פסל הרחמים 

המטייל באיטליה לא יכול לדלג על היצירות של מיכאלאנג'לו גם אם הוא מאד רוצה. "יתקעו" לו אותם בכח!

אלו שיש או הייתה להם גישה או התחככו בנושאי אמנות כאלה או אחרים יתבוננו על היצירות, ינידו בראשם ועשויים רחמנא ליצלן להתפעל באמת. הפלבאים (פשוטי העם) שביננו יפטירו "טוב אז מה יצא לו מזה" האיגרות שבכאן מיועדת לאותם אלו שאומנות מוכרת להם אולי, אבל האמנות זרה להם. (בוגרי תולדות האמנות הדירו רגליכם מהכתבה). יש בכיתוב משום ניסיון לחבר את הקורא/מטייל אל כמה מהיצירות שלו. לאפשר התבוננות מעניינת, אחרת ולהרחיב מעט את הנשמה והדעת.

 פסל הרחמים/ פייטה/ Pieta

 קיימות מספר רב של יצירות הנושאות את אותו השם. מיכאלאנג'לו בעצמו יצר שתיים בעיצובים שונים. היצירה שבתמונה מוצבת בחצר הוותיקן בכנסיית סט' פיטר בכניסה בצד שמאל.

הפסל סותת בערך בשנת 1500 , גובהו כ 2 מטר וברוחב דומה. הפסל עשוי שיש קררה והושלם עוד בטרם הגיע הפסל לגיל 30

 הפסל מתאר את מרים (אמו של ישו) מערסלת את גופתו של ישו לאחר שנצלב.

הפסל ניזוק פעמיים. פעם אחת בשעה שהעבירו אותו ממקום למקום ופעם כתוצאה של מעשה חבלה.

הפסל תוקן ושוחזר תוך שעושים שימוש מפיסות שיש שנלקחו מהגב של מרים מהיכן שאין רואים.

בכל הקשור לפרטים האנטומים מיכאלאנג'לו דייק כהרגלו אבל הוא בחר שלא לשמור על הפרופורציות. לכך יש סיבות תיאולוגיות.

הגוף של ישו קטן כמעט כגוף של ילד המונח בזרועות אימו. הדמות של מרים בפסל מסותת בצורה המשווה לה מראה צעיר בהרבה מהגיל שלה בשעת מעשה (~50) פניה חלקות, יפיפיות במושגים של ימינו. קשה שלא להתייחס לשדייה המפוסלים ככאלו של בחורה צעירה. תאולוגית על קצה הקיסם, מרים היא גם האם וגם הבת כך על פי האמונה הנוצרית.

ההבעה שעל פניה. ספק יגון, ספק רחמים היא זו העומדת בתמצית היצירה. העובדה שחזות זו סותתה באבן מרשימה מאד ומעידה על יכולות האמן. קשה להאמין שניתן לעצב בגוש אבן חזות של רגש כל כך אנושית, כל כך אוטנטית.

האמן בחר במובהק לטשטש סימנים של מוות וסימני הצליבה מובלעים.

בשעה שמתבוננים בפסל קשה להבחין האם דמותו של ישו הנה דמות שנשמה באפה או שמא זו גופה ללא רוח חיים. הטונציה של שרירי הרגלים וכפות הרגלים, תנוחת הצוואר, היד המוטלת. נדמה כאילו הדמות נמצאת בדיוק על קור דקיק בין חיים ומוות, האם הוא חי, האם הוא מת.

קשה לתאר את הכישרון הנדרש לצורך זה. הפסל כאמור מרשים מאד הן מבחינת הביצוע והן מבחינת התחושה שהוא נוטע בצופה.

אם תתבוננו בשאר הפרטים, ראו את שמלתה, את הכיסוי שעל ראשה, איזה דיוק, איזו איכות.

ליהודים שבינינו הסצנה כשלעצמה, איננה בעלת משמעות, אולם למאמינים בנצרות המשמעויות עמוקות בהרבה וקשה לתאר את החיבור שלהם לאותו יגון ואותם הרחמים שהפסל משדר.

 מיכאלאנג'לו לא נהג לחתום על יצירותיו, יצירה זו הנה היצירה היחידה שהאמן חתם עליה במילים הבאות "יצירת מיכאלאנג'לו בונורטי איש פלורנטין" את החתימה הוא חרט בפרץ של זעם, זמן רב לאחר השלמת הפסל מאחר וגונבו לאוזניו שמועות רכילות הטוענות שלא הוא היה המבצע.