ואדי איפה אתה? 

ואדי איפה אתה?

זוכר אבא יקר שלי איך ניסיתם אתה ואמא להעסיק ולשעשע אותי ואת אחותי גם כשלא היה בדיוק איך ובמה? איך לקחת אותנו כ"פרס" לחולות להתגלצ' בדיונות (זה היה פרס ראשון וממש לא לעיתים קרובות), ותמיד זכרת למלא את הכיסים הענקיים במכנסי החאקי עד הברך שלך בסוכריות טופי? כמובן שלא שכחת את הכובעים, המימייה, וחלילה וחס את בת לווייתך הנצחית המצלמה....?

זוכר איך יום אחד הגענו ולזוועת ליבנו כולנו לא היה לנו יותר "ואדי" - רק עקבות מכוערים עד אימה ודורסניים של טרקטור ענק שגילינו בחולות הלבנים הבתולים, שנשדדו לאור יום. אני בכורתך בכיתי בהלם ממאנת להינחם "פירקו לנו את הואדי" מלמלתי בשוק, בלי יכולת להפסיק, ושום טופי כבר לא עזר לנו.

לפני זמן מה, ביומולדת רבה שלי, חשתי פתאום צורך למתנה, מתן, קבלה של משהו גדול יותר ממה שיכול לקנות כסף, וכבר לא בטוחה אם רציתי לקבל או לתת. יותר מכל חשתי פתאום כגחמה בלתי נשלטת, צורך וגעגועים לחוש שוב חולות לבנים נקיים עד האופק, להתגלצ' בואדי, לחוש אותם חמים-קרים באצבעות, נקיים ללא לכלוך זיהום ועקבות של הדורסני מכל, האדם. (סיפרתי על זה ב"פירקו לי את הואדי").

נסענו אני ואחותי לחולות בית ינאי, אחרי כמה נסיונות נפל ל"חולות" אחרים שהיו לעג לרש לעומת מה שזכור לנו שהיה אז. שם פגשתי משהו קרוב למה שהיה אז לתפארת ממש ליד הבית שלנו, אלא שה"ואדי" שלידנו היה ענק ולא ראו דבר עד לאופק, גבעה אחר גבעה....חלום.

בעצם אבא עשינו את הגליצ'ות עשינו לכבודך, היינו שם יחד אתך בלבנו, ואני בטוחה שהיית אתנו בדרכך שלך, ברוחך. קנינו בירה שחורה, הרמנו פחית לזכרך שחי קיים צועק ובועט ותמיד אתנו, כל יום יותר מתמיד. מקווה שאתה גם רואה את התמונות, שתהנה מהן, היכן שאתה, וצירפנו לך למזכרת גם תמונה כזו – מפעם.

עוד משהו אחד קטן, האמת, אתה בטח יודע הרי, שעשיתי זאת גם קצת בשביל עצמי.
הגעגוע, הזיכרונות, הכאב, והחיוכים שלנו כעת. אתה כבר חופשי, ללא הגבלות זמן גוף ומקום, אבל תמיד בכל דקה אתנו, בכל כך הרבה דברים קטנים שלא תיארתי לעצמי. מקוות שגם אתה נהנית.

אחד הדברים שלמדנו ממך היה לדעת להסתכל על דברים גם מעבר "למה שרואה העיין", כשאתה עם עיני הצלם הנצחי שלך, רואה כל הזמן דברים שאחרים לא שמו לב אליהם בכלל, וממך ומאמא למדנו שהדברים הטובים המסעירים המקוריים וה"שווים" ביותר בדיוק כמו שאומרים - נותנים, ומקבלים, ללא כסף.

את הואדי והמרחבים שהיו לנו אז לא יודעת אם יש עדיין באיזה מקום, וזה שהיינו בו אינו משתווה לו. חבל שאין הערכה אליו ולמקומות שכמותו, ושהם נמכרים ונסחרים כלאחר יד, כשהם כבר כה נדירים, ואין דרך חזרה.
אף אחד אינו שם לב יותר לואדיות.

איש אינו שומע ומקשיב יותר לואדיות.

עלה במקור כולל התמונות הרלוונטיות ולינקים כאן