אמונה. אושר. יוזמה. סיפוק. מיצוי. לחיות את הרגע. הכל עניין של רצון. עבר- הווה- עתיד.
שרשרת של מילים, משפטים מקיפים את ראשי, כל מה שלמדתי בחיים, שגדלתי עליהם ואני דוגלת בהם עד היום, מקבלים היום משמעות שונה. כי שום דבר לא מספק אותי. לא ממלא אותי. כמו שנאמר באחד הספרים שקראתי: "אנחנו כמו מכונת גזר. כל פעם מכניסים עוד גזר ועוד גזר, כדי שיצא עוד מיץ גזר. ואנחנו נמשיך להכניס גזר, כי זה אף לא יספק אותנו. ככה אנחנו בני האדם."
ככה אני היום, מנסה לעשות רשימות של משימות, שאיפות, רצונות; כדי לסמן וי. לא כי אני רוצה לחוות אותם, אלא כדי לסמן בצד את הוי הקטן הזה שאומר- עשיתי. בשביל מה? זה הרי לא מה שמעלה לי בסוף את החיוך האמיתי על הפנים, זה לא מה שכובש אותי.
מקיפים אותי כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי, אמיתיים, כנים ולאף אחד מהיקרים האלה אני לא יכולה לפתוח את ליבי. לאף אחד מהם אני לא מצליחה להגיד את מה שבאמת מכרסם לי את הלב. ככה אני אוכלת את עצמי ואת כל ה'בולשיט' שהאמנתי בו, מנסה להיאחז בדברים לא ברורים, משתדלת לא ליפול. אך בסוף, אני מועדת. החיוך נמחק, השמחה נעלמת ומחליף אותה המרמור, ההסתגרות, ההתכנסות לתוך מערבולת של תחושות מגוונות, הפכפכות שמנתקות את רגליי מהקרקע.. משאירות אותי באוויר. ואז בבום אחד, התחושות נשכחות בגלל תעסוקות יום יומיות אבל כשאני מגיעה הביתה זה חוזר שוב. אותם תחושות באותם זמנים, אותו חוסר מיצוי, אותה ריקנות.
איך אני יוצאת מהמבוך הזה?
לבד? בעזרת מישהו או מישהי? ואם כן, מי?
אין לי מקום לאכזבה, אין לי כוח לנסות ולהיכשל. אבל מצד שני, אבא תמיד אומר, אם לא תנסה- לא תדע.
אבל אין לי כוח ליזום, רוצה שהדברים יבואו מעצמם. אבל מצד שני, אלוהים לא מפיל את כל מה שנבקש מהשמיים. אנחנו צריכים לעבוד על זה, וקשה.
אני רוצה אהבה. הנאה. תשוקה.
האם זה יגיע? ולא, אל תגידו לי את החרא "אל תדאגי, שזה יגיע, זה יגיע". אני רוצה שהריקנות תעלם, עכשיו. שיתחיל להסתכל על ההנאות הקטנות בחיים כאל ההנאות הגדולות. שההנאות הגדולות יהיו לי כיבושים חדשים. רוצה לבנות מגדלים, בניינים, אימפריות- לא סביבי, לא חומות שיסגרו אותי בתוך עצמי. אלא מולי, במו ידי, שימלאו אותי כמו שבחורף נחל אכזב מתמלא במי הגשם הקרים.
אז אולי שיגיע כבר החורף? אח איזה אירוניה.
