הכרה בהוצאות שכר טרחת עורך דין לעובד הזוכה בתביעתו כנגד מעסיקו מכל סיבה שהיא.
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

הכרה בהוצאות שכר טרחת עורך דין לעובד הזוכה בתביעתו כנגד מעסיקו מכל סיבה שהיא. 

מאת    [ 27/05/2012 ]
מילים במאמר: 1482   [ נצפה 1096 פעמים ]

 
 
בין מציאות להלכה בעולם משפט העבודה בישראל.   הכרה בהוצאות שכר טרחת עו"ד לעובד הזוכה בתביעתו כנגד מעסיקו מכל סיבה שהיא. שחל בן ארי, עו"ד   אם אתם מסכימים אם הנאמר ומעוניינים להשפיע, אנא כנסו לדף העצומה והצטרפו לתומכים במהלך. http://www.atzuma.co.il/hotzaotavoda   במדינת ישראל ישנו אי של סוציאליזם. האי הזה הינו בית הדין לעבודה, בית הדין לעבודה מעצם קיומו והגדרתו מעגן את הערכים ששלטו ברוח הרוב הקובע בקרב מקימי המדינה.   הקשר בין הון לשלטון הוא קשר בלתי נמנע, הוא מאושיות הריבונות, אין שלטון בלי הון ואיפה שיש הון תמיד תהיה קרבה לשלטון. ומה הקשר לבית הדין לעבודה?   שופטי בית הדין לעבודה הינם שופטים מקצועיים, נקיי כפיים אשר עושים עבודתם נאמנה, בתנאים בלתי הגיוניים בעליל, אל מול כמויות עצומות של תיקים, ויש לומר שאף בראייה אזרחית ניהולית, אשר לה סטנדרטים "אמיתיים" בעולם ה"אמיתי" ולא מתוך "משקפיים מוסדיים" הנוטים לעוות את מימד הזמן והמציאות, ובעיקר לאור המשאבים הקיימים, היעילות היחסית של בתי הדין, אינה עניין שיש לבטל ואף לשבח.   כוח האדם העוסק במלאכה, הנהלות בתי הדין, השופטים, הרשמים, נציגי הציבור ועובדי בתי הדין הם אחד מגורמי המפתח לעצם הקיום של בית הדין לעבודה, אחד המוסדות המכובדים המפוארים ולראייתי, ה"יהודיים" בדמוקרטיה הישראלית.   סמכותו הייחודית של בית הדין לעסוק בדיני העבודה נותנת לו זכות ריבונית אשר הוקנתה באופן היסטורי להסתדרות. ההסתדרות, אשר כונתה "הזרוע הריבונית החמישית" או "מדינה בתוך מדינה", אותו גוף אנכרוניסטי שהיה אמון על ערכי העבודה והשוויון בתקופת המייסדים, השאיר בידיו את ה"שלטר" טיפס לגור במגדלי היוקרה ומסר את המלחמות האמיתיות לבית הדין.   בעיניי ובעיני רבים וטובים אחרים, ה"משפט" אינו מתקיים בבית הדין הארצי, ולא בבג"ץ, פסקי הדין התקדימיים והמרהיבים של גדולי עולם המשפט, הם נקודות ציון אקדמיות מופלאות וכלי עבודה משפטיים וכלים ריבוניים, אך הם אינם "המשפט".   "משפט" נמצא בארץ למטה, אצל הרשמות והרשמים, אצל השופטות והשופטים, אצל המגשרות והמגשרים. את "העובדים" המפורסמים של מר פרץ יו"ר ההסתדרות לשעבר, לא מעניינים פסקי הדין המרהיבים. בראייה הריבונית, "העובדים" מעוניינים בזוטות. במו עיניי ראיתי עובדים ועובדות יוצאים את אולם המשפט כשהם דומעים כאשר לשיטתם הפסידו סכום עצום של 500 ש"ח, קצרה היריעה מלפרט את תגובותיהם של עובדים שלא הצלחנו להשיג להם "אלפי שקלים" ויותר.   גם אנחנו עורכי הדין, לובשי החליפות , נמצאים בבעיית אמת. גם אנחנו עובדים. בסופו של יום גם אנחנו מתעסקים ב"זוטות" של עצמנו. מלאה הארץ עורכי דין, מלאה הארץ משפט ויש לעניין השלכות רבות. טענות רבות אנו שומעים כלפי "רמת המשפט" אפילו בלשכת עורכי הדין נשמעים קולות הקוראים ל"החזיר עטרה ליושנה", קרי, להעלות את רמת המשפט. גם טענות אלה הן טענות מסוג מאוד מסוים, אלה טענות "יוקרה" אשר מוצאות מקום דל מאוד אצל ה"עובדים".   מדובר בעולמות מקבילים, ה- "חמש מאות שקל" של העובד, הם לא מה שישיב את הרמה האבודה והרמה האבודה אינה מקור הכאב.   מקור הכאב לא נמצא בכוונת הטובות או בחסרונן, מצידו של אף אחד מהשחקנים שהוזכרו לעיל, כולם עושים את כל אשר לאל ידם על מנת לספק בידי העובדים את זכויותיהם.   זהו המקום להדגיש את אחד העקרונות המובילים בחקירה אשר למדתי מאדם חכם. כאשר תרצה לדעת מי "לוקח את כל הקופה", בעת דיון סוער, תמיד חפש את הנוכח הנעדר, בדוק מי מבעלי העניין "שותק" או שאינו נוכח. כלל פשוט זה, עזר לי רבות במאות המשאים ומתנים שניהלתי ואף בחקירות ודיונים משפטיים. רבותיי, הנוכח הנעדר בסיפורנו הוא אותו אחד אשר הינו נוכח נעדר בחיינו בישראל.   כאשר אדם סמית וחבריו מדברים על "היד הנעלמה", על כוחות השוק, אין הם מדברים על "יד" אחת. הרעיון החברתי הכלכלי הכביר המדובר מתייחס ל"ידיים", יתר על כן, לכוחן המצרפי ולחוכמה הבלתי ניתנת לערעור של הרוב האנושי לאורך זמן. ההנחה שאם ניתן לכולם מקום, כולם ירוויחו, מתוך הנחה כמעט הוליסטית כי תמיד יהיו מספיק משאבים לכולם.   בישראל יש עקרון אחד שחוזר ונשנה בכל רובד ויש ערך אחד שמוביל בכל מחשבה מנהיגותית. העיקרון השולט הוא שבכל רובד ישראל מתאפיינת בריכוזיות, משל הישראלים לעולם יהיו מעוניינים במלך אחד. הערך המוביל הוא שאנו במצב הישרדותי תמידי, משל אף פעם אין לנו מספיק משאבים כדי להתמודד בהצלחה עם הצרכים שלנו.   כך גם בשוק, וכך גם במשפט ומכאן ניתן ללמוד על קשרי ההון-שלטון במדינת ישראל.   ההסתדרות, ה"אם הגדולה" של בתי הדין, העניקה מעין מגנה-כרטא ל"ריבון", אשר נותן לו את היכולת לנהל את ענייני העבודה בישראל. האם הגדולה כבר זקנה, כבר לא רלוונטית אבל ה"שאלטר" נמצא ברשותה.   כלומר, גם בימינו, הכוח מרוכז בידי גוף אחד. ההסתדרות היא מונפול ששולט בענייני העבודה בישראל. בית הדין- כלומר, ה"ריבון", הוא זרוע ביצועית ליישום הסכמים קיבוציים וחוקי עבודה שהם ירושה של ההסתדרות, אך הוא אינו מבטל את כוחה המונופוליסטי האימתני, העצום והמכריע של "האם הגדולה", המשק, האוויר, היבשה והחשמל בידיה.   עצם העובדה שהגוף החזק, הלכה למעשה, בהשפעתו על תנאי העובדים וחוקי העבודה בישראל הוא מונופול דורסני, עצם קו המחשבה הזה, הוא אשר מביא אותנו למקום שמסביר את ההליכה יד ביד של ההסתדרות עם ארגוני המעסיקים והמעסיקים הגדולים במשק, זהו החיבור הערכי, מדובר בשיח של מלכים.   הוועדים החזקים, החברות החזקות, הריכוזיות העצומה במשק הישראלי, אי העידוד ליציאה לעבודה של מגזרים שלמים אל מול מצבם של העובדים החלשים והמתחלשים (לדוגמא: עובדי הי-טק) וקריסתם בפועל של בתי הדין הביאו למספר עיוותים שיש לתקן, אני אציע דרך אחת שלהערכתי יעילה מכל מחאה ותהלוכה גדולה ככל שתהיה.   רשאית נציין, כי ערך הריכוזיות נמצא גם בעולם עריכת הדין, המשרדים הגדולים מתחיילים והולכים והופכים לצבאות אימתניים של עורכי דין בשירות המרבה במחיר. רוב עורכי הדין הקטנים, נמצאים בשורה השלישית והרביעית של העובדים בישראל, כמוהם כמו העובדים המתחלשים.   כאשר עובד מעוניין לתבוע בבית הדין, הוא נאלץ להתמודד מול עורכי דין מהמשרדים הגדולים (שמייצגים את המעסיקים הגדולים), כאשר בתי הדין הקורסים, "סוגרים" תיקים בסיטונאות על דרך הפשרה ועל דרך הגישור (אשר גם שם יש למשרדים הגדולים ולמעסיקים יתרון), נוצר ממילא, עיוות דין עצום.   עובד שירצה בפרוטותיו האחרונות "להילחם" בעבור מה שמגיע לו, או על מנת להגן על שמו וכבודו, יאלץ לקבל שירות "פרו בונו", כזה או אחר. אמרו חכמים "רופא חינם, שווה חינם", ולא רק בגלל ש"הרמה נמוכה".   טענה זו, בעיני אדם נאור, בעל עין חדה וסולם ערכי בסיסי היא בחזקת לעג לרש.   ממילא ה"רמה נמוכה", מדובר על תיקים פשוטים בעלי ערך נמוך של  אלפי שקלים בודדים ועד מקסימום של כ-מאה אלף שקלים.   המשרדים הגדולים נמצאים בתחרות בינם לבין עצמם, שכן ה"צבאות" שלהם מתעצמים והם מודעים היטב לעובדה כי "הצבא צועד על קיבתו" ולפיכך נאלצים לקחת סכומים נמוכים בהרבה ממה שהיו רגילים לקחת ומייצגים בתיקים קטנים.   המשרדים הגדולים עובדים בריטיינרים ואף בחינם, מוצאים עצמם ב"מלחמות הרחוב" אבל הם מצוידים בטנקים.   מה הבעיה העומדת בפני משרד גדול להגיש על כל כתב תביעה שאינו מסולק על הסף, אליבא דשיטתו, כתב תביעה שכנגד, ארוך, עמוס ומופרך ככל שיהיה? או לחילופין, להגיש כתב הגנה שאין בינו לבין המציאות דבר וחצי דבר?   הסיכון העומד בפני המעסיק הוא זעיר לעומת הסיכוי ויתרה מזאת, כתב תביעה דורש כתב הגנה וזה דורש מהעובד או מבא כוחו, זמן וכסף. כתב ההגנה עצמו, מול טענות מופרכות ככל שתהיינה, דורש עוד משאבים אשר אין לעובד.   תביעה בתיק פשוט של 20,000 ש"ח או 50,000 ש"ח הופכות להיות תביעות של כמות שעות בלתי אפשרית.   כעת הרהרו בסיכוי תביעה של 15,000 ש"ח או 5000 ש"ח.   אם תוסיפו למשוואה שתי עובדות ידועות תקבלו את ה"שיטה", אנשי העסקים הבינו את זה עוד בפסקה הראשונה של כתבה זו, אנשי עבודה, אקדמיה, ממשל וצדק, היו צריכים להגיע עד לכאן כדי להבין את ה"שיטה" וחלקם עדיין צריכים הסבר, שיובא להלן:   1.      הפשרה והגישור הן מאבני היסוד של יעילות הדיון המשפטי בישראל. 2.      למעסיק ההוצאה הינה "הוצאה מוכרת".   על כך אומר את דעתי, אני לא מאמין גדול במהפכות, אני מאמין שיש מספיק לכולם ואני מאמין בשופטים ובבתי הדין.   ישנם פסקי דין והנחיות לתת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בבתי הדין לעבודה בישראל, אך ההנחיה אינה פשוטה ומוחלטת, ולא כל כסף שמגיע בדין הינו כסף שניתן לקבל באופן פטור ממס.   אחרי מס, רוב רובן של התביעות המדוברות, הופך להיות חסר הגיון כלכלי.   בשורה תחתונה, אנו צריכים לתת לשוק לעשות את שלו, כאשר עובד יזכה בתביעתו בבית הדין לעבודה, הרי שכל עלות שהוציא, הוציא כדי לקבל את שכרו המגיע לו בדין, ומכאן שזאת תמיד השקעה לצורך השגת השכר, לכן מגיע לעובד להגיש את ההוצאה לצורך תיאום מס והחזר שכן הוצאה זו היא בהגדרה הוצאה "מוכרת" לכל דבר ועניין.   המעסיק יגיש את ההוצאה הנגדית כהוצאה מוכרת לכל דבר ועניין.   הייתכן כי מדובר בכפל מס שמשלם עובד בפנייתו לבית הדין? יש לזכור, שגם עורך הדין של העובד משלם מס מלא ומע"מ כנגד ההכנסה.   כיום אין סעיף ספציפי ואין הפנייה לסעיף הסל שמאפשר לפקיד השומה לבצע אישור שכזה, אדרבה ההנחיה, עד כמה שהיא ידועה לכותב שורות אילו הינה הפוכה, כלומר המגמה היא דווקא שלא להכיר בהוצאה  לעובד ללא היתר מפורש.   גם עובדי האוצר ורשויות המס הם עובדים, וגם משפחותיהם וחבריהם עובדים, כיצד לא מצאו את ההיגיון בלהפעיל את הסעיף המתיר להם לעשות כך באופן גורף בעניין היא שאלה יפה שהתשובה לה נמצאת, אולי, בין שורות המאמר.   בכל מקרה הנחייה מפורשת, תיקון חוק או תקנה היא הדרך הנכונה, כולי תקווה כי נמצא דרך להגיע למצב בו המוסדות המפוארים של מדינתו יצליחו לשבור את ה"שיטה".     אם אתם מסכימים אם הנאמר ומעוניינים להשפיע, אנא כנסו לדף העצומה והצטרפו לתומכים במהלך. http://www.atzuma.co.il/hotzaotavoda
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב