דבר מדהים שקיים בחברה האנושית הוא שלא משנה מה השגנו בחיים שלנו – רובינו מסתובבים בתוך תוכנו עם תחושת כישלון וחוסר ערך. נכון, לא תמיד אנחנו חווים את זה. לא תמיד אנחנו מרגישים את זה. אבל מידי פעם זה צף ועולה וממלא אותנו מבפנים. כמובן שאנחנו לא מאפשרים לאף אחד סביבנו לראות שזה מה שאנחנו מרגישים. וגם אם אנחנו כבר כן בוחרים לשתף מישהו, הוא לא ממש מצליח להבין אותנו ואת הכאב שלנו.
התחושה הפנימית הזאת של חוסר הערך והכישלון מקורה בילדות. וליתר דיוק מקורה בטיב הקשר שלנו עם ההורים שלנו. אם לא חווינו בילדות הערכה ותחושת שייכות מצד ההורים שלנו, אם לא הרגשנו אהובים ללא תנאי ומיוחדים. לאט לאט פיתחנו בתוך עצמנו את הנחת היסוד שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא מספיק ראויים ושבעצם במהות שלנו אנחנו כישלון.
ככל שקיבלנו פחות עידוד, תמיכה והערכה ומאידך קיבלנו יותר ביקורת, האשמות ושיפוטיות תחושת הערך שלנו היא קטנה יותר. אנחנו לא מרגישים ראויים כמו שאנחנו. אנחנו לא מרגישים מספיק טובים במה שאנחנו וכמובן שאנחנו לא אוהבים את עצמנו.
וכאן אנחנו נכנסים לבעיה, אם בהרגשה שלנו אנחנו לא מספיק חשובים, אנחנו לא מספיק בעלי ערך ואז יכולים לדחות אותנו חברתית ולזלזל בנו. באינסטינקט העדרי שלנו, אם החברה דוחה אותנו, אנחנו יכולים למות. ועל מנת לשרוד, אנחנו מנסים לאמץ לעצמנו דרכים אחרות להתחבר חברתית.
באופן טבעי ונכון, הדרך שלנו להתחבר לחברה אמורה להיות דרך האנושיות שלנו, דרך העולם הרגשי שלנו, דרך הביטחון הפנימי שלנו שאנחנו אוהבים וכתוצאה מכך, דרך היכולת שלנו ליצור מצבים לקבל אהבה באמצעות הנמכה של עצמנו.
דרך אחת שאנחנו מוצאים לעצמנו להתמודד עם הפחד שלנו מדחייה חברתית, זה לעטוף את עצמנו בחשיבות עצמית. אם אוהבים אותי, אני לא צריך להיות חשוב. אבל אם אני לא מרגיש שאוהבים את כל מה שאני, אני מנסה להבטיח את הקשר שלי עם החברה באמצעות זה שאני הופך את עצמי לחשוב.
תחושת החשיבות שאני עוטף את עצמי בה מעניקה לי ביטחון. אני שם את עצמי מעל הסביבה ומתחיל להיות במקום של נותן, במקום כזה שהחברה צריכה אותי. דבר שמבטיח את ההישרדות החברתית שלי ואת הביטחון שלי שלא ידחו אותי.
הבעיה היא שלאט לאט המסכה של החשיבות עצמית שעטפתי את עצמי בה, נדבקת אלי ואני לא מסוגל לבחור להוריד אותה. אני הולך לעבודה עם מסכה של חשיבות עצמית, נמצא בבית עם מסכה של חשיבות עצמית, הולך למסיבה עם מסיכה של חשיבות עצמית ואפילו הולך לישון עם חשיבות עצמית. אני משדר חשיבות. אני מתנהג בגינונים שאמורים להזין את החשיבות שאני רוצה לשדר ולהרגיש ואני מפסיק להיות ולהיראות אנושי.
אבל האמת היא, שבתוך תוכי אני סובל ממתח פנימי ומתחושת ריקנות והכי כואב – אני עדיין מרגיש כישלון וחוסר ערך. אנשים חושבים שיש לי הכל אבל עמוק עמוק בתוך תוכי אני מרגיש שאין לי כלום.
אני לא מסוגל להיות ספונטאני ומשוחרר, הגוף שלי מתקבע ואוצר בתוכו אנרגיה, אני לא אוהב ומעריך את עצמי, אני לא באמת שמח, אני רואה את עצמי דרך העיניים של הסביבה ואני מוצא את עצמי בורח מהרגשות שלי ומהכאב שלי. בשביל להתחבר לעצמי, לרגשות שלי ולחלק הילדי, הספונטני והמשוחרר שלי אני נאלץ להשתמש בגורמים חיצוניים כמו מין, אלכהול וסמים.
אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולבחון את החיים שלכם, האם אתם חווים תחושות כישלון וחוסר ערך? האם אתם חווים נפילות בתחושת הערך הפנימי שלכם ובמצה הרוח שלכם? זה לא חייב להיות כך!
התחייבו להתפתחות אישית שלכם וצאו למסע אחר החירות הנפשית שלכם,
אהבה רבה,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
