אראל מרגלית משחק משחקי תקווה 

יום שישי. השמש החליטה לצאת קצת החוצה וגם אני יוצאת מהבית עם שני ילדיי בני העשרה. אנחנו יוצאים לצפות בהקרנה מיוחדת של הסרט "משחקי הרעב". רגע לפני שאני מסבירה איך התגלגלנו להקרנה הזו, אולי כדאי שאספר בקצרה על העלילה שמאחורי הסרט: מדובר על טרילוגיה של ספרי מדע בדיוני, שמספרים על ארץ כל שהיא, שסועה וקרועה ממלחמות פנימיות וחיצוניות. במלחמה הפנימית האחרונה, מנצח מחוז אחד, המכונה "הקפיטול", את 13 המחוזות האחרים ושולט בהם ועליהם ביד רמה באמצעות כוח צבא, השתת רעב ועוני ובאמצעות טקס שנתי אכזרי במיוחד המכונה "משחקי הרעב", שבו נדרש כל מחוז להקריב שני ילדים בני פחות מ-17 שיכנסו לזירת הישרדות שנבנתה במיוחד. מתוך 24 הילדים, רק אחד יצא חי ויוכרז מנצח. אותו ילד, שמתבקש להרוג או להיהרג, יזכה את המחוז שלו באוכל לשנה אחת, עד למשחקי הרעב הבאים והתקווה הזו, לחזור הביתה ולייצר עתיד טוב יותר ליושבים בבית, מניעה את הילדים לעמוד במשימות הקשות שמחכות להם. המשחקים שטופי הדם משודרים בשידור ישיר ובלתי פוסק, כעין ריאליטי לתושבי הקפיטול ולנשיא, הצופה בהם מעל כסאו הגבוה.

 חזרה למציאות

הלובי של אולם מס' 1 בסינמה סיטי גלילות הומה אדם. מאות באו לראות הקרנה מיוחדת של מה שכבר זוכה לכינוי "הסרט הטוב ביותר של הקיץ" וגם אני וילדיי פה. ההקרנה אורגנה על ידי חברת "פנטקטיקס" (funtactix), שהכינה את משחק הרשת החברתי בפייסבוק עבור "ליונסגייט", מפיקת הסרט.
חברת פנטקטיקס למי שלא מכיר, היא אחת מחברות הניו מדיה שצמחו בחממה של קרן JVP, אותה הקים וייסד אראל מרגלית. אל הבמה עולים סם וירון. הראשון הוא מנכ"ל החברה והשני הוא היזם שהקים אותה. הם מבטיחים לא להאריך בדברים, אבל ירון מנצל את האולם המלא ומסביר כיצד תרבות, במקרה הזה קולנוע, נושאת על גבה מסרים שמופצים ברמה עולמית. אי אפשר שלא לחשוב על דבריו, אך הוא לא מאפשר לקהל הרוחש להרהר ומודיע, שאם לא היה בן אדם אחד שהיה מאמין ברעיון שלו, לא היינו בהקרנה הזו היום. האדם האחד הזה הוא אראל מרגלית, שמוזמן גם הוא לבמה.

"מאחורי הסרט והסיפור שאתם עומדים לראות, יש סיפור פוליטי חזק", אומר מרגלית שבימים אלו לומד על בשרו את הפוליטיקה, דרך פעילותו במפלגת העבודה. "תסתכלו על הסרט הזה ושימו אותו כמראה מול עיניכם, אפשר להוציא כסף על מלחמות, על מערכות חכמות כמו כיפת ברזל, אבל אפשר גם ליזום וליצור כמו החבר'ה מפנטקטיקס, שמה שהם עושים שווה ערך למאות כיפות ברזל תרבותיות"

יש עתיד

מצד שמאל שלי אני שומעת קריאת "וואווו", בני הצעיר, בן ה-16, אינו מסיר את מבטו מאראל. הוא מתרשם. הילד הזה ילך עוד שנתיים לצבא ובינתיים חי במציאות שבה ההישרדות אינה קלה, שמלחמות וכיפות ברזל ואיומי טילים שייכים ליום יום, לעולם שקרוב אליו. לא מזמן הוא ניגש אלי והעז לשאול איך עוברים לגור בחוץ לארץ. השאלה הזו מעבירה בי חלחלה. איך יכול להיות שהוא חושב על עתיד רחוק ממדינת ישראל, המקום שבו סבא שלו ואבא שלו יצאו להילחם עבור עתידו?

בסוף הסרט מעלה בני שאלה אחרת. "אמא" הוא שואל, "איך מגיעים לעבוד בחברה כמו פנטקטיקס?" כמובן שיש לי תשובה מוכנה (לאיזה אמא אין?) אבל לפני שאני מספיקה לענות הוא אומר שאחרי הצבא הוא ירצה לעבוד במקום כזה. מבחינתי, אראל מרגלית קנה את עולמו בדיוק בדקה הזו, שבה, הבנתי שהוא הראה לבני הצעיר שיש לו עתיד בארץ ולא במקום אחר, וכל זה באמצעות האמונה הזו בבחור צעיר אחר שרצה ליצור.

כן, הסרט היה יפהפה, אבל יום השישי שטוף השמש הזה ישאר בזכרוני דווקא בזכות הדרך שבה אראל מרגלית הצליח להגיע אל ילד אחד בן 16 ונתן לו תקווה משלו.