שירה שהיא נר נשמה נצחי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שירה שהיא נר נשמה נצחי 

מאת    [ 19/04/2012 ]
מילים במאמר: 2252   [ נצפה 1953 פעמים ]

 
 

שירי השואה של משה ליבה נוקבים עד תהום, מנסים לבטא את הנורא מכל, לגעת בגחלים ובאימה. נקרא בשירים ונזכור את העדות לנצח. דברים בטקס השקת ספר שיריו של משה ליבה "אני תובע", באולם המבואה של הספרייה הלאומית בירושלים, במעמד סופרים, שגרירים ואוהבי ספרות. משה ליבה שהיה במשך שנים שגריר של מדינת ישראל במדינות שונות הוא משורר עז  ביטוי, שגריר של ניצוצות של כבו, שלא יכבו  לעולם

הרצל חקק

 

 

ספרו של משה ליבה "אני תובע" אינו ספר שירה רגיל, מדובר בשירים שהם עדות, עדות מתוך הלהבות, עדות של משורר שאינו יכול לשאת בקרבו את כל הזיכרונות הפורצים כל סכר. שירים על השואה, על התחושות שמלוות את הניצולים, הן קטגוריה נפרדת של יצירה. המשא כבד מנשוא.

 

שיריו של משה ליבה תובעים תשובה, תובעים את כבוד הנספים, את כבוד הניצולים. התמונות מתוארות בשורות תמציתיות, ועדיין קשה להכיל: השירה מנסה לבטא את הנורא מכול. שירתו של משה ליבה נוגעת באש, נוגעת בגחלים, מבטאת את האימה והסבל.

בערב השקה לספרו "אני תובע" –באתי בשם אגודת הסופרים העברים לומר מלים על הספר ועל היוצר –ורציתי לברך את היוצר על העדות שתישאר לדורות, על העוצמה של שירתו, על השליחות שיש שמעבר ליצירות. חשוב היה לומר מלים על ד"ר משה ליבה ועל פעילותו בשירות האומה לאורך כל שנותיו כשגריר וכקונסול.ערב ההשקה לספרו היה בעיניי מופע של הכרת תודהעל מסלול חיים של תרומה לכלל, ונשאתי דברים שיישמעו כקריאת אהבה של אחים

למשורר העדות והתעודה, קריאת התפעלות מלב נרגש,מלבו של עם שלם.

 

הספר "אני תובע" הוא ספר שמתחבר לספרים קודמים של משה ליבה בנושא השואה –ומי שקורא בשיריו מרגיש כי היצירה הרוטטת הזו מיטיבה להתחבר לתקופה הנוראה, לחושאת הדופק של העם היהודי.  שירתו היא נייר לקמוס רגישלנשמה היהודית, להיסטוריה המיוסרת,  והקריאה סוחפת אותנו לנפש היוצר שיודע לתת כבוד לסבל, שידע להדליק נר נשמה נצחילכל אלה שנספו , אך רוחם נותרה עדה לספר את הסיפור שלא נגמר.

 

משה ליבה ניצב מול התופת –ואין לו מרגוע:

"ידיים אלה –מצא להן מנוחה"

ואין הוא חס על עצמו אלא על ילד קטן:

'ידיים קטנות

שלא הייתה בהן אשמה' -

והוא ממשיך בבכי עצור:

 

'ידיים שאין עליהן כפרה

ידיים לבנות'.

 

ובתוך כל עמק הבכא הזה של הזיכרון שאינו מרפה, הוא לרגע כורע תחת הנטל –נרגש וחש

שהוטלה עליו משימה שמעבר לכוחות אנוש –והוא מתפלל:

'רבון האלוהים

המרבה לסלוח

את מראה

הידיים הלבנות

אנא

עזור לי לשכוח'.

 

כחזן על תיבת התפילה, עומד המשורר לפנינו, שליח ציבור לנשמות אילמות: משה ליבה כותב באותו מתח נורא שבין זיכרון לשכחה, חושף בעטו השרוףקווים מתוךהתוהו ובוהו, קווים שבירים מאותה תקופה, מבקש לאפיין בדמע ובכאב את אופייה של אותה חשיכה שחורה, אותה רעה חולה שהובילה את העולם, את אירופה- לשנים נוראות, למעשי טבח שקשה לתאר.

הנה שורותיו מתוך הספר החדש 'אני תובע' –שורות שחותכות את המציאות, שמנסות לתאר שחיטה נוראה:

 

 

הקצב נשחט

 

במשחטההעירונית

היהמנין

בראשותהרב.

באולומר"קדיש"

עלהקצבהיהודי

אשרנשחט

נתלה, ראשולמטה

ביןהבתרים

שלבהמותשנשחטו

וכךמצאוהו.

 

 

שיר שכולו צעקה, משה ליבה יוצר תמונת אימים שבה מפרפרות המלים בין הבתרים, אבל הפעם איןברית ואין השגחה אלוהית. ברגעי האימה יש רגעים של שברון אמונה. המראה מתאר גורל יהודי משווע לישועה: יהודים זוכים לגורל של בהמות -  ובאוויר מהדהד המוסר של הנאצים –שיצרו דמוניזציה של העם היהודי, שנתנו לעולם רישיון להכות בנו כחסרי צלם אנוש, זו התמונה הקשה מנשוא –משחטה- - וקדיש ויהודי מבותר, כאילו היה בהמה.

 

השירים של משה ליבה ראו ושמעו הכול, השירים שלו היו שם –

והוא יודע לומר לנו כשליח הנספים מלים נוקבות:

 

אם לא

ראית

שמעת

הרחת

הרגשת

טעמת

כי אז:

לא היית שם

 

מתוך השיר 'לא היית שם' -.

אתה קורא בשיריו של ליבה, אתה נרעד מול המחזה שלו 'הנגן מאושוויץ' -והלב

היהודי קולט את שברי החיבורים –את הקשר להיסטוריה, לעם, לנספים, לניצולים –והמסר בוקע מתוךהאופל: החיבור לזיכרונות האלה נרקם בלבבות שלנו פנימה, ריחות ומראות שמופנמות בנו, כמו חיכינו להם, כי הם חלק מחיינו, הם נחוצים לנו כדי שנבין את עצמנו, את עמנו, שנדע כיצד להמשיך לחיות, וכל זאת  כשאנו חיים מה היה שם.

משה ליבה בא בשם הנספים, תובע את כבודם ואת זכרם, כך הוא שר:

 

אניתובעזכר

ארבע-מאותאלף,

שמונה-מאותאלף,

אישלאספר

ומיידע,

שהשמדושם,

במקוםההוא

מעברלנהר,

טרנסניסטריהשמו.

 

 

משה ליבה כיהן כשגריר רוב ימיו -  וגם בשיריו הוא שגריר, שגריר של עולם נשכח, שגריר של עולם שאסור שיישכח. שגריר לחבריו שנשחטו, לחבריו שניצלו ונותרו כבויים ושבורים. מי שמהלך בין שבילי שיריו של ליבה,חש את הפצע השחור, את השכול, את זעקת הקורבנות –ומתוךהצעידה הכואבת נושבת הרוח מאותן שדות מוות, נשמע הקול הקדוש של השירים:

עם ישראל חי. עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין שאין בגולה שום פתרון אמיתי.

כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו:

זה היום נכספנו לו עוד יעל ויבוא

ומצעדנו עוד ירעים- אנחנו פה.

התמונות מחייבות אותנו לזכור כל שורה שכתב משה ליבה, וכיצד אפשר לעמוד מול שיר

כה קשה שמכה בנו בפטישים –כך הוא כותב:

הייתי רוצה,

מאד הייתי רוצה

לשכח

את היום המר, הנמהר

מכל הימים עלי אדמות

כשבמשמרתי ליד מוצא

תאי הגז

נפלו, מערמת גופות המומתים

אבי, אמי, מחבקים,

רעיתי, שני ילדינו

דבוקים

בין זרועותיה

 

הקריאה בשורות שיריו מצמררת, ההד חוזר, אלה פסיעות הצללים האבודים במחנות המוות, וזה המשורר שהפנים את נשמותיהם של הנספים בקרבו, זה משה המשורר שנצר הכול בלב.

חש כל רגע שהוא שם –

'חי בבור ההוא/ בקבר האחים'

 

ובשורה אחרת:

'כל לילה באים. נכנסים/ יורים בי. כן תולים אותי/ קוברים אותי'.

בשיר אחר שלו – 'ביני לבין עצמי' הוא כותב:

חי בבור ההוא/ בקבר האחרים. הגופה/ מחניקה אותי. כמה קשה/ למות כל לילה!

העדות האישית שלו, שהשואה חי איתו כל יום, חוזרת בחייו כל יום, מקבלת ביטוי קשה בשורות הנוקבות האלה. ובמלים כה שקטות הוא מעיד בתחילת השיר: "השואה שלי' זה דבר מאוד אישי/ רק ביני לבין עצמי".

 

בשיר קשה שלו הוא מתאר כיצד קוברים יהודים חיים, והוא מסיים את השיר במלים, שקשה לשכוח:

האדמה זזה שבוע ימים!

 

זו הפלנטה הקשה, הרוטטת, הצועקת –פלנטה איומה שצפה כל הזמן. הסמלים של השואה מתחברים לזהות, לשורשים, להתחברות הקולקטיבית. הטלאי הצהוב כנובע מן המגן דוד, וכל הסמליות הלאומית שבה לסיפור האישי:

"הטלאי הצהוב/ כתם שחור. כוכב/ מגן דוד. יהודי/ זה אני".

 

השירה היא פתחון פה וכורח להעיד, אך בשיריו הוא נותן לכך ביטוי דו משמעי:

"הנעלים

פתחו את הפה

הן רעבות

יונקות בוץ"

והנעלים מיטיבות לבטא את תחושת החיים במחנות, את הרעב הקשה.

השיר מסתיים בפתחון פה שמתאר גם רעב, גם דיבור בשם הרבים:

"הו נעליים

אל תביטו אליי

פעורות פה,

מה כאן הפלא?

גם אני, גם אני

רעב תמיד

בעצמי".

( השיר 'נעליים קרועות').

 

כמי שקוראיםכל שורה צורבת –אנו מצטרפים לשיירה, חשים כי נשבענו למענם, נשבענו לזכור, לבנות את ביתנו על חורבות עולמם, לזכור למען הגאולה.

שהרי כך אמר הבעל שם טוב:

השכחה היא גלות- הזיכרון הוא הגאולה.והשירים הקשים כמו צורבים בנו תחושה, שזו גאולה קשה, גאולה מתוך האפר.

 

 

(דברים בערב לכבוד משה ליבה - 26 בינואר 12   -  ערב יום השואה הבינלאומי).

 

-------------------------------------------------

 

בוקסה -  קורות חייו של משה ליבה:

 

מלים על משה ליבה

 

 

משה ליבה יליד 1931 –היה חבר קיבוץ, קצין צבא, מרצה, דיפלומט, ייצג את ישראל כשגריר במשך 31 שנים –וכן קונסול ב 15 מדינות שונות. היה מנכ"ל המכון ליחסי תרבות, יועץ לשר החוץ, דוקטור למשפט בינלאומי של אוניברסיטת פאריס.

שימש כמרצה וכפרופסור ליחסים בינלאומיים ולספרות אירופית בכמה  אוניברסיטאות, חבר אגודת הסופרים העברים, חבר באגודות ציירים ופסלים בישראל ובהולנד, חבר הנהלת האקדמיה לאומנות של ניו זילנד.

 

 

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב