כמעט מדי שבוע יש לח"מ התלבטות לא רק בשאלה על מה לכתוב אלא גם בשאלה האם להסתפק בהבלטת הטוב או שמא לתקוף את הרע. הזכרנו לא פעם כי 'חושך לא מגרשים במקלות' אלא בהדלקת אורות; אלא שאם לא נצביע על הרע ונזהה אותו ככזה, כיצד נדע ממה להתרחק על כן מדי פעם מצביעים על הרע ואף תוקפים אותו. התכלית היא כמובן להגיע לטוב, וזה מודגש אצלנו בכל שבוע, אלא שהדרך להגיע לטוב, מה לעשות, מחייבת שבירה של הרע או ליתר דיוק, של הרוע.
השבוע אנחנו קוראים על יציאת מצרים בפועל וכבר הזכרנו כמה פעמים וגם בשבוע שעבר, כי התכלית הטובה של יציאת מצרים, היא קבלת התורה בהר סיני, בהוציאך את-העם, ממצרים, תעבדון את-האלקים, על ההר הזה. ואכן הנושא הזה מודגש מאד בפרשת השבוע, בעיקר בסופה, שם מדובר על כך שיציאת מצרים היא הבסיס לכל התורה ועל כן יש לחנך את הבנים לאורה (פרק י"ג): [ח] והגדת לבנך, ביום ההוא לאמר: בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצרים. [ט] והיה לך לאות על-ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה', בפיך: כי ביד חזקה, הוצאך ה' ממצרים.
אבל זה רק בחלק השני של הפרשה, כי חלקה הראשון עדיין עוסק במכות מצרים; השבוע אנחנו קוראים על שתי המכות, ארבה וחושך, והמכה הקשה מכולן, מכת בכורות. לכאורה, היה מתאים יותר לסדר עניינים אלו בפרשות נפרדות; את שלוש המכות האחרונות לצרף לפרשה הקודמת, וארא, בה קראנו כבר על שבע מכות, ואילו את יציאת מצרים עצמה, כולל הציווי על לימוד התורה כנ"ל, לצרף לפרשה הבאה, בשלח. מה גם שרק בה נשלמה יציאת מצרים כידוע, כי פרעה התחרט ורדף אחרי בני ישראל כפי שנקרא בשבוע הבא בע"ה, ולא הרפה עד אשר טבע בים עם כל חילו.
פרשת השבוע (שמות י') מתחילה כך: [א] ויאמר ה' אל-משה, בא אל-פרעה: מפרש הזוהר, שמשה היה ירא ללכת אל פרעה עד שאמר לו ה' בא אל-פרעה; כביכול אחז בידו והלך עמו אל פרעה. מה הרעיון הרי במהלך עשר המכות, היו עוד כמה פעמים שה' הורה למשה בא אל-פרעה או לך אל-פרעה, וכבר קראנו על כך בשבת שעברה ולפני שבועיים, מדוע דוקא כאן מפרש הזוהר שמשה פחד ואם רק כאן פחד משה, לדעת הזוהר, מדוע לא פחד בפעמים הקודמות
ובכן בכל הפעמים הקודמות, משה בא אל פרעה בשליחות מוגדרת. היה בפיו מסר. כך למשל (פרק ז'): [טו] לך אל-פרעה בבקר (...) [טז] ואמרת אליו, ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמר, שלח את-עמי, ויעבדני במדבר; והנה לא-שמעת, עד-כה. הוא סירב ובאה מכת דם. וכן: [כו] (...) בא אל-פרעה; ואמרת אליו, כה אמר ה', שלח את-עמי, ויעבדני. [כז] ואם-מאן אתה, לשלח: הנה אנכי, נגף את-כל-גבולך--בצפרדעים. וכך גם במכות אחרות, תמיד שליחות עם מסר מוגדר. לעומת זאת בפרשתנו, לא מוצאים בכתוב שום מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, שעל כן נזקקים לפירוש רש"י שהשליחות היא כדי להתרות בו. זה אכן מתאים למה שקרה בשליחויות הקודמות, אבל זה לא כתוב בפירוש.
בפועל, היתה התראה של משה לפרעה אודות הארבה הצפוי להכות בארץ מצרים, אבל בפסוקים לא נאמר שהוא נצטווה להתרות בו. נאמר רק: (...) בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי את-לבו, ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה, בקרבו. [ב] ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת-אתתי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני ה'. כלומר, בשביל מה המצרים יחטפו עוד מכות - כדי שבני ישראל ידעו כי-אני ה' וגם יספרו לדורות הבאים. המכות הקודמות היו כדי שהמצרים ידעו, אבל הם סרבו לדעת ואין להם עוד הזדמנות. אח"כ באים דברי ההתראה של משה ואהרון לפרעה. השאלה היא מדוע זה חסר בדברי ה' למשה, וגם איך זה מתיישב עם פירוש הזוהר
בהגדה של פסח אנחנו מזכירים את מכות מצרים ומסיימים ב-רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. לכאורה, סתם ראשי תיבות כדי לזכור בקלות את עשר המכות, אבל רק לכאורה. עיון בפרשה הקודמת מגלה כי אכן היו שלוש סדרות של מכות. במכה הראשונה בכל סדרה, מצטווה משה לפגוש את פרעה בבוקר, בשעה שהוא יוצא לעשות את צרכיו. כך במכות דם, ערוב וברד. במכה השניה בכל סדרה, משה מתרה בפרעה המצוי בארמונו-מבצרו, והמכה השלישית נוחתת בלא התראה. בפרשתנו, המכה הראשונה היא מכת הארבה, השניה בסדרה השלישית. בשלב זה משה אכן אמור להתרות בפרעה.
שבירת הקליפה כדי להגיע לפרי
מכות מצרים היו צפויות והודעו למשה מראש. מעבר לשחרור בני ישראל מן העבדות, תכליתן של המכות היתה חינוכית (שמות ז'): ה וידעו מצרים כי-אני ה', בנטתי את-ידי על-מצרים; והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם. ואמנם בחמש המכות הראשונות, פרעה מתעקש שלא לשחרר את בני ישראל, סתם כי הוא עקשן. במכה השישית, מכת שחין, הוא מתחיל להתרכך, אבל ה' מתערב (פרק ט') : [יב] ויחזק ה' את-לב פרעה, ולא שמע אלהם: כאשר דבר ה', אל-משה. אחר כך באה מכת ברד ובעקבותיה מכריז פרעה: (...) חטאתי הפעם: ה', הצדיק, ואני ועמי, הרשעים. [כח] העתירו, אל-ה', ורב, מהית קלת אלקים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תספון לעמד.
אלא שזה לא החזיק מעמד הרבה זמן; [לד] וירא פרעה, כי-חדל המטר והברד והקלת--ויסף לחטא; ויכבד לבו, הוא ועבדיו. [לה] ויחזק לב פרעה, ולא שלח את-בני ישראל: כאשר דבר ה', ביד-משה. כל זה למדנו בפרשה הקודמת. הסירוב של פרעה להכנע לדרישה שלח את-עמי, ויעבדני, הוא עקבי ועקרוני עבורו. המכות שחטף עם כל הנזקים הכלכליים והסביבתיים שבאו בעקבותיהן, לא שיכנעו אותו להכנע בפני אותו כח עליון, ה' אלוקי ישראל, ולשחרר את בני ישראל. נו טוב, אם הוא מסרב להכנע, מה שנשאר זה לשבור אותו, ובכך מתבקש לעסוק משה בפרשתנו, כאשר הוא מצטווה בא אל-פרעה.
כעת אפשר להבין את העובדה שלא כתוב כאן מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, וגם להבין את פירוש הזוהר שמשה פחד ללכת אל פרעה. השליחות של משה היא לשבור את פרעה לאחר שסירב להכנע ומזה פוחד משה. הרי מדובר בנציגו של הרוע הצרוף, ומשה לא מרגיש מספיק חזק להתמודד מולו, שמא יפול ברשתו חלילה. לכן היה הכרח ש-ה' בכבודו ובעצמו יוביל אותו כביכול בידו, ויכנס עמו יחד להיכלו של פרעה כדי לפעול את שבירתו. כי שבירת הרוע אינה יכולה להיות בדרך אגב, תוך כדי העברת מסר כזה או אחר, מעין המפגשים שכבר היו בין משה לפרעה בעת שבא אליו בשליחות כלשהי. במפגשים כאלה אפשר לנסות להכניע את הרוע, כפי שאכן נעשה עד כה, אבל כדי לשבור אותו, יש להתייצב מולו בהיכל מלכותו ושם לנצחו.
והתכלית של שבירת פרעה ומצרים, כפי שציטטנו לעיל, היא: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת-אתתי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני ה'. שנספר לבנינו אחרינו בכל דור ודור את סיפור יציאת מצרים וכך נדע את ה'. כעת אפשר להבין גם את העובדה שהתורה מספרת על היציאה ממצרים בפועל, וכן מצווה על לימוד תורה - התכלית של יציאת מצרים, דוקא בפרשת בא אל פרעה; כי כדי לצאת ממצרים באמת, לזכות לחירות אמיתית, צריכים לפעול שבירה של הרוע. לא די בהכנעתו. וכנ"ל, כדי לזכות ללמוד תורה באמת - חייבים קודם לשבור את הרוע, את הנטיות הרעות השולטות בנו.
ואין המשימות נפרדות זו מזו חלילה. רבים בינינו לומדי התורה וכולנו פחות או יותר מייחלים ליציאת מצרים של ימינו, הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש. שתי המשימות מחייבות שבירה של הרוע כדי שתוכלנה לצאת אל הפועל. והסדר הוא אותו סדר של מכות מצרים; קודם הכנעה של הרוע בתחומים הנשלטים על ידי האדם, כלומר לתקן מדותיו ככל יכולתו, להפוך נטיות שליליות לחיוביות על ידי שימוש באותם כוחות לחיוב. למשל נטיה להתלהבות ללמוד להתלהב מן החיוב ולהתרחק מן השלילה, ואח"כ שבירה של הרוע בתחומים שאין להכניעו. נטיה שלילית שאין דרך להפכה לחיוב פשוט לשבור.
ומי שירצה למצוא כאן רמז להנחיות בדבר ניהול מדיניות בעולם בו הרוע מתגבר והולך, אפשר בקלות. שכן הנסיונות לפייס את נציגי הרוע, או אף להכניעם בדרך של כפיית סדרי שלטון שימנעו מהרוע להתגבר, נדונו לכשלון חרוץ והם צפויים לפגוע דוקא במי שנוקט מהלכים אלו. התרופה לרוע המוחלט היא שבירה מוחלטת, ואין שום תרופה אחרת. הבעיה היא שלצורך כך יש לפגוע בו דוקא בהיכל מלכותו, שאז בדרך ממילא יתבטלו כל נספחיו. אבל כל עוד מתעקשים להתעסק עם הנספחים, ומסיבה כזאת או אחרת מעניקים חסינות למוקד הרוע, הוא רק ילך ויגבר. שכן משימתו היא להחריב את העולם, ואין בדעתו לעצור בטרם יצליח ח"ו, או ימוגר סופית.
(מיכה ז') [טו] כימי צאתך, מארץ מצרים, אראנו, נפלאות מבטיח לנו הנביא, וזה אומר שבקרוב מאד ימוגר הרוע וסוף סוף תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל השאר.
השבוע אנחנו קוראים על יציאת מצרים בפועל וכבר הזכרנו כמה פעמים וגם בשבוע שעבר, כי התכלית הטובה של יציאת מצרים, היא קבלת התורה בהר סיני, בהוציאך את-העם, ממצרים, תעבדון את-האלקים, על ההר הזה. ואכן הנושא הזה מודגש מאד בפרשת השבוע, בעיקר בסופה, שם מדובר על כך שיציאת מצרים היא הבסיס לכל התורה ועל כן יש לחנך את הבנים לאורה (פרק י"ג): [ח] והגדת לבנך, ביום ההוא לאמר: בעבור זה, עשה ה' לי, בצאתי, ממצרים. [ט] והיה לך לאות על-ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה', בפיך: כי ביד חזקה, הוצאך ה' ממצרים.
אבל זה רק בחלק השני של הפרשה, כי חלקה הראשון עדיין עוסק במכות מצרים; השבוע אנחנו קוראים על שתי המכות, ארבה וחושך, והמכה הקשה מכולן, מכת בכורות. לכאורה, היה מתאים יותר לסדר עניינים אלו בפרשות נפרדות; את שלוש המכות האחרונות לצרף לפרשה הקודמת, וארא, בה קראנו כבר על שבע מכות, ואילו את יציאת מצרים עצמה, כולל הציווי על לימוד התורה כנ"ל, לצרף לפרשה הבאה, בשלח. מה גם שרק בה נשלמה יציאת מצרים כידוע, כי פרעה התחרט ורדף אחרי בני ישראל כפי שנקרא בשבוע הבא בע"ה, ולא הרפה עד אשר טבע בים עם כל חילו.
פרשת השבוע (שמות י') מתחילה כך: [א] ויאמר ה' אל-משה, בא אל-פרעה: מפרש הזוהר, שמשה היה ירא ללכת אל פרעה עד שאמר לו ה' בא אל-פרעה; כביכול אחז בידו והלך עמו אל פרעה. מה הרעיון הרי במהלך עשר המכות, היו עוד כמה פעמים שה' הורה למשה בא אל-פרעה או לך אל-פרעה, וכבר קראנו על כך בשבת שעברה ולפני שבועיים, מדוע דוקא כאן מפרש הזוהר שמשה פחד ואם רק כאן פחד משה, לדעת הזוהר, מדוע לא פחד בפעמים הקודמות
ובכן בכל הפעמים הקודמות, משה בא אל פרעה בשליחות מוגדרת. היה בפיו מסר. כך למשל (פרק ז'): [טו] לך אל-פרעה בבקר (...) [טז] ואמרת אליו, ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמר, שלח את-עמי, ויעבדני במדבר; והנה לא-שמעת, עד-כה. הוא סירב ובאה מכת דם. וכן: [כו] (...) בא אל-פרעה; ואמרת אליו, כה אמר ה', שלח את-עמי, ויעבדני. [כז] ואם-מאן אתה, לשלח: הנה אנכי, נגף את-כל-גבולך--בצפרדעים. וכך גם במכות אחרות, תמיד שליחות עם מסר מוגדר. לעומת זאת בפרשתנו, לא מוצאים בכתוב שום מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, שעל כן נזקקים לפירוש רש"י שהשליחות היא כדי להתרות בו. זה אכן מתאים למה שקרה בשליחויות הקודמות, אבל זה לא כתוב בפירוש.
בפועל, היתה התראה של משה לפרעה אודות הארבה הצפוי להכות בארץ מצרים, אבל בפסוקים לא נאמר שהוא נצטווה להתרות בו. נאמר רק: (...) בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי את-לבו, ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה, בקרבו. [ב] ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת-אתתי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני ה'. כלומר, בשביל מה המצרים יחטפו עוד מכות - כדי שבני ישראל ידעו כי-אני ה' וגם יספרו לדורות הבאים. המכות הקודמות היו כדי שהמצרים ידעו, אבל הם סרבו לדעת ואין להם עוד הזדמנות. אח"כ באים דברי ההתראה של משה ואהרון לפרעה. השאלה היא מדוע זה חסר בדברי ה' למשה, וגם איך זה מתיישב עם פירוש הזוהר
בהגדה של פסח אנחנו מזכירים את מכות מצרים ומסיימים ב-רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב. לכאורה, סתם ראשי תיבות כדי לזכור בקלות את עשר המכות, אבל רק לכאורה. עיון בפרשה הקודמת מגלה כי אכן היו שלוש סדרות של מכות. במכה הראשונה בכל סדרה, מצטווה משה לפגוש את פרעה בבוקר, בשעה שהוא יוצא לעשות את צרכיו. כך במכות דם, ערוב וברד. במכה השניה בכל סדרה, משה מתרה בפרעה המצוי בארמונו-מבצרו, והמכה השלישית נוחתת בלא התראה. בפרשתנו, המכה הראשונה היא מכת הארבה, השניה בסדרה השלישית. בשלב זה משה אכן אמור להתרות בפרעה.
שבירת הקליפה כדי להגיע לפרי
מכות מצרים היו צפויות והודעו למשה מראש. מעבר לשחרור בני ישראל מן העבדות, תכליתן של המכות היתה חינוכית (שמות ז'): ה וידעו מצרים כי-אני ה', בנטתי את-ידי על-מצרים; והוצאתי את-בני-ישראל, מתוכם. ואמנם בחמש המכות הראשונות, פרעה מתעקש שלא לשחרר את בני ישראל, סתם כי הוא עקשן. במכה השישית, מכת שחין, הוא מתחיל להתרכך, אבל ה' מתערב (פרק ט') : [יב] ויחזק ה' את-לב פרעה, ולא שמע אלהם: כאשר דבר ה', אל-משה. אחר כך באה מכת ברד ובעקבותיה מכריז פרעה: (...) חטאתי הפעם: ה', הצדיק, ואני ועמי, הרשעים. [כח] העתירו, אל-ה', ורב, מהית קלת אלקים וברד; ואשלחה אתכם, ולא תספון לעמד.
אלא שזה לא החזיק מעמד הרבה זמן; [לד] וירא פרעה, כי-חדל המטר והברד והקלת--ויסף לחטא; ויכבד לבו, הוא ועבדיו. [לה] ויחזק לב פרעה, ולא שלח את-בני ישראל: כאשר דבר ה', ביד-משה. כל זה למדנו בפרשה הקודמת. הסירוב של פרעה להכנע לדרישה שלח את-עמי, ויעבדני, הוא עקבי ועקרוני עבורו. המכות שחטף עם כל הנזקים הכלכליים והסביבתיים שבאו בעקבותיהן, לא שיכנעו אותו להכנע בפני אותו כח עליון, ה' אלוקי ישראל, ולשחרר את בני ישראל. נו טוב, אם הוא מסרב להכנע, מה שנשאר זה לשבור אותו, ובכך מתבקש לעסוק משה בפרשתנו, כאשר הוא מצטווה בא אל-פרעה.
כעת אפשר להבין את העובדה שלא כתוב כאן מסר שמשה אמור להעביר לפרעה, וגם להבין את פירוש הזוהר שמשה פחד ללכת אל פרעה. השליחות של משה היא לשבור את פרעה לאחר שסירב להכנע ומזה פוחד משה. הרי מדובר בנציגו של הרוע הצרוף, ומשה לא מרגיש מספיק חזק להתמודד מולו, שמא יפול ברשתו חלילה. לכן היה הכרח ש-ה' בכבודו ובעצמו יוביל אותו כביכול בידו, ויכנס עמו יחד להיכלו של פרעה כדי לפעול את שבירתו. כי שבירת הרוע אינה יכולה להיות בדרך אגב, תוך כדי העברת מסר כזה או אחר, מעין המפגשים שכבר היו בין משה לפרעה בעת שבא אליו בשליחות כלשהי. במפגשים כאלה אפשר לנסות להכניע את הרוע, כפי שאכן נעשה עד כה, אבל כדי לשבור אותו, יש להתייצב מולו בהיכל מלכותו ושם לנצחו.
והתכלית של שבירת פרעה ומצרים, כפי שציטטנו לעיל, היא: ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך, את אשר התעללתי במצרים, ואת-אתתי, אשר-שמתי בם; וידעתם, כי-אני ה'. שנספר לבנינו אחרינו בכל דור ודור את סיפור יציאת מצרים וכך נדע את ה'. כעת אפשר להבין גם את העובדה שהתורה מספרת על היציאה ממצרים בפועל, וכן מצווה על לימוד תורה - התכלית של יציאת מצרים, דוקא בפרשת בא אל פרעה; כי כדי לצאת ממצרים באמת, לזכות לחירות אמיתית, צריכים לפעול שבירה של הרוע. לא די בהכנעתו. וכנ"ל, כדי לזכות ללמוד תורה באמת - חייבים קודם לשבור את הרוע, את הנטיות הרעות השולטות בנו.
ואין המשימות נפרדות זו מזו חלילה. רבים בינינו לומדי התורה וכולנו פחות או יותר מייחלים ליציאת מצרים של ימינו, הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש. שתי המשימות מחייבות שבירה של הרוע כדי שתוכלנה לצאת אל הפועל. והסדר הוא אותו סדר של מכות מצרים; קודם הכנעה של הרוע בתחומים הנשלטים על ידי האדם, כלומר לתקן מדותיו ככל יכולתו, להפוך נטיות שליליות לחיוביות על ידי שימוש באותם כוחות לחיוב. למשל נטיה להתלהבות ללמוד להתלהב מן החיוב ולהתרחק מן השלילה, ואח"כ שבירה של הרוע בתחומים שאין להכניעו. נטיה שלילית שאין דרך להפכה לחיוב פשוט לשבור.
ומי שירצה למצוא כאן רמז להנחיות בדבר ניהול מדיניות בעולם בו הרוע מתגבר והולך, אפשר בקלות. שכן הנסיונות לפייס את נציגי הרוע, או אף להכניעם בדרך של כפיית סדרי שלטון שימנעו מהרוע להתגבר, נדונו לכשלון חרוץ והם צפויים לפגוע דוקא במי שנוקט מהלכים אלו. התרופה לרוע המוחלט היא שבירה מוחלטת, ואין שום תרופה אחרת. הבעיה היא שלצורך כך יש לפגוע בו דוקא בהיכל מלכותו, שאז בדרך ממילא יתבטלו כל נספחיו. אבל כל עוד מתעקשים להתעסק עם הנספחים, ומסיבה כזאת או אחרת מעניקים חסינות למוקד הרוע, הוא רק ילך ויגבר. שכן משימתו היא להחריב את העולם, ואין בדעתו לעצור בטרם יצליח ח"ו, או ימוגר סופית.
(מיכה ז') [טו] כימי צאתך, מארץ מצרים, אראנו, נפלאות מבטיח לנו הנביא, וזה אומר שבקרוב מאד ימוגר הרוע וסוף סוף תבוא הגאולה האמיתית והשלמה.
ואז בלי ספק יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל השאר.
