אראל מרגלית על הכלכלה החדשה 

גיא רולניק פירסם בסוף השבוע, בדה מרקר, מאמר שבחן את תפיסותיהם הכלכליות חברתיות של שלושת המנהיגים – נתניהו, יחימוביץ' ומופז – וביקש להסיק מי מבין השלושה יכול לתת מענה ראוי למחאה החברתית שלא גוועה ולא תגווע כל עוד ממשלת ישראל לא תשנה את סדר יומה ואת התייחסותה לאזרחיה. סדר יום והתייחסות לאזרח,  זה בדיוק הדבר שמבחין בין נתניהו ליחימוביץ' ואני מבקש להתעכב מעט על ההבדל הזה. הוא תהומי ועל כל אזרח ואזרח להכיר בו כיוון, שבמהלך החודשים הקרובים – וככל שיתקרב מועד הבחירות – יחימוביץ' לא תזוז מעמדותיה אבל נתניהו עשוי להתקרב אליהם. מן הפה לחוץ, כמובן.

סדר היום הכלכלי- חברתי של מפלגת העבודה והעומדת בראשה יונק משורשיה ומהאתוס שלה. יצקו אותו  פיגורות בשיעור הקומה של דוד בן גוריון, פנחס ספיר  – שהקימו כאן כמעט את כל מה שכפות רגליכם דורכות עליו – ויצחק רבין שבראשית שנות התשעים לקח במו ידיו את המדינה והסיט אותה מכיוון לאומני לכיוון כלכלי- חברתי שמשרת את האזרח. רבין השקיע בחינוך, בתשתיות, הושיט יד למגזר הערבי ויצר באאז בינלאומי של "משהו גדול מתרחש כאן". משקיעים אוהבים באאז כזה ומגיבים לו וזה אכן מה שקרה: השקעות ענק זרמו לישראל בשנים ההן.

זה האתוס אליו יחימוביץ' מחויבת: האזרח ורווחתו קודמים לכל. המדינה אחראית לכך. לשם ביצועו נאספו סביב יחימוביץ' אישים שאיש לא יכול להטיל ספק במחויבותם החברתית. אישים שיודעים צמיחה מהי, איך משיגים אותה, איך מרחיבים את מעגל השותפים לה ואיך מחלקים את פירותיה באופן מוסרי וצודק. אני ביניהם, אם יורשה לי.

נתניהו מציג את עצמו כמומחה לכלכלה מהרגע שנכנס לחיינו. לא בכלכלה הוא מבין אלא בגזברות. איש איננו מטיל ספק בצורך לשמור על מסגרת תקציבית ובמשמעת הפיסקאלית הנגזרת מכך.  זו מלאכתו של גזבר. דגלי צמיחה מונפים על ידי אנשים בעל חזון חברתי וכלכלי, על ידי יזמים, על ידי אנשים יוצרים ובעלי מעוף – לא על ידי גזברים. תקציב המדינה חייב להיות מנוהל תחת סדרי עדיפויות מוסריים, חברתיים וכלכליים: חינוך ציבורי מושקע שבו המורה הופך לגיבור תרבות; בריאות ציבורית שתנגיש את המצוינות הרפואית לכלל האזרחים, לא רק לעשירים; מדיניות רווחה שתיטיב עם מי שקם בוקר, בוקר לעמל יומו; מדיניות ביטחונית שבבסיסה ההבנה שבטחון זה לא רק כיפות ברזל ומדיניות תשתית שתמחק מהלכסיקון את המונח פריפריה.

בעוד תקציב המדינה צריך לממן את כל אלה, הרי שהצמיחה יכולה להגיע לא בהכרח מתוך התקציב אלא ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד הגעת הון לאזורים, לסקטורים ולתחומים מסוימים. אם קרן סטרטאפים אחת – שבמקרה אני עומד בראשה – הקימה יותר מ-90 חברות הייטק מאפס, וגייסה לצורך זה למעלה ממיליארד דולר על פני 18 שנים, מדינת ישראל – תוך שימוש באמצעים העומדים לרשותה – יכולה לגייס 20 מיליארד דולר על פני חמש שנים. זו שאלה של יוזמה ומעוף. יחימוביץ', כאמור,  מוקפת באנשים מהסוג הזה. סביב נתניהו לא תמצאו אחד כזה, גם לא ברדיוס של חמישה קילומטר. השקפת עולמו של נתניהו לא מאפשרת ליזמים כאלה לצמוח סביבו. היא מחברת אותו לבעלי הון, לאליטות כלכליות, לנדבנים, לתורמים. אלה יאפשרו לך אולי לשרוד אבל לא לצמוח.

ולכשגיסת את הכסף יש לתעל אותו. 20 מיליארד דולר זה 500 אלף מקומות עבודה. לא רק בגוש דן אלא בנגב ובגליל. מקומות עבודה שימשכו אליהם מגזרים שכרגע לא נוטלים חלק במעגל היצור – ערבים וחרדים. אלו הם המגזרים שנתניהו מבקש לנכות כי הם דופקים לו את הסטטיסטיקה.

התפיסות הכלכליות והעשייה הכלכלית שעליהן אני כותב כאן, נשענות בראש ובראשונה על השקפה  מוסרית שהיא דמוקרטית ולא אליטיסטית, השקפה שטוענת שכל ילד יכול להיות שותף לצמיחה ולשגשוג במדינת ישראל, ללא כל קשר לשכונה, למגזר או לאזור שמהם הוא מגיע.

תפיסה זו מעמידה את האדם העובד במרכז ומפקידה את הצמיחה בידיו. תפיסותיו של נתניהו  הן רווחות בקרב שמרנים קיצוניים, אנשי מסיבת התה. אלו הן תפיסות אנכרוניסטיות שמרבית כלכלות העולם התנערו מהן. תפיסות שטוענות כי בלי עשירים אין כלכלה.

בין תפיסותיו של נתניהו לתפיסותיה של העבודה החדשה ושל העומדת בראשה פעורה תהום. תפיסת העבודה מדברת על צמיחה כלכלית מתוך שותפות ולא מתוך פטרונות, זו גישה שהתנאי ההכרחי להצלחתה היא חברה פתוחה ודמוקרטית. פתוחה כלפי פנים  ובטווח הארוך, פתוחה גם כלפי חוץ. כלפי העמים והמדינות הסובבים אותנו. תפיסת העבודה טוענת שהיתרון היחסי של ישראל יבוא לידי מימוש  תוך כדי שיתוף פעולה עם עמים אחרים ולא הסתגרות מפניהם.

ברור מדוע נתניהו כה מתנגד למשנה הכלכלית שפירטתי כאן בתמצית ועל קצה המזלג. זו גישה שתאלץ אותו לצאת מהגטו בו הוא חש כה מוגן ובטוח; היא תאלץ אותו לחדול ולחטט בטראומות לאומיות היסטוריות שאיש איננו מפקפק בהם;  היא תחייב אותו להפסיק ולחרחר מלחמות ולפזר איומים כאילו מלחמות הן הנושא היחיד שניתן ללכד ישראלים סביבו.

אומרים על נתניהו שהוא איש ספר. אם הוא איש ספר ודאי שמע על ספר הספרים. אם שמע על ספר הספרים ודאי נתקל בנביאים. אם נתקל בנביאים ודאי התוודע אל ערכיהם. אם כך ודאי זכור לו מה ציוו הנביאים ביחס לגר, ליתום ולאלמנה – האוכלוסיות שנתניהו חפץ להתנכות מהן.

אנו נמצאים כיום על פרשת דרכים. ימינה, זו דרכו של נתניהו. ישר, זו דרכה של יחימוביץ'. דרך נתניהו זו הדרך  הקולוניאלית, שמפרידה בין אדונים לילידים ובין עניים לעשירים. דרכה של יחימוביץ' זו הכלכלה האנושית, הקשובה, המוסרית, המשתפת פעולה, היוזמת, המחלקת. בין התפיסות מפרידה מהפכה.