ילדי האור 2 - זכוכיות ומישברי אור 

מי אתם' ילדי האור / ילדי הזכוכית'?

בכתבה אחרת שלי בנושא דומה, אני כותבת:
בדור שנות ה-2000 אנו חווים, סוף סוף, תמונה של  ילדים מסוג אחר. אנחנו רואים שהם שונים אך עדיין לא תמיד אנו יודעים איך להתנהל איתם או במילים אחרות איך לחנך אותם ולהתנהג איתם ביומיום בעיקר.

אנחנו כבר חווים את השוני והפערים הגדולים ממי שהיינו אנחנו...........

בהמשך לדברים שכתבתי ופרסמתי בעבר ובאותו התחום אני מעוניינת לשים את הדגש הפעם על נושא עדין בתחום ההורות והחברה שאנו חווים יותר ויותר –
כאב של חברה שלמה-  חברה שמדברת ללא מילים, אלא במבטים של כאב ובשנים האחרונות במיוחד.
משפחות רבות חוות יותר ויותר לידות של ילדים שבריריים מחד וחזקים מאידך- ילדים עם יכולת ראיה בהירה של הנשמות שלנו, עם רגישות יוצאת דופן לראות את הנולד לפנינו. אני קוראת להם ילדי אור   ומשנת 2005 הוספתי להם את השם- ילדי הזכוכית.
כמו זכוכית בהרכבים שלה עם עופרת, הם חזקים ועמידים ללא חט בצבעים מדהימים, ובכל זאת עלולים להישבר לרסיסים ובחלקיקים של שנייה.
ילדים אלו מזכירים באופן כלשהו ילדים מסוג נדיר – ילדים אוטיסטים.

קצת היסטוריה

בתחילת דרכי ולאחר תקופת לימודים ועבודה ממושכים בהקמה ורסטורציה של ויטראז'ים בכנסיות ובתי כנסת באטליה ובספרד, נחשפתי לעבודה עם ילדים אוטיסטים, בביה"ס הראשון והיחידי מסוגו נכון לאותם שנים, בישראל.
תופעת האוטיזם, לא היתה ידועה כמעט לאיש, והזוג שהקים את ביה"ס הראשון, היה זוג של אנשים אמיצים במיוחד, שנאלצו לעמוד בגבורה מול מערכות בירוקרטיות אטומות, שלא ממש הבינו עדיין מה קורה ומה לעשות כדי לעזור. במקום זאת היו המערכות המסורבלות הללו עסוקות, בעיקר בלהתיש את 'ההורים חסרי האונים', שגם כך התמודדו עם סבל שקט ואינסופי על בסיס יומי.
קובץ ההורים לילדים אוטיסטים בתחילת שנות ה 80 בישראל היה ממש קטן, נכון לאותה העת, והתופעה בעולם גם לא היתה ממש מוכרת, עם שם, דרכי אבחון וטיפול. מה גם שהרמות של האוטיזם הן שונות ומגוונות.
לאור העובדה שהאינפורמציה היתה כל כך דלה עדיין בתחום, רב הפעילות בביה"ס נסווה סביב  הרבה עבודה טיפולית עם מרפאים שונים. מי עם הכשרה יותר ומי עם הכשרה פחות ובכל זאת עם הרבה רצון טוב ואמיתי לעזור.
אני השתייכתי לקבוצה הקטנה חסרת המילים, ששימשה יד מטפלת מחד ואוזן קשבת מאידך. לצד כל אלו ניחנתי כבר בלא מעט כישורים אומנותיים, שסייעו לי בדרכי לחבור לשני ילדים במיוחד ולעבוד איתם מידי יום במשך שעות בעבודות אמנות ככל שידי הייתה משגת, נכון לאותם זמנים. הליווי נמשך כשנתיים.

זיהוי מוקדם לתקשורת חדשה בחברה של ימינו

דבר אחד יכולתי לזהות בעבודתי כבר אז שמסייעת לי בטיפולים עם משפחות לילדים גם היום–
הילדים האלו ייצגו עולם חדש של תקשורת שלרבים מאיתנו היה זר לחלוטין באותה התקופה.
היום לשמחתי ולדאבוני כאחד אני יכולה לציין שלאחר שנים של עבודה במוסדות שונים, וטיפול בכמה משפחות עם ילדים כאלו, אני מזהה חוט דק ששווה לכולם.
הצורך הבלתי פוסק של ההורים להתמודד יום יומית בניסיונות מכל הסוגים להשיג תקשורת שתאפשר לילדים האלו להשתלב עד כמה שאפשר בחברה 'בריאה'?
השאלה מי הבריא במקרה שלנו יותר?
הם או אנחנו הנמצאים מעבר לפעמון הזכוכית בצד השני של הזכוכית?
הסיבה שאני מעלה סוגיה זאת בכתבה הזאת היא התחום שבוא הפכתי לימים מומחית יותר ויותר.
השפה של האור והצבע.
30 שנים אני בתחום ועדיין מודה שאני יודעת מעט מאוד יחסית לכל מה שחשבתי שאדע אחרי כל כך הרבה שנים. נכון,  למדתי דבר או שניים.
עבודה עם אוטיזם אפשרה לי 'להציץ' אל הדרך שבה קורים הדברים גם אחרת, אצל ילדים ומשפחות עם סוג אחר של תקשורת- שמחייבת גמישות ויצירתיות ללא סוף, לצד יכולת חזקה של משמעת ושיגרה עם כל הקשיים הכרוכים בשילוב העדין שבין השניים.
התבוננות ארוכה והקשבה ללא סוף, גיבשו אצלי במשך השנים השערה מורכבת  לגבי תופעת האוטיזם המתהווה בעולמנו העכשווי, שהולכת ונעשית בהירה מיום ליום.
חלקה הגדול נובע מההתבוננות בתנועתיות הבלתי פוסקת של רב הילדים האוטיסטים ו/או במקביל התנועה הבלתי פוסקת במקביל, של ילדים שיושבים שעות מול מחשב או פסנתר, במאמץ בלתי פוסק של שליטה, בנגינה ובקלידים או במקביל במקלדת של המחשב ובהרצה של המחשבות דרך קריאה ועיון בחמרי מידע ללא סוף. היום אוטיזם הוא לא רק בהגדרתו ילד אוטיסט. היום יש יותר ויותר ילדים 'בריאים' כולל בוגרים ומבורים עם התנהגות 'אוטיסטית' במשפחה, ובמסגרות החברתיות השונות.
לא בטוח שיש לנו כחברה כלים להתמודד עם התופעות ההתנהגויות המתלוות להתנהגות זו, באותה המידה שמשפחה צעירה בעבר לא בדיוק ידעה מה לעשות, או שבאמת לא היו  לה הכלים המתאימים להתמודדות בשדות אלו בשל חוסר בכלים מתאימים להתמודדות.

נכון להיום-

אין לי ספק שנולדים יותר ילדים אוטיסטים לעולם (ותהיה זאת אולי אמירה חצופה מעט ומקדימה את זמנה) ובכל זאת –
ילדים כאלו מגיעים כנראה לעולם, על מנת שנוכל  ל 'התעורר' מן הנוחות ואזור הנוחות שכל כך הרגלנו את עצמנו לגדל אותו באמנות ובנאמנות. נדבך מעל נדבך הבניין עוצב טוב כל כך עד שהפכנו לעיוורים. חסרי רגישות ומכונסים בתוך עצמנו, כל אחד על פי צרכיו. כמובן שבנוסף לכך המצאנו עולם שלם של מילים המיישרות יפה להדורים את כל מה שרצינו לתרץ לעצמנו כנוחיות- והחיים נראים ממש בסדר, כמעט ללא התמודדות.
ואז נוצרות ההפרעות שבדרך.
באותם המרווחים שבין השברים שמודבקים טוב ל כך בדבק שקוף. למראית עין – המראה הכללי נראה שטוח, אחיד ורציף , יפה ושלם, עד כדי כך שאיש שאינו ממש מבין מה קורה, עלול להתבלבל.
ומדוע ולמה כל כך רבו המקרים בשנים האחרונות, ללידות של אוטיסטים והתנהגויות מסוג זה בתוכנו כחברה?
ילדים אוטיסטים קיימים בכל אחד מאיתנו היום יותר מתמיד, גם 'במשפחות הבריאות' ביותר.
הסיבה היא שהצלחנו לפתח, להכשיר ולצייד את עצמנו טכנולוגית בכל הכלים לכך כבר למעלה משני עשורים.
ילדים ומבוגרים כאחד מבלים שעות רבות מול מסכים של מחשב ומתקשרים דרך מסכים. המין האנושי כמעט שכח לדבר זה עם זו ולא פלא שאפילו אתרי ההיכרויות למיניהם נעשים דרך מחשבים ומסכים שמנסים ליפות את עולמות האשליה כל פעם באופן מתוחכם יותר ויותר.
אחת ההשערות לגבי התפתחות האוטיזם דווקא עכשיו היא כי הוא מחייב האטה בקצב, התבוננות, ואולי גם התנהלות מסוג אחר.
ילדים כאלו יוולדו עוד ועוד בחברה עד שנתחיל להזין את חיינו בעולמות טובים יותר האחד עבור משנהו ומתוך התייחסות אמיתית ורצון להטיב איש עם רעהו.
בניגוד לרצון של כל אחד מאיתנו לקחת לעצמו וכמה שיותר, זוהי ההזדמנות שלנו להשתנות כחברה, וליצור התייחסות עדינה לשבריריות הקיימת בעולמו של כל אחד מאיתנו. שבריריות שבונה אותנו היום לכיוונים של הרס, במקום לבנות התבוננות ואהבה  ללא סוף.
השערה נוספת יכולה להיות העובדה שילדים אלו שהם סימנים של הבורא להטיב את דרכנו במשפחה ובחברה  ימשיכו ויגיעו לעולמנו, יתבוננו בשקיפות אל תוך נשמותינו ויבנו חברה גדולה ועצומה יחד איתנו, עד שהשיעור ילמד ונשכיל לראות איש את רעהו בשקיפות הרצויה, על מנת לתת מרחב אמיתי של יחס וכבוד זה לזו.
יחס של אהבה חמלה ורצון טוב.
יחס של חליפין מתוך כנות והבנה שאנו שונים איש מרעהו ובוא בזמן דומים האחד לשני, עד ללא הכר.
זהו יהיה תחילתו של 'שינוי' אמיתי ומבטיח עבורנו כחברה חדשה.

הסיבה שעלינו להתייחס לנקודה הזאת ולא להרפות ממנה נובעת מתוך ההתבוננות בתמונה השלמה - לאן פנינו.

הנשים הצעירות של היום – הן האמהות של המחר

היום הרבה מאוד נשים חסרות בטחון בשל היעדר הקשר האישי הישיר והחם, המלווה למגע אנושי פשוט ובלתי מתוחכם. כמו האמהות שלנו של פעם, או האמא שאנחנו מכירים מהמיתולוגיה של 'אשת הכפר'. היום הנשים עסוקות בללקט את המידע היומי שלהן באינטרנט בשפות השונות ומסביב לעולם.
יש גם מי שדואג להזין עבורן את המידע הכי לא רצוי עבורן ולו רק על מנת לספק תאבון אישי המלווה בסיפוקים מסוג אחר כמו תועלות אישיות ומיידיות לרווחת הכיס, למעמד ולכבוד.
נשים רבות נופלות ברשת הזאת- שאחת מהן קובעת שעל כל אישה לעבור בהריונה מספר מינימאלי (שהיה נכון עד לפני לא פחות מעשור) למספר מקסימאלי- של צילומי רנטגן בהריון.  מאוחר יותר ממשיכות כל הבדיקות המקרינות עוד אור על הרך הנולד ולא מטיבות איתו במיוחד, עם שפע הצבעוניות 'המתהוללת' סביבו מאוחר יותר מהרגע שנולד ונחשף לעולם החדש, במיטתו כתינוק, בעגלה בה הוא שוהה בהליכתו לטיול 'בפארק' מובל ובחדרו במשך שעות רבות יותר.
התינוק הזה כשיגדל ולא עוד הרבה, כבר יהיה מי שימצא וילמד אותו להשתמש בטלוויזיה ובמחשב על מנת 'שימצא' את עולמו, ולא יפריע לגדולים.
הוא יהיה עסוק וכולנו נהיה מאושרים בחלק שלנו.נספק לנו את השקט הרצוי ונשתווה לו בשפה האוטיסטית שיצרנו עבורו ועבורנו במקביל.
נספיק לרוץ לעוד יום של עבודה לשום מקום.
'נתקדם'?????

העולם הקסום והנעלם מעיננו

במסגרת עבודתי במרפאה עם שיטת הטיפול בשם אומהא, אני עובדת בדרכים מאוד עדינות שתואמות לילדים המיוחדים

שנולדים היום. בעבודה רגישה עם האם בעיקר והילד מגיעים לתוצאות יפות עם השפעות לטווח הארוך.

ילדים אוטיסטים שעבדתי איתם- מצאו עניין ב 2 תחומים פשוטים במיוחד – במוסיקה ובמחשב.
העבודה בשניהם נעשית דרך קצוות של מערכות חישה, שהן עדינות ורגישות במיוחד.  במקביל שניהם עובדים על שדות רחבים של מנעדים בעלי אור וצבע ללא סוף.

היכולת להתחבר למנעדים הללו ברגישות הגבוהה שהם מרכיבים, מועידים על רגישות גבוהה במיוחד לאור ולצבע וליכולת מדהימה להגיב לתדרים אלו ב 'קצוות' של רגישות.
ילדים אוטיסטים רגישים הרבה יותר מאדם ממוצע לאור ולצבע והם עוקבים אחרי הצבעים של משברי האור, ומגיבים להם בתנועה , חלקם בלתי פוסקת.
עד היום מכל המחקרים שקראתי לא מצאתי איש שהצליח להוכיח מספיק לעומק את הקשר בין אור, צבע ותנועה, לאוטיזם.
ובכל זאת, למרות שאינני רופאה אלא מרפאה באור וצבע, זוהי השראתי והשערתי המוקדמת בתחום. במקביל לא הייתי שוללת אופציה דומה המורה על אנשים שאינם אוטיסטים ובכל זאת נחשבים לרגישים הרבה יותר מהממוצע שהתנהגותם כמעט שווה להתנהגות רגישה זאת.
הסיבה שבחרתי להפיץ את המאמר הזה, היא הכמות של ההורים שמהלכים היום בעולמנו, עם יותר אמהות מתוסכלות, שאינן מבינות את ילדיהם. (בחלקן אנחנו נפגשות אצלי במרפאה)

במסגרת ההרצאות של אורהגון, שאני מקיימת במסגרות השונות, אני מציגה מקרים של משפחות שבקרו אצלי - בהסכמתם, עם סיפורים מעניינים מהחיים בתחום זה. 

 יותר ויותר ילדים מדברים היום על צבע ועל אהבה שלהם (כמעט מוחלטת) לצבע אחד לתקופה, לעומת ילדים אחרים שצבעים חוזרים אצלם כשפה בילדות באופן חזק ומובהק ובמגוון רחב של תחומים ואחר כך צבעים אלו והדיבור עליהם, נמוגים אי שם לתוך העבודה בעולמות המחשב והאינטרנט, בציפייה של סרטים המשלבים עולמות שלמים של מדיה חיה, עם יצירתיות שהייתה שם והלכה והתנוונה למשהו שמוכר לכולם ונראה כמו כולם. יצירתיות מועתקת שאיננה ממציאה שום דבר חדש לעולם, אלא יוצרת את עצמה במחזוריות משעממת למדי מתוך שילובים של מה שיש והעלאת דרגת הנוחיות' לשלבים נוחים כל פעם יותר ויותר.
ההזדמנות שלנו היא לעשות שינויים בסוג ההתבוננות שאנחנו בוחרים לעשות, איש על רעהו, ולהתחיל כבר עכשיו ובקטן.  צעד אחר צעד כמו צב ובהתמדה ליצור התבוננות חדשה ואחרת.
התוצאות כבר לפנינו.

אולי זהו הזמן להתחיל לראות באמת.
לראות ולחוש באהבה ובגמישות את ה 'קצוות'  של החיים
עם כל העדינות שנפגוש שם

סוף סוף להעשיר את עולמנו בעולמות חדשים
בלי לפחד לפגוש שם את עצמנו, ברבדים שאולי עוד לא הכרנו

יום, יום, שעה, שעה
נחליט להבחין ולהיפתח לגוונים שהם חדשים עבורנו ובכל זאת קיימים סביבנו,
וכל זאת - על מנת להשביח את עולמנו
לעולם טוב יותר עבורנו כפרט
ולעולם טוב יותר עבורנו כחברה.