דכאון אצל נשים אחרי גיל 50 

דכאון אצל נשים אחרי גיל 50 ?

לאור המפגש שלי כמנחת קבוצות למודעות עם נשים רבות בגיל זה , עולה בי השאלה ,האמנם?

האם בגילאים אלו  תחושת האושר ושביעות הרצון נמוכה יותר? האם יש נטיה למצבי דכאון קליניים?

ומה אומרת הספרות המדעית בנושא...

אני חווה נשים רבות בגיל זה ככאלה שמדברות על כך, על משברים, על חוסר סיפוק, על קושי בהתמודדות עם הורים מתבגרים ובני זוג משועממים. איני פוגשת אותן ברגעים מאד קשים מאחר ומי שמגיעה לקבוצה/סדנה כבר נמצאת במצב טוב יחסית. אבל בהחלט אני יכולה לראות שנשים בגילאים האלו שונות מגילאי ה30+ אז קצת בדקתי.

מחקר מקיף וגדול בנושא שביעות הרצון מהחיים שנעשה לאורך שנים ב80 מדינות והקיף למעלה מ2 מיליון בני אדם מצא שללא הבדל מין, מצב כלכלי, חינוך, תרבות ומצב תעסוקתי או אפילו מצב אישי ,עקומת שביעות הרצון , האושר והחשיבה החיובית יוצרים צורת u גדולה במהלך החיים.

החוקרים מצאו שלאדם הממוצע שיא האושר הוא בגיל 20 ומשם זה יורד בהדרגה עד גיל 40

גיל 44-50 זה שיא המשבר ומשם תחושת שביעות הרצון עולה בהדרגה ומגיע שוב לשיא.

זה גם משמח לדעת שתחושת האושר חוזרת ועולה ועצם הידע הזה עוזר לעיתים.

מה אומרים על כך חוקרים מקומיים?במאמר של פרופ' נלקן יש הסבר למה יש דכאון בגיל הזה, הורים מבוגרים, בריאות אולי פחות טובה, בן זוג בפנסיה, ילדים שלא זקוקים לנו יותר, וכמובן הורמונים.

"אצל האישה הדיכאון נובע מהפסקת המחזור החודשי ומהשינויים שמתרחשים בגופה ובנפשה בעקבות כך. מצד אחד, עליה להתמודד עם מיחושים שנלווים להפסקת המחזור, כמו גלי חום, הזעה פתאומית וכדומה. מצד שני, היא לא פורייה עוד, ואובדן הפוריות מתקשר אצלה לתחושה של אובדן הנשיות.כל זה קורה בתקופה שהילדים עוזבים את הבית וחלק גדול מתפקידיה כאם משתנים. אין פלא שבתקופה הזו המראה החיצוני חשוב לה יותר מתמיד. אבל דווקא אז הקמטים נראים עמוקים יותר, קפלי השומן נראים רבים יותר, הבגדים לא מחמיאים, והשיער... ודווקא בזמן הזה, כשהיא זקוקה למישהו אוהב, מבין ומתחשב, מסתובב הבעל בבית רוטן ורוגז, וכועס על כל מה שהיא עושה או אומרת. 

ככל שאנחנו כועסים יותר וממורמרים יותר, אנחנו נוטים יותר להיכנס לוויכוחים ולמריבות. אנחנו מחפשים הזדמנויות להוכיח לכל העולם – לבן הזוג, לחברים, לילדים – שאנחנו צודקים יותר ויודעים טוב יותר. אלא שככל שאנחנו כועסים יותר, אנחנו מבודדים יותר, והבידוד הזה גורם לתחושת מרירות שגוררת אחריה תגובות של כעס, ולפעמים אפילו התפרצויות זעם, דבר שרק מגביר את הבידוד החברתי. הבידוד הזה מגביר את תחושות הקיפוח ומעודד את הירידה בהערכה העצמית"

אני חושבת שדעה זו דרושה בירור, נראה לי שדווקא נשים רבות שמחות על הפסקת המחזור החדשי ויודעות להתמודד עם גלי החום , נשים שמחות על החופש ואבדן הפוריות כבר לא מהווה איזה סמן לנשיות, יש גם יותר זמן לחברים וככה קבוצות מטיילים ואחרים פורחות ומשגשגות בגיל הזה. והיום גם מראה אפשר לשמר , בלי ניתוחים...

לכן מין מחשבה ראשונית שלי היא שיש בנו הכל, יש מקום שמכיר בכך שזמננו קצוב ,שקריירה לא בהכרח מביאה אושר, מקום שמתעצב על הזדקנות הורים וחש בחסר הילדים אך במקביל יש מקום גדול של שמחה, מקום שמעריך כל רגע, שיודע להעריך בריאות כשהיא קיימת , מקום ששמח שילדים עזבו את הקן ומצאו את אהבתם ואת עצמם.

הבחירה שלנו זה איזה מקום לטפח ואיך...איך ניתן לכל להיות בתוכנו ,לא נתעלם ונטפח את מה שמועיל לנו ועוזר לנו לחיות טוב יותר.