האם לארגנטינה נדמה? 

בשנתיים האחרונות, כשעוקבים אחרי המתרחש במדינתנו האהובה, נדמה שאנחנו מתקדמים בצעדי ענק להיות כארגנטינה של הגנרלים – שנות השבעים של המאה העשרים.
למי שטרם נולד אז, או שלא זוכר, אותה תקופה הייתה עידן חשוך בתולדות מדינת האש. היום כשאנחנו חושבים על ארגנטינה עולים בראשנו: טלנובלות, כדורגל וטנגו. אבל אז הכל היה אחרת ... בארגנטינה של אז שלט הצבא (זה כנראה לא יקרה אצלנו, אבל גם שלטון אזרחי יכול לפעול כפי שפעלה אותה חונטה צבאית) בראשותו של הגנרל חורחה רפאל וידלה. שלטון זה היה דיקטטורי, והילך איימים על כל מתנגדיו. כל מי שחי אז מחוץ לארגנטינה זוכר את כל הידיעות על מתנגדי משטר רבים מאוד שלפתע, ללא כל הודעה מוקדמת, פשוט נעלמו. חלקם נתגלו אחרי זמן רב, או לאחר חזרת הדמוקרטיה לארגנטינה ב-1983, חלקם נתגלו חיים ומעונים וחלקם נתגלו מתים. אחרים עד היום לא נודע גורלם.
גם כאן בארץ חיות משפחות של יהודים יוצאי ארגנטינה שמישהו מבני משפחתם נעלם אז, ורבות מהן עדיין לא יודעות מה עלה בגורל יקיריהן. זו הייתה תקופה חשוכה ביותר בתולדות אותה מדינה דרום אמריקאית, והשאירה צלקות רבות בנפשם של מי שחוו את מוראותיה.
אז כאן, בישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, אנחנו עדיין לא שם, וכפי שכבר אמרתי – לא נראה לי שאי פעם יהיה כאן שלטון צבאי. ישראל של היום היא עדיין דמוקרטיה, ולא ניתן להגדירה בשום סוג אחר של משטר. בראש ממשלתנו עומד כיום אדם, ביבי נתניהו, שגם אם אינני מסכימה עם דעותיו ומהלכיו, אני חייבת לציין שהוא דמוקרט בכל רמ"ח אבריו. גם חלק לא קטן מחבריו למפלגת הליכוד הם דמוקרטיים, אבל כבר באותה מפלגה יש גם גורמים אחרים, ובודאי שבקרב סיעות אחרות שחברות בקואליציה הענקית שלו. מי לידינו יתקע שלא יעשה פוץ כלשהו ואת תפקיד ראש ממשלתנו לא ימלא מישהו שבאופיו ובדעותיו הוא דיקטטור?
בשנתיים האחרונות הדמוקרטיה שלנו התכרסמה קשות, כי נחקקו לא מעט חוקים אדמוקרטיים. חוק העמותות וחוק החרם היו רק הספתח. היה גם ניסיון לשבש את מהלכי הדמוקרטיה באמצעות מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון. פעולה זו לא צלחה, כי האיש הוא מקצוען במלוא מובן המילה, ויודע להפריד בין דעותיו הפוליטיות ושאיפותיו לבין חוקי המדינה והחוקים הבינלאומיים במסגרתם אנו פועלים.
אבל השיא, והוא שמזכיר יותר מכל את ארגנטינה של שנות השבעים, הוא מה שקרה בשבועות האחרונים עם מנהיגי המחאה החברתית בארץ. כל הזימונים שלהם למשטרה, והמעצר של דפני ליף בהפגנה בשדרות רוטשילד, כל אלה אינם מתאימים למדינת ישראל הדמוקרטית, אלא רק למשטרים חשוכים.
לא לכולנו יש את האפשרות לצאת להפגנות, ואני גם לא מאמינה שצריך כל הזמן שכולנו נהייה ברחובות. כל אחד צריך למצוא את הדרך הנכונה לו להיאבק כדי לשמור את קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית. בסדר, מדינה יהודית דמוקרטית, אבל גם מדינת כל תושביה דמוקרטית, והרי כבר במקורותינו נאמר שלפני שאנחנו יהודים אנחנו קודם כל בני אדם, וככאלה לא צריך להיות כל הבדל בין אף אחד מהחיים כאן, בין אם הוא יהודי ובין אם לא.
אני קוראת לכולם, ביום פקודה בואו בהמוניכם לקלפיות, והצביעו רק למשמרי הדמוקרטיה ומחזקיה (אני מצביעה למפלגת העבודה, אתם בחרו במפלגה שדעותיכם קרובות לדעותיה, ובלבד שהיא דמוקרטית באמת, העיקר לכו להצביע). עד אז הביעו את דעותיכם בכל דרך שנכונה לכם, רק אל תשבו בשקט ואל תחיו בפחד. כי הפחד יתן כוח בידי אוהבי הדיקטטורה.