ההתנדבות שינתה את חיי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ההתנדבות שינתה את חיי 

מאת    [ 30/12/2007 ]
מילים במאמר: 1047   [ נצפה 1710 פעמים ]

 
 

 

רק לפני מספר שבועות סיימתי חודש ימים של התנדבות בבית יתומים דומיניקאני, והגורל הביא אותי בשנית לאי המיוחד בקריביים. חזרתי על החוויה הגדולה בחיי - בפעם השנייה. כבר כשהגעתי לשדה התעופה, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה לחזור ולבקר את החברים הקטנטנים. אלא שהסערה שפקדה את המדינה, סערה שהביאה למותם של אזרחים רבים, יצרה מציאות בלתי אפשרית. מחוזות רבים ניתקו מכל קשר, והילדים שהיו בסוף השבוע בבית קרוביהם, לא יכלו לחזור לבית הספר בבירה, "בית הספר" שהוא למעשה מקום מגוריהם.

לאחר כארבעה ימים - המצב נרגע. החיים חזרו לשגרה, הכבישים יבשו ממים, והממשלה פעלה בקצב גובר, כדי לחבר את אלה שניתקו ממקור תחבורה. עתה, זה היה כבר עניין של ימים בודדים עד שכולם יחזרו. ואכן, כעבור שבוע, הטלפון המיוחל צלצל. "כולם כבר כאן, אתה יכול לבוא לבקר", אמר לי מנהל בית הספר, האב אמיליו.

 עוד באותו ערב נכנסתי שוב בין כותלי שערי המוסד. לא האמנתי, אך הייתי שם שוב, ממש שם, בין אותם אנשים, לצד אותם המחנכים. הלב פעם בקצב, דפק כאילו הייתי לפני טקס בר המצווה, כאילו עמדתי בפני נאום חשוב מול כיכר מלא אנשים. ממש התרגשות בסגנון הפרפרים המרקדים. אני מתהלך במסדרון ארוך, מסדרון אותו אני מכיר היטב. עובר מחדר לחדר, וכולם ריקים. ממשיך הלאה, ומציץ בשקט לעבר חדר הטלוויזיה הקטן. ראיתי אותם שם, כולם ישבו בקבוצה, שקטים כמים, וצופים בסרט מוזר, יפני, ללא תרגום, וכמעט ללא סאונד. אלה היו התנאים הטובים ביותר שהם קיבלו לעת זו. אבל כולם ישבו, כולם צפו, כולם רותקו למרקע הקטן.

כשנכנסתי, לקח להם כמה שניות לעכל את הביקור. ברגע שהראשון קפץ, זה היה עניין של שניות עד שההמולה חגגה. אני הייתי כמאוהב, מחבק את כולם, אוחז בידיהם של אלה שעזבתי אך לפני כמה שבועות, וחשבתי כי יעברו חודשים, אולי שנים, עד שאחזור לשם בשנית. משך דקות ארוכות שרנו כולנו, רקדנו במעגל, ומאתים ילדים, אולי פחות היו שם, עושים רעש רעמים. ואני שם, איתם, שמח, מתרגש, ובלי בושה: גם מזיל דמעה.

הפעם זה היה שונה. ידעתי כי לא אוכל להישאר איתם ימים רבים, ידעתי כי זה לזמן קצר בלבד. עוד באותו הערב נאלצתי לחזור למקום מגוריי, שהיה מרוחק יחסית מבית הספר. הם כמעט ולא נתנו לי לצאת, אחזו בי חזק, והתעקשו: "אתה לא עוזב. אתה איתנו הלילה". אבל המציאות, לפעמים חזקה יותר מכל דרישה, ונאלצתי ללכת. ביום שלמחרת חזרתי למגרש הרגיל, לכדור הישן, לכפפת הבייסבול שהם, הקטנים, לימדוני לאחוז.

רשמים מתוך היום השני לביקור:

בין החברים, הם קוראים לו "אל צ'יקיטיקו" – הקטנטן. הוא רק בן תשע וחצי וכבר עבר מסע חיים של איש בוגר בשנים. עוד מיומי הראשון בבית הספר ידעתי כי היה בינינו חיבור מיוחד. לא נדרשו מילים, גם לא היכרות רשמית. בפעם הראשונה שראה אותי, מייד תהה באשר לבואי. "לכמה זמן באת לבקר אותנו?", הוא שאל. אני, מבולבל במילים, עונה לו כמעט באופן טבעי: "אני כאן לתקופה מוגבלת, אבל מהיום – אנחנו חברים". צ'יקיטיקו מביט בי לשנייה, ומייד מחבק אותי.

השעה הייתה שעת צהרים. הילדים רצו מצד לצד בגינה המרכזית, הגינה אשר ידעה עד לפני כמה שנים מעט דשא ירוק. אבל היום הגשם מותיר שם בריכות בוץ בכל כמה מטרים, והרי בקריביים הגשם הוא חברו של השמש: נפגשים הם מידי יום בשעות הצהרים. רבים מבתי משפחות הילדים נפגעו ונהרסו באותה סערת "נואל" ארורה. 17 ילדים נאלצו לבלות את ימי המבול בכנסיות ובתי החירום שהציעה העירייה.

במרחק קצר מאיתנו היו ממוקמות כיתות הלימוד. צבע הקירות מזמן כבר אינו לבן, והסורגים שמכסים את חלונות הכיתה הפכו כבר למפגע סביבתי. בפנים, ה"גדולים" עוד למדו חשבון, אבל הרעש היה כאילו המורה הייתה בשביתה. קשה לשלוט עליהם בשעות השיא, ולרוב המורות אין הכשרה ראויה, אין כלים מתאימים, כדי להתמודד עם מצבי לחץ ונוער בעייתי.

בפינת הגן ראיתי את אחד הילדים יושב ומתבודד. זה לא היה אירוע יוצא דופן. הילדים באים עם מטען חיים קשה, עם משפחה קרועה ושסועה, ומפליא לראות עד כמה הם מבינים את תורת החיים עוד בטרם חוו אותה. גם כקטנים, הם יודעים הכל.

פניתי אליו, ושאלתי לשלומו. הוא התחיל לבכות. "אני רוצה ללכת מכאן, אני רוצה לברוח רחוק", הוא אמר לי. ואני, חסר ניסיון שכמוני, כיצד אוכל להרגיע את הילד שבוכה ללא הפסק. אני מחבק אותו, מציע לו את אחת הסוכריות שנותרו לי בכיס, אבל הוא – בשלו. לא מפסיק לבכות. בצעד של ייאוש רגעי אני אומר לו: "מצוין. הוחלט. היום אנחנו בורחים". לפתע, לא עברה שנייה אחת, והוא פסק מכל רעש. הוא מביט בי כאילו דיברתי שפת זרים, ושאל אותי: "אתה מדבר ברצינות?". עניתי לו מייד שכן, אבל בטרם שעבר רגע קט שאלתי אותו: "תגיד, ומה לדעתך נעשה אחרי שנברח? לאן אתה חושב שכדאי ללכת?".

"אלברטו", קראו לו. ילד גבוה לגילו, רזה באופן בולט, ועיניו כאילו מכילות סיפור אגדות מרתק. את אימו הוא איבד כשנולד, ואבא שלו נטש אותו כבר לפני שנים ארוכות. עד כה הוא גדל בבית סבתו, אבל גם שם – בעוני ומצוקה. חשמל לא היה, מים הגיעו פעמים ספורות בשבוע, וכשהיו חולים, עדיף היה להם לחלות מקסימום בשפעת. לאלברטו לא היה לאן לברוח. והוא ידע את זה. לאן יילך? ואיפה יאכל? את זה הוא ידע. גם בגילו הצעיר, הוא היה מודע לעולם בו הוא חי. אבל הוא בכה כי הוא היה צריך לבכות. הוא בכה כי כנראה הוא רצה חיבוק, תשומת לב, חבר. הייתי שם כדי לחבק. אחרי כמה דקות הוא נרגע. הלכנו לשחק בכדור, ותוכנית הבריחה כאילו לא הייתה מעולם. עכשיו הוא היה עסוק בפגיעה בכדור ובהבקעת שערים.

שעה מאוחר יותר, בזמן ההפסקה בין שיעור לשיעור, הוא מתקרב אליי בשקט, ומוציא מחברת מילקוטו. "אני רוצה שתכתוב לי את כל האותיות שיש לכם בעברית", הוא אומר בהתלהבות. התישבתי על אחת האבנים, והתחלתי במשימה. לא עברו שתי דקות, ומסביבי עשרות ילדים עם דפי מחברת שורות מבקשים אותו הדבר. ואני, איך אוכל לסרב? אם אכתוב לאחד ולשני אומר "לא", הם הרי יקחו את זה אישית. עד מהרה מצאתי עצמי כותב את ה-א'-ב' כל כך הרבה פעמים עד כי עשיתי זאת בעיניים עצומות. מעולם לא כתבתי כל כך הרבה פעמים את אותיות העברית. בינם לבין עצמם החלו רבים על מקומם. אלה שלא החזיקו בדפים התחננו לחבריהם כי יביאו להם פיסת נייר, והיו כאלה שסירבו. הם הרי ילדים, וטבעי שהם ימצאו כל הזדמנות כדי לריב זה עם זה. ובכך הם היו אלופים.

החזרה הביתה – סבב שני

הפעם אני עוזב, ואיני יודע מתי אחזור. עם הילדים כבר קשרתי קשר ברית, ומערכת היחסים מול בית הספר תימשך. עשרות ילדים כבר שלחו מכתבים, לרבים מהם כבר עניתי, ואני משתדל לשלוח להם מסר אישי פעם בשבוע, עת תכנסים כולם בחצר בית הספר. הסיפור שהחל במסע התנדבות תמים, הפך לקשר אישי, משפחתי, יקר, הפך לקשר אחים, לקשר שרק הרואה – יבין. 

מאת: יוסי עבדי.
פורסם לראשונה באתר אומדיה: http://www.omedia.co.il/

מי שמעוניין לקבל מידע אודות אפשרויות ההתנדבות ב-HOGAR-ESCUELA SANTO DOMINGO SAVIO, ברפובליקה הדומיניקאנית, מוזמן לפנות לכתובת: abadi.yossi@idc.ac.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב