברירת מחדל, נכנסים לעמדות ההנהגה, פוליטיקאים מדרג שני ושלישי. מצב זה מחזק עוד יותר את מעמדם של הפוליטיקאים המוכרים שכן כאשר מנסים הפוליטיקאים מהדרג הנמוך לקרוא תיגר על המנהיגים בעלי הניסיון, אנו, ציבור הבוחרים נותר למעשה ללא ברירה וחוזר לאלו המוכרים ונותן להם הזדמנות נוספת למרות שנכשלו בקודמת.

יתרה מכך העדר גמול ציבורי מתבקש לכישלונותיהם ולמחדליהם של המנהיגים יוצר נורמת התנהלות המחלחלת גם לרמות הפוליטיות הנמוכות יותר. לא מפתיע, אם כן, שפוליטיקאים שנידונו בבית משפט והורשעו מבקשים לחזור לבית המחוקקים.

ועדיין לא נגענו בהשלכות הקשות של דפוסי ההתנהלות הללו והמסרים העולים מהם על הציבור בארץ ובכלל זה על בני הנוער ובין היתר, על הקשר בין מעשים ותוצאות, על מקומם של המוסר, האתיקה והיושרה האישית בפוליטיקה הישראלית, על הקשר בין סמכות ואחריות, על משמעותם של הצלחות וכישלונות, על כוחם של המלצות מוסדות החוק והביקורת וכיו"ב. ועל כך צריך להרחיב בנפרד.

לסיום, יפים דברי משה שרת ואף מתאימים לכוונתם של דרעי ורמון, אדריכלי 'התרגיל המסריח' ומורשעים בדין, לחזור אל קדמת הבמה. "...להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל".

הרצל חסון

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב