מה הקשר בין לחץ חברתי וזיכרון? 

כולם מכירים לחץ חברתי. הוא גורם לנו לבחור לימודים או עבודה מסוימים, לנהוג במהירות, ואפילו לבחור בני זוג מסוימים. לחץ חברתי מתבסס על הצורך האנושי שמתוכנת בנו- להיות שייך לחברה. מחקר מספטמבר 2011 מצא שכאשר אנו נמצאים בחברה בזמן ניצחון או רווח, פועלים במוח אזורי הנאה (אזור הסטריאטום), שאינם פועלים כאשר אנו מנצחים או זוכים בלוטו בהיותינו לבד.

כלומר- חברתיות טבועה במוח. מחקר מיוני 2011 מדגים כיצד לחץ חברתי משפיע על מה שאנו זוכרים.

מסתבר שזיכרון אנושי אינו דומה לזיכרון של מחשב- כלומר, הוא לא תמיד צודק. אמנם, כאשר אנו חווים משהו, הוא מאוחסן במוחנו ונשלף בעת הצורך, אך חוקר בשם דודאי גילה שניתן להתערב במהלך שליפת הזיכרון, לשנות אותו ולאחסנו מחדש. כלומר, ניתן "לערוך" זיכרונות קיימים.

עוד נמצא שהמוח יכול גם לייצר זיכרונות אודות דברים שלא היו ולא נבראו. מחקרים רבים כבר הראו שניתן לגרום לאדם להאמין שמשהו קרה לו, ולשחזר את כל פרטי האירוע שלא התרחש, לכאורה מתוך הזיכרון האמיתי שלו. תופעה זו נקראת יצירת זיכרונות שגויים.

דודאי חקר גם את התופעה הידועה הזו של זיכרונות שגויים. ביוני האחרון הוא פרסם את ממצאיו שמצאו קשר מעניין בין לחץ חברתי ויצירת זיכרונות שגויים.

על מנת להדגים את יצירתם של זכרונות שגויים, נתנו לנבדקי מחקר ארבעה מקרים שהתרחשו בילדותם. 3 מתוך המקרים הללו התרחשו באמת (כפי שסיפרו אימותיהם או בני משפחתם) ומקרה אחד הומצא. המקרה הקלאסי שהומצא הוא הליכה לאיבוד בתוך קניון גדול. לנבדקים לא אמרו שאחד מהסיפורים בדוי, אלא אמרו שאלו אפיזודות שהמשפחה סיפרה שהתרחשו, וביקשו מהנבדקים עצמם לנסות להיזכר בעוד פרטים מההתרחשויות.

מסתבר שגם עבור האירוע הבדוי של הליכה לאיבוד בקניון- נבדקים סיפקו פרטים כמו איך הם חשו בתור ילד שאבד, מי מצא אותם, איפה זה היה וכן הלאה. כשנשאלו עד כמה הם בטוחים בזיכרון הזה, הדירוג היה 8 מתוך 10, כלומר- הם היו מאד בטוחים שזה אכן קרה.

המחקר של ידין דודאי, שפורסם ב Science מגלה דפוס ייחודי של פעילות מוחית שמתרחש בזמן שהמוח יוצר זיכרון שגוי.

נבדקי המחקר ישבו בקבוצה וצפו בסרטון תיעודי. שלושה ימים לאחר מכן הם הגיעו למעבדה ונבחנו בנפרד במבחן זיכרון על מה שראו בסרטון. על כל תשובה שהם ענו הם גם נשאלו עד כמה הם בטוחים בתשובתם.

בשלב הבא נבחנו שוב הנבדקים על זיכרונם אודות המתרחש בסרטון בעת שמוחם נסרק (fMRI). בזמן שהם שקלו את תשובותיהם, הציגו להם החוקרים גם את התשובות של יתר הנבדקים שצפו איתם בסרט, יחד עם תמונתו של כל נבדק. בתוך התשובות הללו שתלו החוקרים כמה תשובות לא נכונות בעליל.

נמצא שהנבדקים נטו להתחקות אחר התשובות המושתלות הלא נכונות שלכאורה אומצו על ידי שאר צופי הסרט, ב 70% מהמקרים. כלומר, הם נטו לענות תשובות לא נכונות  אודות אירועים שלא התרחשו בסרטון או שהתרחשו באופן שונה, רק כי אמרו להם שזה מה שהאחרים לכאורה זכרו.

האם הם זכרו את התשובה הנכונה שהם ענו במבחן הזיכרון הראשון, ואימצו את התשובות הלא נכונות רק כדי להידמות לשאר הקבוצה, או שמא הזיכרון הנכון נמחק להם לגמרי?

לצורך כך זומנו הנבדקים שוב למעבדה, להיבחן פעם נוספת על זיכרונם אודות הסרטון, כל אחד בנפרד. לפני שהם ביצעו שוב את המבחן נאמר להם שהתשובות של האחרים שהוצגו להם בזמן סריקת המוח לא היו באמת תשובותיהם של האחרים, אלא בחירות אקראיות של מחשב.

לאור זאת, חלק מהנבדקים אכן חזרו לתשובותיהם המקוריות, מה שמצביע על כך שאירועי הסרטון לא השתנו בזכרונם והם רק ניסו להתאים את עצמם חברתית כאשר הם הושוו לתשובות האחרים. אבל - כמעט חצי מהתשובות של נבדקים עדיין נותרו לא נכונות, לאחר סריקת המוח, לעומת התשובות המקוריות שלהם במבחן הזיכרון הראשון. למרות זאת- הנבדקים היו בטוחים בנכונות זיכרונם.

תוצאות אלו מראות שהזיכרון עצמו של אירועי הסרטון הושפע מהתשובות המושתלות בזמן סריקת המוח.

כלומר- החוקרים הצליחו לשתול לנבדקים זיכרון שגוי ולגרום להם להיות בטוחים שהוא נכון.

ומה קרה במוח בזמן שכל זה התרחש?

דודאי והקולגות מצאו שבזמן יצירת זיכרון שגוי מתעוררת במוח פעילות סינכרונית בהיפוקמפוס ובאמיגדלה. ההיפוקמפוס הוא האזור המוחי שאחראי על אחסון זיכרונות ושליפתם, וביצירת זיכרונות לטווח ארוך. האמיגדלה, אזור הרגש של המוח, הינה בעלת תפקיד חשוב באינטראקציות חברתיות.

החוקרים משערים שהאמיגדלה משחקת תפקיד בגישור בין תהליכים חברתיים ותהליכי זיכרון, בכך שהיא זו שמחתימה את ה"בול" על אישור הזיכרון ואחסונו לטווח ארוך.

כולנו מכירים את העובדה שככל שאירוע רגשי יותר (לטוב או לרע), הוא נחרת עמוק יותר בזיכרוננו , ולפרטי פרטים. זהו החותם הרגשי של האמיגדלה- רגש מעצים את הזיכרון. זוהי גם הדרך בה לחץ חברתי משפיע על הזיכרון. לחץ חברתי הוא גורם רגשי חזק בבני אדם בתור יצורים חברתיים שנוטים ללכת עם הזרם ולא כנגד מוסכמות. לכן, יתכן שלחץ חברתי פועל על האמיגדלה, וגורם לה "לשכנע" את המוח להחליף בין זיכרון חזק אמיתי, לבין אחד שגוי, לטובת הסכמה עם החברה.

זו גם הסיבה שזיכרונות שגויים מתרחשים לרוב סביב אירועים הקשורים ברגש, כמו ללכת לאיבוד בקניון גדול בתור ילד קטן.

בית הספר לרפואה באוניברסיטת דיוק מצא בנובמבר 2007 את התשובה לשאלה הגדולה- איך זה שאנחנו כל כך בטוחים בזיכרון עבר, אפילו שהוא שגוי ולא התרחש מעולם?

כאשר המוח שולף מידע מהזיכרון, המידע הזה מעובד בו-זמנית בשני אזורים מוחיים, שכל אחד מהם מתמחה בהיבט שונה של האירוע שבו נזכרים.

אזור אחד נקרא MTL- medial temporal lobe, הוא נמצא בבסיס המוח ומתמחה בפרטים שהרכיבו את האירוע. האזור השני הינו FPN- frontal parietal network, שאחראי על עיבוד התמצית- המהות של האירוע.

החוקרים מצאו שמה שנותן את לנו את התחושה האם זיכרון הוא אמיתי או שגוי הוא האזור שדרכו אנו ניגשים לשליפת הזיכרון. נמצא שכאשר אנו בטוחים בזיכרון של אירוע שאכן התרחש, פועל בייתר אזור ה MTL- שכאמור זוכר את מפרט התרחשויות האירוע- מי האנשים שהיו שם? איך זה הרגיש/טעם/הריח? ועוד. כך הוא מעניק לנו תחושה מוחשית של האירוע בזיכרוננו.

מצד שני, אצל נבדקים שהראו ביטחון רב בזיכרון שגוי אודות אירוע שלא קרה, נמצאה פעילות מוגברת באזור ה FPN.

כלומר- בעת יצירת זיכרונות שגויים אנו נוטים יותר לזכור את תמצית האירוע ופחות זוכרים את הפרטים, מה שמקל עלינו להרגיש בטוחים בנכונות הזיכרון.

העובדה שגם מה שהיה ועבר עלול להשתנות בזיכרון או להיות מומצא מחדש, מעלה שאלות מהותיות - האם המציאות בה אנו חיים היא אובייקטיבית או סובייקטיבית? האם מי שאנו היום עלול להיות תוצאה של זיכרונות שגויים שנדמה לנו שהתרחשו והשפיעו על חיינו?