ADHD במשפחה חלק ראשון 

הורים ומחנכים מבינים היום יותר מתמיד, שהדורות מתחלפים במהירות ועליהם להתעדכן במישור המקצועי-פרקטי.

אם דיברנו על קשיים בבניין הבית ובחינוך ילדים, הרי שבית ובו מאותגר קשב וריכוז מתמודד עם קשיים יחודיים רבים, שלחלקם התוודענו בטורים הקודמים.

בשורות הבאות נסקור את ההשפעה שלADHD   על תחום המשפחה בארבעה מעגלים:  הורים, אחים, דמויות שונות בחיי הילד והילד עצמו.

ADHD , הורות וזוגיות

השהייה עם הילד בגן השעשועים, עשויה להוות בין השאר אתנחתא עבור ההורה. הילד משחק במתקנים השונים עם שאר הילדים בעוד ההורה מתפקד כ"שחקן ספסל".

לא כך נראה אחר הצהריים של רחל, כפי שסיפרה פעם:

"כבר בגיל 3 שמנו לב שמשהו אצל יוני אינו כשורה. בגן הציבורי, הייתי מביטה בערגה על האימהות היושבות ומפטפטות בעודי מתרוצצת בין הנדנדה לקרוסלה או מגינה על ילד שיוני שם עליו "עין" ורגל...החיוך השובבי, החום והאנרגיה הרבה שבו את ליבנו, וכנראה שזו הסיבה שלא פנינו לאבחון".

כתוצאה מחוסר אבחון מוקדם, נשארו אבי ורחל בהבנה "שמשהו אצל יוני אינו כשורה". הם תלו את התנהגותו בשובבות שתלך ותתמתן עם התבגרותו. אך כשמלאו ליוני 16 אביבים, האימפולסיביות תפחה לממדים שטרם הוכרו. בנוסף לחוסר האיזון אצל כל מתבגר, נכנס יוני לשלב הזה בחייו עם "החבילה" שלו. כשכוס קפה מלוכלכת מושארת באופן קבוע באמבטיה, במחסן, על הספה ואיפה לא, קשה מאד לרחל ואבי לראות את "חצי הכוס המלאה".

כבר שנים שרחל מתקשה להתפנות לצרכיה ולצורכי הבית, וכך נערמת לה הכביסה על הספה, רשימת המטלות מתארכת ועוד לא דיברנו על שיעורי הבית  ומילוי יתר הצרכים של שלושת הילדים הנוספים. והאירובי בראשון ב20:00? – למי בכלל יש כח?

רחל ואבי לא זוכרים מתי יצאו יחד לאחרונה, אפילו לטיול קצר בשכונה. בחופשות, לא העזו לבקש מהוריהם לשמור על הקטנים, והאחרונים ויתרו על "אות המתנדב המצטיין"... לאחר יום כזה של מריטת עצבים בקושי אזרו כוחות לדבר על העניינים הטכניים של המשפחה, ובטח שלא עליהם עצמם. כך מצאו את עצמם סובבים סביב הבית ויוני במשך שנים ארוכות.

עם כל האמפתיה שבעולם, לא באנו לדבר על הנסיבות של אבי ורחל, שהרי למי מאתנו אין נסיבות, אלא על הנגזרת הזוגית מיחסם לנסיבות הללו.  

הורים רבים, החווים את הגיהנום הזה, מדווחים על פיחות זוחל אך עקבי בקשר הזוגי. ומה הם עושים עם זה? – נכון צדקתם! שולחים את הילד לטיפול פסיכולוגי/תרפי/קוגנטיבי/אימוני ומתפללים שישתף פעולה.

ומה איתם? נניח שהילד ישתף פעולה ואפילו יתקדם ויצליח בטיפול. לאן הוא חוזר? מי מקבל אותו? האם המאבקים היומיומיים ייפסקו לאחר שהתרגלו לכעוס ולהגיב על כל צעד שלו? האם יש להם כח בשבילו? האם בבית "רגיל" ניתן לקיים שגרת חיים כש"ההנהלה" בפשיטת רגל?

לכן, הטיפול בילד לבדו, הוא מתכון כמעט בטוח להמשך הכאוס המשפחתי. על ההורים לטפל בעצמם במקביל לטיפול של הילד, למענו, למען אחיו ויתר הסובבים אותו!

עליהם לחזור לזוגיות ולהורות נורמאלית דהיינו: משותפים לבני זוג ולידידי נפש, ממיואשים ושבורים לשמחים בחלקם ובאמון הגדול שקיבלו מהבורא לגדל ילד כזה, ממגיבים ו"מכבי שריפות" למנהלים ומנחים, מתחושת קרבנות והנהגה פסיבית לנטילת אחריות מלאת עשייה!

משפחה שבה חי מאותגר קשב וריכוז זקוקה לטיפול והדרכה מערכתיים כדי לשרוד וכל שכן לנצח את הקשיים היומיומיים. אך בראש ובראשונה על ההורים לחזור לעצמם ולקחת פיקוד ומתוך כך תוכל המשפחה כולה לקבל טיפול תרפי שיסייע להתמודד בהצלחה ביום-יום!