פרשת לך לך - אברהם אבי האמונה באל אחד
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת לך לך - אברהם אבי האמונה באל אחד 

מאת    [ 30/12/2007 ]
מילים במאמר: 7078   [ נצפה 4224 פעמים ]

 
 
בס"ד י' חשון התשס"ו
פרשת לך לך - אברהם אבי האמונה באל אחד
מבוא:
פרשת "לך לך" פותחת את שלושת פרשיות התורה (לך לך, וירא, וחיי שרה) המתארות את קורות חייו של אברהם אע"ה החל מעת בואו של אברהם לארץ כנען בגיל שבעים וחמש ועד ליום מותו בגיל מאה שבעים וחמש, התיאור המפורט של קורות חיי אברהם אע"ה בתורה נועד לצורך הנחלת מורשת אברהם לכלל האנושות. לפיכך תחילתה של פרשת "לך לך" מסמלת את פתיחתה של תקופה חדשה בתולדות האנושות, משום שבמהלך תקופה זו אברהם אע"ה הקריב את עצמו למען האמונה באל אחד, וזאת לאחר שכבר בשחר ילדותו אברהם הבין בדעתו שעתיד האדם צפון במחשבתו של הקב"ה, ולאדם אין יכולת שליטה על גורלו, ומכאן נובע הצורך במשמעת ובהתבטלות בפני רצון האל. בעקבות אמונתו הפנימית של אברהם ה' נגלה אליו ודרש ממנו: לעזוב את תרבות בבל, וגם את בית אביו, ואף את כל אורחות חייו, ולהתחיל לצעוד במסע מיידי אל עבר הלא נודע, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית, י"ב, א'). אברהם אע"ה עשה מיד את רצון ה' ויצא לדרך חדשה מבלי לשאול שאלות, לפיכך אברהם מכונה גם בתואר אברם "העברי" (בראשית, י"ד, י"ג) לפי שהניח את "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (מד"ר, בראשית, פרשה מב). במקביל לעזיבת אברהם את ארצו ואת מולדתו התחולל גם שינוי מעמדי בחייו ובחיי אנשי ביתו, משום שאברהם הפך את מעמדו מבן סוחר עירוני בעל כרחו, לרועה צאן נודד מבחירתו. מהפך זה מסמל את עומק השינוי שעבר אברהם אבינו ע"ה, דהיינו, בחירת אברהם ברעיית צאן נועדה להגביר אצלו את תכונות האמונה, האחריות והדאגה אשר הן חבויות בתוככי נשמת כל אדם הנברא בצלם אלהים. הגברת תכונות אלה נטעו באברהם אבינו את הכח לגלות לאנושות כי קיים רק בורא אחד לעולם, ולהטמיע בקרב האנושות את האמונה באל אחד ואת יסוד העשייה לשם שמים. לפיכך לאחר מעשיו הטובים ועמידתו בנסיונות האל, ה' כרת עם אברהם וזרעו ברית עולם. כלומר, התנהגותו של אברהם אבינו מתוך בחירתו החופשית גרמה לשינוי ההסטוריה של כלל האנושות ולהתגשמות התכנית האלהית, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. התכנית האלהית - תכנית סמויה המתגשמת בסופה בהתאם לבחירתו החופשית של האדם.
ב. גילוי ייחודו של האל - לאחר שלילת האמיתות המדומות וההכרה בחסרונותיו של האדם.
ג. התפתחות האמונה באל אחד - הרמב"ם מדגיש את חלקו המרכזי של אברהם בהתפתחות האמונה באל אחד.
ד. ביטולו של יצר עבודת כוכבים - צורת הפסל הוחלפה בתאוריות הכפירה של חלק ממדעני ימינו.
ה. השלכות האמונה באל אחד - יצירת אחוה ושיוויון מוסרי בין בני האדם.
ו. קנין ארץ ישראל - באמצעות שילוב האמונה עם העשייה שהיא הכלי לקבלת השפע האלהי.
ז. מורשת אברהם - טיפוח אישיות חיובית ואימוץ תכונת החסד למען הכלל.
ח. ברית מילה - גדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה.
ט. קיום המצוות בטרם קבלת התורה - מלמדת על מעלת עבודת הבורא מאהבה.
התכנית האלהית:
התורה אינה כותבת במפורש בזכות איזה מעשים זכה אברהם להיות בחיר האל?, ומה היא הסיבה שה' ציוה את אברהם "לך לך מארצך"?, הטעם לכך הוא משום שבחירתו של אברהם לא היתה בחירה התלויה בדבר, אלא בחירה אלהית המתוכננת כבר מימי בראשית. וכן מצאנו שעשרים דורות בטרם לידת אברהם ה' ברא את אילו של אברהם אבינו, כמובא במשנה: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות... ואילו של אברהם אבינו" (אבות, פ"ה, ו'), ומובא במדרשים: "אמר לו הקב"ה: הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית" (מד"ר, במדבר, פר' יז, תנחומא, שלח, סימן יד), דהיינו, אף עמידתו של אברהם בנסיון העקידה היה חלק מן התכנית האלהית, לפיכך התורה לא מצאה לנכון לציין במפורש את סיפורי מעשיו של אברהם בטרם שה' ציוה עליו "לך לך מארצך", משום שעתידו של אברהם אע"ה ועמידתו בנסיונות האל מתוך בחירתו החופשית הם אשר גרמו לה' לבחור באברהם, הן בשל התמסרותו העתידית שהגיעה לשיאה בנכונותו להקריב את בנו היחיד, והן משום נכונותו להקריב את עתידו האישי למען קיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית. לפיכך התורה לא מפרטת את נסיון אברהם (ע"פ רע"ב, אבות, פ"ה, ג') באור כשדים, משום שבניסיון זה אברהם הקריב את עצמו מרצונו החופשי בכדי "למות למען קידוש השם", ולעומת זאת בניסיון של "לך לך" אברהם נצטוה "לחיות למען קידוש השם" שהוא ניסיון מתמשך וקשה יותר. וכן מובא במדרש: "מהו 'לך לך'?, נסיון אחרון כנסיון הראשון, נסיון הראשון ב'לך לך מארצך וממולדתך' ונסיון אחרון ב'לך לך אל ארץ המוריה" (תנחומא, וירא, סימן כב). כלומר, עשרת הנסיונות שאברהם עמד בהם גילו לדורות העולם את כוחו ועוצמתו הרוחנית, לפיכך אברהם אבינו זכה לכך שמעשיו מתוך בחירתו החופשית יגרמו להגשמת התכנית האלהית שיועדה לו מששת ימי בראשית, וכן נאמר במשנה: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום" (אבות, פ"ה, ג').
וכן מצאנו שהנסיון הראשון של אברהם (ע"פ מד' תנחומא, והרמב"ם) נועד לבחון את אברהם האם הוא ילך להנאתו ולטובתו? או האם הוא ילך רק מחמת ציווי ה'?, על כן ה' אמר לאברהם: "לך לך", דהיינו, כפירוש הרש"י: "להנאתך ולטובתך", אך בפועל אברהם לא הלך לצורך הנאתו ולטובתו אלא אברהם הלך רק משום שכך ציווהו האל, שנאמר: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה". כלומר, אברהם לא אמר לה': אם רצונך הוא בטובתי והנאתי לשם מה עלי לגלות מארצי וממולדתי ומבית אבי? וכי אין הקב"ה יכול לתת את הנאתו וטובתו של אברהם בחרן? ועוד, מדוע הפסיק ה' את פעילותו המבורכת של אברהם בחרן הרי היה "אברהם מגייר את האנשים ושרי מגיירת הנשים"? (רש"י- בראשית, י"ב, ה'). נמצאנו למדים מכאן שאברהם לא הרהר אחר ציווי ה' אלא הלך מיד לא"י בכדי להשיג את שלמות עבודת ה' בתוכה, דהיינו, הנאתו וטובתו של אברהם היתה השגת השלמות בעבודת ה'. לפיכך אברהם זכה להיות אחד מחמשת קניניו העקריים של הקב"ה בעולמו, כדברי התנא במסכת אבות: "חמשה קנינים קנה הקב"ה בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד... אברהם קנין אחד מנין? דכתיב (בראשית, י"ד, י"ט) 'ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ" (אבות, פ"ו, י').
בעקבות הזכות של אברהם אבינו ע"ה לקבל את מעמדו הרם בעיני הקב"ה, החלה על אברהם גם החובה לנהוג בהתאם למעמדו המיוחד, לפיכך ה' התייחס למעשיו ולמחדליו בהקפדה יתרה, כמובא בגמ': "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?, מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: 'תן לי הנפש והרכוש קח לך" (נדרים, לב.). כלומר, מעשיו ומחדליו של אברהם אבינו ע"ה הקנו לו מחד גיסא תהילת עולם, ומאידך גיסא עונש לדורותיו, ובכך הוגשמה גם התכנית האלהית הסמויה מן העין, כמאמר התנא באבות: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות, ג', ט"ו), דהיינו, אע"פ שהכל צפוי לפניו יתברך, מכל מקום מאחר ואין האדם יודע את הצפוי, הרשות נתונה בידיו להרע או להטיב ע"פ בחירתו החופשית, ובעקבות מעשיו תכנית ההשגחה העליונה מתגשמת במוקדם או במאוחר. מטעם זה הקב"ה מנע מיצחק (תנחומא, ויחי, ח), יעקב ודניאל (מד"ר בראשית, צח) מלגלות את הקץ, וכן מצאנו שאף "שמו של משיח" (פסחים, נד.) הוא משבעת הדברים שנבראו קודם בריאת העולם, אך סוד זה נשאר עלום וסתום עד ימינו.
וכן מצאנו שה' הבטיח לאברהם "לך לך" להנאתך ולטובתך, אך בפועל אברהם הגיע לארץ ישראל במצב של רעב אשר בעקבותיו הוא ובני משפחתו נאלצו לרדת למצרים בחוסר כל, עד שרק בחזרתו "פרע הקפותיו" (רש"י-בראשית, י"ג, ג') לאכסניות אשר הוא ובני ביתו לנו בהן בדרכם למצרים, בנוסף לכך אף אשתו נלקחה ממנו לפרעה הרשע, עד שלכאורה אברהם היה צריך לחשוב כי הוא עשה מקח טעות. אלא שאברהם הבין מעומק אמונתו כי הנסיונות אשר הוא עומד בהם הם הכנה הכרחית לצורך עליתו, לכן נאמר לאחר ירידת אברהם למצרים: "ויעל אברם ממצרים... כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית, י"ג, א'-ב').
נמצאנו למדים מכאן כי סיפור עמידתו האמונית של אברהם ע"ה נועדה ללמד את זרעו לקח לדורות עולם, דהיינו, כשם שעמידתו האיתנה של אברהם בנסיונות האל היתה הכנה הכרחית לצורך עליתו בהתאם לתכנית האלהית, כך גם ייסורי הגלות והסתרת האור האלהי משמשים כירידה לצורך עליה, וכהכנה הכרחית להתגלות "אורו של משיח" (זוהר, ויקרא, לד:) אשר נברא בטרם בריאת העולם. כלומר, תכלית חושך הגלות היא ההגעה לאור הגאולה הגדול, שנאמר: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי, ב', ט'). לפיכך ההסתרה הזמנית של האור האלהי נועדה להגדיל את התגלותו של האור האלהי הגדול יותר, שהוא עתיד להנתן מה' יתברך לעם ישראל בשכר קיום מצוותיו מתוך בחירה חופשית, וכן מובא בגמ': "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.). כלומר, תכנית ההשגחה העליונה עתידה להתרחש במוקדם או במאוחר, ורק המועד של התבצעותה נתון לבחירתם החופשית של עם ישראל.
גילוי ייחודו של האל:
אברהם אבינו היה האדם הראשון בתולדות האנושות שגילה בעצמו כי קיים רק אל אחד בורא עולם ומנהיגו, וזאת למרות שאברהם אבינו ע"ה חי בתקופה של עובדי אלילים בהנהגתו של "נמרוד שהמריד את כל העולם כולו" (עירובין, נג.), ואף על פי שתרח אבי אברהם היה עובד צלמים ובעל חנות לממכר צלמים, בכל זאת אברהם הגיע להכרה כבר בגיל צעיר כי קיים רק אל אחד בעולם, כמובא במדרש: "רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו, ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" (מד"ר, בראשית, פרשה סד).
המדרש מספר שפעם אחת יצא תרח מחנותו והושיב את אברהם בנו למכור את סחורתו, כשהגיע קונה לקנות צלם, שאלו אברהם: בן כמה אתה?, אמר לו: בן ששים. אמר לו אברהם: בן ששים אתה ורצונך לרכוש צלם ולהשתחוות לבן יום?!, אותו אדם התבייש והלך לו. לאחר מכן הגיעה אשה ונתנה לאברהם סולת ובקשה ממנו להקריב לצלמים, לקח אברהם פטיש ושבר את כל הצלמים העומדים למכירה בחנותו של אביו, פרט לצלם הגדול ביותר שבחנותו, ולאחר מכן הניח את הפטיש בידו של הצלם הגדול. כשהגיע אביו לחנות וראה את כל הצלמים מנותצים, שאל את אברהם: מי שבר את כל האלילים?, ענה לו אברהם: אשה אחת בקשה ממני להקריב לצלמים קרבן סולת, הקרבתי לפניהם אך הם החלו לריב בינהם, זה אמר אני אוכל ראשון וזה אומר אני אוכל ראשון, לקח הצלם הגדול פטיש ושבר את כל יתר הצלמים שבחנות. אמר לו תרח: למה אתה משקר עלי? הלא הצלמים לא יכולים לדבר, ולא לשמוע ואף לא לזוז. אמר לו אברהם: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. בעקבות זאת לקח תרח את אברהם בנו ומסרו לנמרוד, אמר נמרוד לאברהם: אולי במקום צלמים נשברים עדיף שנשתחוה לאש שאינו שביר?, ענה לו אברהם: אבל המים מכבים את האש. אמר לו נמרוד: אם כן אולי במקום לאש נשתחוה למים?, ענה לו אברהם: עדיף להשתחוות לעננים הנושאים את המים. אמר לו נמרוד: אם כן נשתחוה לעננים, אמר לו אברהם: עדיף להשתחוות לרוח המפזרת את העננים. אמר לו נמרוד: אם כן נשתחוה לרוח, אמר לו אברהם: עדיף להשתחוות לאדם הסובל את הרוח. רגז עליו נמרוד ואמר: אתה רק מדבר, "אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו" (מד"ר, בראשית, פרשה לח). וכך היה: "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: רבש"ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד" (פסחים, קיח.).
לאחר הצלתו של אברהם מאור כשדים, נאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (בראשית, י"ב, א').
וכן מבואר במדרש: "ר' יצחק פתח (תהלים, מ"ה): 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך', אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם" (מד"ר, בראשית, פרשה לט). נמצאנו למדים שאברהם חיפש בכוחות עצמו את האל בורא העולם בכל מקום, וכשנשא את עיניו למאורות השמים וראה את עוצמתם, הבין בדעתו שהשמש הירח והכוכבים הם רק משרתיו של כוח עליון גדול יותר. על כן רק לאחר שאברהם הבין מדעתו כי קיים אל אחד הבורא והמנהיג את כל המציאות הגשמית, אברהם זכה להתגלותו של האל, משום שאמונת הלב הבאה לאחר מחקר שכלי היא אמונה מוצקה יותר, ומבחן עומקה של האמונה השכלית בא לידי ביטוי בביצוע מצוות התורה בשלמות למרות עצותיו של יצר הרע. כלומר, אברהם הגיע מבחירתו לאמונה באל אחד, לאחר שלילת כל האמיתות המדומות וההכרה בחסרונותיו של האדם, משום כך אברהם עמד בנסיון הראשון ובצע את מצות האל "לך לך" מיד וללא עוררין, מתוך התבטלות דעתו בפני ציווי האל.
לפיכך ה' ציוה את אברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית, י"ב, א'), רק לאחר שאברהם הגיע לאמונה בה' מתוך מחקרו השכלי, ובציווי זה ה' התווה לאברהם את הדרך המעשית להתנתקות רוחנית מהשפעת הסביבה, שהיא הדרך מן הקל אל הכבד: תחילה "מארצך" משלטונו של "נמרוד שהמריד את כל העולם כולו" (עירובין, נג.), לאחר מכן "ממולדתך" מהשפעת השכונה אלילית הקרובה, ולבסוף "מבית אביך" שהיא השפעת המשפחה הקרובה ביותר. לאחר עזיבת הרע בא הציווי לבחירה בטוב, שנאמר: "אל הארץ אשר אראך", כמאמר הגמ': "ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות, קי:).
וכן מצאנו שדרך הגעתו של אברהם לאמונה באל אחד באה גם לידי ביטוי הלכתי בדברי הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"א, א)... "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר, ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא: בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ב, ב)... "בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו, ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"ד, יב).
התפתחות האמונה באל אחד:
האמונה באל אחד היא עיקר יסוד מצוות הדת, וכן פסק הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"א, א). לפיכך הרמב"ם הרחיב לתאר אף בהלכותיו את התפתחות האמונה באל אחד החל מבראשית ועד מתן תורה, מתוך הדגשת חלקו המרכזי של אברהם אבינו בהטמעת האמונה באל אחד בעולם, וכך כתב הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים, פ"א, א-ג): "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה, עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם: אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים"... (הלכה א).
"ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים, והקריבו לו ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל, ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ, ומודיע להם צורה שבדה מלבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחוים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה... ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות, וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן, וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה... ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו" (הלכה ב).
"כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג?, ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו!, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים, והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל, והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות, ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם, כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם' (בראשית, כ"א, ל"ג). וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומזהיר, ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו, ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם... ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו, עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו, כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה, הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודת כוכבים וכל הטועים אחריה" (הלכה ג).
ביטולו של יצר עבודת כוכבים:
יצר עבודת כוכבים היה שולט בעולם הקדום עד שרבים וטובים לא יכלו לעמוד בפניו, כמובא בגמ': "אמר ליה (רב אשי): מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים? אמר ליה (מנשה המלך בחלום): "אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (סנהדרין קב:), ופירש הרש"י: "היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם מפני יצר עבודת כוכבים שהיה שולט". עקב ההתמעטות ברוחניות של הדורות הקב"ה ברוב רחמיו על בריותיו עקר את יצר העכו"ם מן העולם, מאחר ויצר עבודת כוכבים היה כבד מנשוא, וכן מובא במדרש: "זאת קומתך דמתה לתמר', ר' חוניא בשם ר' דוסא בר טבת: שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו: יצר עבודת כוכבים ויצר זנות, יצר עבודת כוכבים כבר נעקר ויצר זנות הוא קיים, אמר הקב"ה: כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן. אמר ר' יהודה: לחבר שהיה לו חכינים (מחבר להארכה מברזל), חבר את הגדולה והניח את הקטנה, אמר: כל מי שהוא יכול לעמוד בזו מעלין עליו כאילו עומד בשתיהם, כך עקר הקב"ה יצר עבודת כוכבים והניח של זנות, אמר: כל מי שעומד ביצר זנות מעלין לו כאילו עמד בשתיהן. אימתי נעקר יצר עבודת כוכבים? רבי בנייה אמר: אלו מרדכי ואסתר, ורבנן אמרי: אלו חנניה מישאל ועזריה" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ז). כלומר, בזמנו של אברהם אבינו היה יצר עבודת כוכבים בשיאו כמפורט לעיל מתוך הלכות הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים, פ"א, א-ג), אך למרות זאת אברהם אע"ה גלה בכוחות עצמו את האל היחיד בורא העולם ומנהיגו, ואף שמר את כל מצוותיו למרות כל הקשיים אשר נקראו בדרכו, כמובא בגמ': "אמר רב שמואל בר נחמני א"ר יונתן: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה שרשעים היו... 'ובדרך חטאים לא עמד', שלא עמד בעמידת סדום שחטאים היו...'ובמושב לצים לא ישב', שלא ישב במושב אנשי פלשתים מפני שלצנים היו" (ע"ז, יט.).
עדות חיה לכוחו של יצר העכו"ם ניתן למצוא אף בימינו בתרבויות עתיקות ומשונות המצויות היום ברחבי התבל, כגון: בהודו, באפריקה, בסין, וכו'. בנוסף לכך גם בעומק התרבויות המתקדמות ביותר בעולם של ימינו חבוי יצר עבודת כוכבים מחודש, דהיינו, יצר עבודת כוכבים החליף את צורתו הפרימיטיבית של הפסל ליצר כפירה מודרני השואב את כוחו מתאוריות מדעני כפירה מדופלמים ומתוגמלים, המבססים את דעותיהם על "מחקרים" השוללים את קיומו של האל בורא עולם, באמצעות פיתוח תאוריות מסובכות המנסות להסביר את חידת היקום ואת סוד בריאתו בדרך "הטבע" כביכול, כדוגמת הסיפור המיסתורי על "המפץ הגדול" שאירע לפני מיליארדי שנים כביכול, או כדוגמת טענתם כי ההכרה בחוסר הידיעה האנושי היא פסגת החכמה והמחקר המדעי. אולם כל ההשקעות בתאוריות הכופרים האלה מתנפצות לנוכח שאלתם של "תינוקות של בית רבן" (ברכות, ה.): ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל "המפץ הגדול"? ותשובתם היהודית לחוקרים היא כתשובתם של אברהם אבינו וישעיה הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" (ישעיה, מ', כ"ו). כלומר, בתום כל המחקרים האנושיים יגיעו כל החוקרים לגבול יכולתם השכלית, ומשם הם יאלצו להגיע לאמונה התמימה בבורא עולם.
משל למה הדבר דומה: בכפר קטן ונידח הונחה מסילת רכבת, לאחר זמן לא רב התעוררו תושבי הכפר ולעיניהם נגלה מחזה מוזר: שיירה של שלושים עגלות הנוסעות זו אחר זו בלי סוסים. התכנסו תושבי הכפר והחליטו לשגר את חכם הכפר לעיר הגדולה, בכדי ללמוד את הפלא של נסיעת עגלות ללא סוסים. הלך אותו חכם לעיר הגדולה, וכשחזר ממסעו אסף את כל תושבי הכפר ואמר להם: הגעתי לעיר הגדולה והתחלתי לחקור איך נוסעות העגלות, התברר לי שהעגלה השלושים מחוברת בכבל מיוחד לעגלה העשרים ותשע, וכאשר העגלה העשרים ותשע נוסעת היא גוררת עמה את העגלה השלושים. התושבים הריעו למשמע הרעיון הגאוני, אבל אז קם מישהו ושאל: ואיך נוסעת העגלה העשרים ותשע?, השיב חכם הכפר: גם את זה חקרתי, ומצאתי שיש כבל המחבר את העגלה העשרים ותשע לעגלה העשרים ושמונה, וכשהיא נוסעת היא גוררת עמה את העגלה העשרים ותשע ואת העגלה השלושים. דבריו נענו בהבעות התפעלות, אבל כעבור דקה נשמעה שוב שאלה: ואיך נוסעת העגלה העשרים ושמונה?, הסביר החכם שגם שם יש כבל שמחבר בינה ובין העגלה ועשרים ושבע, וכך הסביר החכם לתושבי הכפר איך נוסעות כל עשרים ותשע העגלות. לבסוף קם תינוק ושאל: ואיך נוסעת העגלה הראשונה?!, חכם הכפר גירד בפדחתו ופלט: את זה לא הצלחתי לברר, ומיד באותו רגע פרצו התושבים בקריאות בוז. התפרץ החכם כלפי הכפריים ואמר: אינכם מתביישים? גיליתי לכם איך נוסעות עשרים ותשע עגלות, ורק עגלה אחת איני יודע איך היא נוסעת, וככה אתם בזים לי?!. החכם שבמשל הם מדעני תיאוריות בריאת העולם בדרך הטבע כביכול, ושאלת התינוק היא: מי מניע את הקטר?!, כשם ששאלת תינוקות של בית רבן למדעני "המפץ הגדול" נותרה מהדהדת: ומי ברא את החומר הדחוס שבו התחולל "המפץ הגדול"?
וכן מסופר על מורה בבי"ס של כופרים שניסה להסיט ילד יהודי מאמונתו בה' יתברך, המורה לימד את כיתתו כי רק דבר שנראה בעין הוא קיים. לצורך המחשת הרעיון הגאוני המורה הוציא את התלמידים לחצר בית הספר והראה להם עץ, אמר להם: אתם רואים את העץ? ענו התלמידים פה אחד: כן!, אמר להם המורה: זה סימן שהעץ קיים!, המורה המשיך ואמר: ראיתם אתם פעם את הקב"ה? ענו התלמידים: לא!, אמר להם המורה זה סימן שהוא אינו קיים ח"ו!, אמר להם הילד היהודי המאמין: ראיתם פעם את שכלו של המורה?, ענו כל התלמידים והמורה: לא!, אמר להם התינוק של בית רבן: זה סימן שהשכל של המורה אינו קיים!. לפיכך פסק הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"א, א), דהיינו, פתרון חידת היקום וסוד בריאתו היא ההכרה בעובדת קיומו של אל אחד בורא שמים וארץ, ועובדה זו התגלתה לאנושות ע"י אברהם אע"ה בצעירותו, כמובא במדרש: ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו" (מד"ר, בראשית, פרשה סד).
השלכות האמונה באל אחד:
האמונה באחדות האל לעומת האמונה בריבוי אלים יוצרת את ערכי האחוה והשיוויון המוסרי בין בני האדם למרות שכל אדם נברא שונה מחבירו, דהיינו, כדרך שהאחוה והשיויון המוסרי הנוצרים בין אחים לאב אחד גורמים להשלמה הדדית, ולכיבוד כל בן משפחה כמות שהוא, כך גם האמונה באל אחד יוצרת מעין משפחתיות כלל אנושית, כפי שנאמר: "הלוא אב אחד לכלנו הלוא אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו לחלל ברית אבתינו" (מלאכי, ב', י'). לפיכך אברהם אע"ה לא חפץ בהשמדת הרשעים אלא בתיקונם, על כן אברהם בקש מה' לותר על מידת הדין כלפי אנשי סדום והאנושות, למען המשך קיומו של העולם, כמובא במדרש שאברהם אמר לקב"ה: "אם עולם אתה מבקש אין דין, ואם דין אתה מבקש לית עולם... אם לית את מוותר ציבחר (מעט) לית עלמא יכול קאים. אמר לו הקב"ה: אברהם, 'אהבת צדק ותשנא רשע' (תהלים, מ"ה) אהבת לצדק את בריותי, 'ותשנא רשע' מאנת לחייבן 'על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך" (מד"ר, בראשית, פרשה לט). כלומר, אהבת ה' מתבטאת גם באהבת בריותיו ואפילו אם הם רשעים, משום שבכל רשע מסתתר ניצוץ אלהי אשר אם הוא אינו מתגלה בו, עתיד הוא להתגלות בבניו. לפיכך אברהם פעל בדרכי נועם למען ביטול הרשעות מן הרשעים, וכן מובא בגמ': "מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם" (סוטה, י:).
וכן מצאנו שאברהם אע"ה לקח מפרעה ואבימלך את מתנות המקנה הכסף והזהב בעבור לקיחתה של שרה, אך נמנע מלקחת את המתנות משלל מלחמתו הנסית כנגד ארבעת המלכים בכדי לקדש שם שמים ברבים, שנאמר: "הרמתי ידי אל ה' אל עליון קנה שמים וארץ... ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (בראשית, י"ד, כ"ב-כ"ג), משום "שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר: 'ואברכך" (רש"י), דהיינו, אברהם הראה לעולם את בטחונו בה' שיעשירנו בדרך הטבע כביכול ולא כתוצאה מנס.
נמצאנו למדים כי האמונה ללא עוררין באל אחד גורמת מטבעה להתבטלות דעתו של האדם בפני רצון האל מתוך בחירתו החופשית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במעשיו של אברהם אבינו ע"ה, אשר גלה והפיץ בעולם את האמונה באל אחד דרך התנהלותו במידת החסד אשר היא יסוד יצירת האחוה והשוויון בין בני האדם.
קנין ארץ ישראל:
ה' הבטיח לאברהם את נצחיות קיום זרעו וגם את ירושת ארץ ישראל לו וזרעו, שנאמר: "ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית, י"ב, ז'), ונאמר: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית, י"ג, ט"ו), למרות זאת אברהם איש החסד נזהר מלרעות את בהמותיו "בשדות אחרים" (רש"י-י"ג, ז') מחשש גזל, כי אברהם עדיין לא זכה בארץ ישראל. לפיכך ה' ציוה על אברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית, י"ג, י"ז). כלומר, הליכתו של אברהם בארץ ע"פ ציווי ה' הקנתה לו את החזקה על הקרקע, כמובא בגמ': "מאמת הואי חזקה? מכי דייש אמצרי" (ב"ק, ט.). על כן אברהם אע"ה הבין מהמסר האלהי כי הבטחת הזרע והבטחת ארץ ישראל ינתנו לו ולזרעו בהדרגה ובדרך הטבע כביכול, דהיינו, שלא כדרך נס הנצחון על ארבעת המלכים. לפיכך אברהם אמר לה': "הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי" (בראשית, ט"ו, ג'), ועל כך השיבו ה': "הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". תגובת אברהם להבטחה זו היתה: "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית, ט"ו, ו'), הרש"י מפרש: "והאמן בה'', לא שאל לו אות על זאת, אבל על ירושת הארץ שאל לו אות ואמר לו: 'במה אדע כי אירשנה" (בראשית, ט"ו, ח'). לכאורה נשאלת השאלה: מדוע אברהם האמין לה' על בשורת הבנים למרות שהוא ראה באיצטגנינותו (חכמת המזלות) את ההפך (בראשית, ט"ו, ה'), אולם כשה' יתברך אמר לו בהמשך "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (בראשית, ט"ו, ז'), אברהם "שאל לו אות ואמר לו: 'במה אדע כי אירשנה"? (בראשית, ט"ו, ח').
נלענ"ד להשיב כי אברהם האמין להבטחת ה' לבנים משום ש"נחלת ה' בנים" (תהלים, קכ"ז, ג'), אולם לאחר שאברהם התהלך בארץ וראה כי ארץ כנען ניתנה בירושה לשבעת האומות המתגוררות בה, על כך שאל אברהם איש החסד באיזה זכות ה' דוחה "נפש מפני נפש"? (ירושלמי, שבת, עז. פ"יד, ד), על כן השיבו ה': "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמרי עד הנה" (בראשית, ט"ו, ט"ז), דהיינו, "כי לא שלם עון האמורי' להיות משתלח מארצו עד אותו זמן, שאין הקב"ה נפרע מאומה עד שתתמלא סאתה" (רש"י). כלומר, ה' הבטיח לאברהם שארץ ישראל עתידה להקיא מתוכה את העכו"ם ולקבל לתוכה את עם ישראל מזרעו של אברהם, בכדי שהם ישמרו על קדושתה ועל מורשת אברהם אע"ה. כלומר, בנוסף לפעילותו של אברהם למען כלל האנושות, אברהם גם הקנה לו ולזרעו את זכות החזקה על ארץ ישראל בזכות אמונתו הבלתי מסוייגת בקב"ה.
נמצאנו למדים כי מעשיו של אברהם מלמדים את דורות העולם כי האמונה וההתבטלות בפני ה', אינה עומדת בסתירה להשתדלות שהאדם צריך לעשות בעוה"ז בכדי להכין את הכלים לקבלת השפע האלהי, משום שאמונה המנותקת מעשייה סותרת את הרצון האלהי, כפי שנאמר: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך" (שמות, כ', ט', דברים, י"ד, כ"ט), ונאמר: "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים, י"ד, כ"ט), וכן הוא הדבר בכיוון ההפוך: עשייה המנותקת מהאמונה אף היא סותרת את רצון האל. מטעם זה ה' לא גילה לאברהם את הארץ המיועדת מיד עם הציווי "לך לך", ואף בציווי העקדה ה' לא גילה לו את המקום מיד בכדי לנסותו, "ולתת לו שכר על כל דבור ודבור" (רש"י-בראשית, י"ב, ב'). לפיכך אברהם אבינו ע"ה זכה לגרום לשינוי סדרי עולם לכלל האנושות מאז ועד היום, משום שאברהם אע"ה שילב בין אמונתו באל אחד לבין מעשיו הגשמיים. וכן מובא בגמ': "עפרא מעפרא דאברהם אבוהון הוא, דכי הוה שדי עפרא הוו סייפיה גילי הוו גירי" (תענית, כא., סנהדרין קט.), דהיינו, כשאברהם אבינו היה זורק את העפר לאויר, העפר היה הופך בדרך נס לחיצים כנגד אוייביו, מטעם זה ישראל מתפללים שלש פעמים בכל יום "מגן אברהם", כשכוונת הבקשה היא: שעם מעט השתדלות של עם ישראל ה' ילחם את מלחמתם כנגד אוייביהם כדרך שה' נלחם בעבור אברהם.
מורשת אברהם:
אישיותו ומעשיו של אברהם אע"ה מהווים סמל ומודל חיקוי להתנהגות תקינה לדורות עולם, דהיינו, בנוסף להנחלת האמונה באל אחד, אברהם אע"ה תרם לכלל האנושות גם את הכללים הראויים להתנהגותו התקינה של האדם בתוך כלל החברה האנושית. לפיכך התורה הרחיבה בתאור אישיותו ומעשיו של אברהם משום שמהם נגזרת מורשתו החברתית לאנושות כולה, וכן מצאנו שמורשתו של אברהם אע"ה היא: טיפוח אישיות חיובית ואימוץ תכונת החסד למען הכלל, כמובא במשנה: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה, ורוח נמוכה ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו" (אבות, פ"ה, י"ט), דהיינו, המשנה מדגישה כי בעלי תכונות אלה הם "מתלמידיו של אברהם אבינו" אפילו אם הם גויים. וכן שנינו: "ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית, כ', י"ז): 'ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" (בבא קמא, פ"ח, ז'). בנוסף לכך מובא בגמ' שאברהם אע"ה היה רחמן מטבעו, לפיכך נקבע בגמ': "כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה, לב:). כמו כן אברהם אע"ה היה מרפא חולים, כמובא בגמ': "רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא" (ב"ב, טז:). וכן מצאנו ש"אברהם אבינו שנקרא נדיב" (סוכה, מט:), ו"הולך צדקות זה אברהם אבינו, דכתיב: 'כי ידעתיו למען אשר יצוה" (מכות, כד.).
נמצאנו למדים מסיפור מהלך חייו של אברהם המפורט בתורה את המידות המתוקנות שבהם האדם צריך לנהוג בתוך כלל החברה האנושית, כמו כן למדים ממורשת אברהם כי עיקריה של התורה מבוססים על אימוץ הקשרים שבין האדם לבין בוראו ובין האדם לאדם, קשר זה מתבצע הן ע"י הציות המלא למצוות ה' יתברך, והן באמצעות ההתמדה בקיום מורשתו של אברהם אע"ה אשר היא כוללת: עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה, מחילה, רחמנות, נדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. וכן "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם" (פסחים, קיז:), דהיינו, חשיבותו הרבה של אברהם מתבטאת בין היתר גם בכך שמיד בתחילת התפילה, בעת שישראל חפצים לרומם את ה' אין הם אומרים: "אלהי העולם כולו", אלא הם אומרים: "אלהי אברהם", כשהכוונה היא: אם העבד הוא בעל תכונות חסד כאלה, המלך על אחת כמה וכמה?!.
לפיכך שאיפתם של עם ישראל היא להגביר בתוכם את תכונותיהם של שלושת האבות אשר הם חבויות בעומק לבם, כמובא במדרש: "לפיכך חייב אדם לומר: אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב, שלא קנו העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח אלא בשביל מעשים טובים ותלמוד תורה" (ילק"ש, דברים, פ"ה, תתל). כלומר, התאור המורחב של מורשת האבות בתורה נועד ללמד את כלל דורות העתיד, כי עליהם לשאוף ולהגיע בהתנהגותם לשיאן של שלש המידות היסודיות אשר שלושת האבות מסמלים, דהיינו, לנהוג כאברהם המסמל את מדת החסד, וכיצחק המסמל את מדת הדין וכיעקב המסמל את מדת השלמות. כמו כן מצאנו שבשלש המידות אלה עם ישראל נדונים לכל אורך ההסטוריה, דהיינו, עם ישראל נדונו במדת החסד עד חורבן בית שני, ועתה הם נדונים במידת הדין לאורך הגלות, וכשישראל יגיעו למדת השלמות יבוא משיח צדיקנו, בבחינת "זכו 'אחישנה" (סנהדרין, צח.). אך אם בסופו של דבר עם ישראל לא יגיעו למדת השלמות, גם אז הם מובטחים להגאל במדת החסד, בבחינת "לא זכו 'בעתה" (סנהדרין, צח.), כנרמז בגמ': "א"ר שמעון בן לקיש: 'ואעשך לגוי גדול' זהו שאומרים: אלהי אברהם, 'ואברכך' זהו שאומרים: אלהי יצחק, 'ואגדלה שמך' זהו שאומרים: אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן?, תלמוד לומר: 'והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן" (פסחים, קיז:), דהיינו, משום שיש אפשרות לכך שסיום הגלות יתבצע במידת "חסד לאברהם" (מיכה, ז', כ').
וכן מצאנו ש"זכות אבות" הישירה תמה "מימות הושע בן בארי" (שבת, נה.), אך זכות האבות העקיפה שהיא מידת החסד הטבעית נותרה נטועה בלבם של עם ישראל לנצח. לפיכך כאשר עם ישראל מתדבקים במידת החסד של אברהם אע"ה המצויה בעומק ליבם, אז מתרחשים להם נסים ונפלאות בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (הרמב"ן, בראשית, י"ב, ו'). וכן ראינו במוחש שתקומתה של מדינת ישראל הנוכחית, התגשמה רק לאחר עמידתו של עם ישראל בנסיון "לך לך" מן הגלות לארץ ישראל לשם שמים למרות כל הקשיים שבדרך, לפיכך העשייה שלא לשם שמים הגורמת לתופעת הירידה מן הארץ לחו"ל, ולתהליך הנסיגות משטחי ארץ ישראל עלולה להביא לתוצאה הפוכה.
ברית מילה:
בסיום פרשת "לך לך" ה' ציוה את אברהם אע"ה לבצע ברית המילה, מצות ברית המילה נועדה לצורך השלמתו הרוחנית של אברהם אע"ה, כמובא בגמ': "רבי אומר: גדולה מילה שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר (בראשית, י"ז, א'): 'התהלך לפני והיה תמים'. דבר אחר: גדולה מילה שאלמלא היא לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר (ירמיה, ל"ג, כ"ה): 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (נדרים, פ"ג, י"א). וכן כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מ"ט): "ולא ניתנה מצווה זו להשלים חסרון הבריאה רק להשלים חסרון המידות". לאור זאת נשאלת השאלה: מדוע אברהם לא מל את עצמו מיד בצאתו מחרן, אלא חיכה עד גיל תשעים ותשע שנה?, השאלה מתעצמת יותר לנוכח דברי המשנה האומרת: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה" (קידושין, פ"ד, י"ד), "אפילו עירובי תבשילין" (יומא, כח:), א"כ מדוע אברהם לא קיים את מצות ברית מילה בצעירותו?.
נלענ"ד להשיב כי כל זמן שאברהם לא נצטוה למול את עצמו לא היתה נחשבת לו המילה כמצוה, אלא אף היה קיים איסור בעשיתה המוקדמת, כמובא במשנה: "החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי פטור" (ב"ב, פ"ח, ו). לפיכך אברהם אע"ה המתין לציווי ה' על המילה הן מן הטעם "שגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין, לא.), והן משום שמצות מילה היא מצוה חד פעמית היוצרת ברית נצחית בין האדם לקב"ה, על כן אברהם המתין לציווי ה' ע"מ לקיים את מצות ברית המילה בשלמותה.
וכן מצאנו שהתמסרותו של אברהם מדעתו ומשכלו למען קידוש ה' באור כשדים, אינה עומדת בדרגת נכונותו של אברהם להקריב את בנו בשל הציווי האלהי, ואף היא אינה נחשבת לעמידה בנסיון (ע"פ מדרש תנחומא והרמב"ם) משום שרק כאשר חל על האדם ציווי, אז יצרו הרע מסית אותו ומביאו לידי התמודדות אמונית, לכן גם בגמ' נאמר: "שגדול המצוה ועושה יותר ממי שאינו מצוה ועושה" (קידושין, לא.). מטעם זה התורה החלה לספר על גדולתו של אברהם רק החל מן הציווי הראשון "לך לך" להנאתך ולטובתך, משום שמיד לאחר הציווי יצר הרע נטפל לאברהם ואמר לו: היאך יצא לך טובה והנאה מן הטלטול בדרך לארץ בלתי נודעת?!.
לפיכך גם עיקר מצות ברית מילה חלה על האב: "דת"ר האב חייב בבנו למולו, ולפדותו", וכו', (קדושין, כט.), דהיינו, מאחר ותינוק בן שמונה ימים אינו מבין את עוצמתה של מצות המילה, ואף משום שלתינוק אין עדין יצר רע פעיל, לכן חובת מצות ברית המילה הוטלה על האב, דהיינו, כשם שהאב חייב לזון "את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים" (כתובות, מט:). לפיכך כאשר התינוק המהול גדל ואף הוא זוכה להיות אב המכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, בכך הוא גם מאשר למפרע את רצונו בקיום מצות ברית המילה אשר נעשתה לו, וגרמה להכנסתו לברית הנצחית עם הקב"ה.
וכן מצאנו שאברהם אע"ה המתין ועשה סעודת הודאה לה' רק "לסוף כ"ד חודש" (רש"י) מיום הולדת יצחק, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית, כ"א, ח'), ולא נאמר בתורה במפורש שאברהם עשה סעודה ביום בריתו של יצחק, משום שמנהג סעודת ברית המילה נועד לשמח את ההורים ואת הקהל המאמינים בה', אולם ביום מילתו של יצחק הקהל לא האמינו ששרה ילדה בן, אלא אף היו מלגלגים עליה עד יום גמילתו של יצחק, כמובא ברש"י: "ומהו 'בנים' לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והיניקה אותם, שהיו אומרות: לא ילדה שרה אלא אסופי הביאה מן השוק" (רש"י-בראשית, כ"א, ז'). לפיכך אברהם עשה משתה גדול רק לאחר כ"ד חודש, כי ביום זה נתגלה הנס של הולדת יצחק בעולם, דרך נס הנקתו ע"י שרה במשך כ"ד חודש, דהיינו, ביום ששרה היתה בעיני העולם בבחינת "מי שחלה ונתרפא... וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: 'וירוממוהו בקהל עם" (ברכות, נד:), רק אז אברהם עשה משתה גדול משום ש"פרסומי ניסא" עדיף (שבת, כג:). וכן נאמר: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב, י"ט, כ"ו), דהיינו, מתוך הכרת התודה של היחיד יכול כל הציבור לעלות ולהתעלות באמונה באל יחיד.
לעומת זאת כתב רבינו בחיי (בראשית, כ"א, ח'): "ובמדרש 'ביום הגמל את יצחק', ביום ה"ג (השמיני)-מל את יצחק, ומכאן יש סמך למנהגנו שאנו עושים סעודה ביום המילה, שהרי לפי המדרש הזה עשה אברהם משתה גדול ביום ח' למילת יצחק, ומנהג כשר הוא, ועליו אמר דוד (תהלים, נ'): 'אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח". לפיכך נלענ"ד שאברהם עשה משתה קטן למעט חסידי ה' ביום הברית של יצחק בנו, ובנוסף לכך אברהם עשה עוד משתה גדול "לסוף כ"ד חודש", למשתה הגדול הזה אברהם הזמין את כל גדולי הדור ונשותיהם ע"מ לגרום להם להאמין בהשגחתו הפרטית של קב"ה, שנאמר: "ויעש אברהם משתה גדול" (בראשית, כ"א, ח').
קיום המצוות בטרם קבלת התורה:
בטרם שנתנה התורה לישראל אברהם אבינו קיים את כל מצוות ה', כמובא במשנה: "מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כלה עד שלא נתנה, שנאמר (בראשית, כ"ו, ה'): 'עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" (קידושין, פ"ד, י"ד), וכן "אמר (רב) ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין" (יומא, כח:). באמצעות קיומן של כל המצוות אף ללא ציווי ה' ועל אף ידיעתו כי שכרו בעבור קיומן הוא מועט, אברהם לימד את זרעו לדורות עולם את מעלת עבודת ה' מתוך אהבה, כפי שכתב הרמב"ם בהלכותיו (תשובה, פ"י, ב): "העובד מאהבה, עוסק בתורה ובמצות, והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה, שנאמר: 'ואהבת את ה' אלהיך', ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצות מאהבה". כלומר, למרות שלדברי הרמב"ם אברהם עבד ע"ז עד גיל ארבעים, כלשונו: "והוא עובד עמהם, ...ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו" (הלכות עבודת כוכבים, פ"א, א-ג), בכל זאת אברהם הצליח להתרומם מעל לסביבתו האלילית ולהגיע לדרגת "אוהבו" של הקב"ה, באמצעות קיום כל מצוות ה' מאהבה, למרות שהתורה עדין לא ניתנה לישראל. ומכל שכן נלמד מה רב שכרו של מקיים המצוות מאהבה לאחר שהתורה ניתנה, ויצרו "של האדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו" (סוכה, נב:).
משל למה הדבר דומה: למלך שעבר בכפר נדח בממלכתו, וראה את אנשי הכפר חורשים את השדה בצמד בקר. עצר המלך את מרכבתו בקרבתם, והוריד את כתרו המשובץ ביהלומים יקרים לפניהם. ראו הכפריים את כתרו של המלך והתפעלו ממראהו המרהיב, אמר להם המלך: רצונכם להחליף?, אתם תתנו לי את מחרשת הברזל שבידכם ואני אתן לכם את כתרי המשובץ ביהלומים. ענו לו הכפריים: אנו לא מעוניינים בעסקה מוזרה זו, משום שבמחרשת הברזל חורשים את השדה ומוציאים לחם מן הארץ, ולעומת זאת מן הכתר המרהיב לא ניתן להוציא לחם מן הארץ. אולם אחד מן הכפריים קפץ על המציאה וערך חילופין עם המלך, באותה שעה המלך פנה לכפריים שסירבו להחליף את מחרשת הברזל בכתרו, ואמר להם: שוטים שכמותכם!, הלא בעבור יהלום קטן מן הכתר שלי אתם יכולים לקנות שטח אדמה הגדול פי אלף מכל הכפר שלכם, ועוד אלפי מחרשות ברזל, וגם רבבות צמדי בקר, ואף לשכור פועלים שיעבדו במקומכם. הנמשל הוא לעצת יצר הרע האומר לאדם: מה יצא לך מלימוד התורה וקיום מצוותיה, וכי מלימוד התורה יצמח לך לחם?!, במקום הזמן שתשקיע בתורה תשקיע בעבודה ומסחר וע"י כך תתעשר ותאכל לחם. בכך יצר הרע גורם לבני האדם להתדמות לכפריים אשר לא רצו להחליף מחרשת ברזל בכתר זהב משובץ ביהלומים. לעומת זאת האדם אשר בוחר ללכת בדרכו של אברהם אע"ה שהיא דרך התורה המנוגדת לעצת יצר הרע, הוא זוכה לכתרו של המלך המעטרהו בשני העולמות.
וכן מובא במשנה: "אמר רבי יוסי בן קסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום, אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה?, אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו? ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי, ו', כ"ב): 'בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך', 'בהתהלכך תנחה אתך' בעולם הזה, 'בשכבך תשמר עליך" בקבר, 'והקיצות היא תשיחך' לעולם הבא. וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף' (תהלים, קי"ט, ע"ב), ואומר (חגי, ב', ח'): "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" (אבות, פ"ו, ט).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל שאברהם אבינו ע"ה הניח את היסודות למפנה ההסטורי שעיקרו הוא האמונה באל אחד. אמונה זו משפיעה על מכלול התנהגותו הרוחנית והמעשית של האדם בעולם הזה, משום שעיקרי האמונה באל אחד הם: האמונה בחוסר שליטתו של האדם בעולם בכלל ובעתידו בפרט, התבטלותו של רצון האדם בפני רצון האל, וקיום מצוות האל מתוך בחירה חופשית כעבד לפני רבו. בנוסף לכך לאמונה באל אחד נודעת גם השפעה רבה על איכות חיי החברה האנושית, משום שהיא מקדשת את ערכי השוויון, החסד, המחילה, הרחמנות, הנדיבות, והנחלת תכונות חיוביות לדורות הבאים. כלומר, אימוץ מורשתו של אברהם אבינו היא גם תכלית בריאת העולם, וגם הדרך המובטחת לחיי אושר בעולם הזה, והיא אף מקנה את הזכות לחיי הנצח בעוה"ב אשר "כולו הטוב והמטיב" (פסחים, נ.), שנאמר: "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו. כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה, נ"א, ב'-ג').
יה"ר שבזכות אמונתינו באל אחד שהוא בעל היכולות כולם ורק הוא ה' בורא את כל העולמות ומנהיגם, נזכה לראות בהתגשמות חזונו של הנביא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה, י"ד, ט').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, ואשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב