האם ארגונים הם אכן כמו משפחה? 

האם ארגונים הם אכן כמו משפחה? נכתב ע"י חגית שיר ומיכל גולדן

את חגית שיר הכרתי כשעבדתי בבנק לאומי, עבדתי במרכז ההדרכה וחגית הייתה יועצת ארגונית. אהבתי לשמוע את חגית מדריכה, יש בה רכות משכנעת. היא נוכחת בחדר ואומרת את הדברים הקשים והטובים באותו נועם. חגית היא קרייריסטית, היא חרוצה ויסודית, ובעיקר שקולה. אנחנו שונות וגם דומות. שתינו לקחנו את תפקיד האמהות ממקום רגשי ושתינו מחוברות מאד לילדים. מהיום שאייל נולד אני לא הצלחתי להמשיך בקריירה שלי כרגיל, ועברתי המון שינויים. עזבתי את הבנק והתמקדתי בהורות שלי, עד לרגע מסוים שלא יכולתי יותר: נחנקתי והייתי זקוקה חזרה להתפתחות מקצועית. היום אני מלווה ומייעצת לנשים בחיבור בין הבית לקריירה. הרי ברור שאישה צריכה את שניהם.

מיכל: אני אימא שבחרה לשים את הבית והתפתחות הילדים במקום ראשון. לא, אל תתבלבלי, זה לא אומר שויתרתי על קריירה. זה אומר שהקריירה אצלי נמצאת במקום שני. אני עצמאית, וכמוך מתעסקת בתחום ההדרכה והייעוץ. להבדיל ממך אני עובדת גם עם לקוחות פרטיים. חלק מהדילמות שהלקוחות שלי מעלות הן סביב בחירת הארגון הנכון להן. במילים אחרות: איזה ארגון באמת מתחשב באימהות. רציתי לבדוק איתך, האם את מכירה ארגונים שכאלו? והאם המשפט היפה שארגונים הם כמו משפחה, אכן יכול להתקיים במציאות?

חגית: אני חושבת שמשפחה היא הדבר היקר והחשוב ביותר גם לאמהות וגם לאבות. ארגונים נבדלים זה מזה בתרבות הארגונית שלהם ומתוך כך גם בציפיותיהם מהורים וביחסם להורות. ישנם ארגונים רגישים יותר לזמן משפחה וארגונים אחרים שרגישים הרבה פחות. בארגונים מסוימים הנהיגו יום בשבוע שהנו "יום המשפחה" ובו כולם, מנהלים ועובדים, מתבקשים לצאת הביתה בשעות אחה"צ המוקדמות.  יש בנמצא גם ארגונים עם "תפקידי אמהות" ובחברות התקשורת הגדולות אפילו "צוות אמהות". האמת שבפועל, זהו בעיקר כוח עבודה עם מעט מידי אפשרויות, העוסק בתפקידים שבלוניים ללא אופק קידומי. נשים בתפקידים בכירים אינן מצפות להתחשבות בהיותן אמהות בדיוק כפי שמנהלים גברים אינם מצפים לכך, למעט מקרים חריגים. הארגונים להם אני מייעצת מתמודדים בסביבה דינמית, תחרותית ומאתגרת, ולכן דגש רב מושם על השקעה שמעל ומעבר על מנת להשיג את יעדי הארגון, למקסם רווחים, להשיג יתרון תחרותי ולשרוד בשוק שלעתים מזכיר ג'ונגל. בתוך כך, נדרשים עובדים ומנהלים להשקיע ולהשיג יותר. בארגונים מסויימים נוצרת גאוות יחידה, מוקרן חום אנושי וקיימת הזדהות עם הארגון והערכים אותו הוא מייצג. אך גם אם לעתים ישווקו זאת כך, ארגונים לעולם לא יהיו משפחה. כשמנהלים מספרים לי בתמימות כובשת שהארגון שלהם הוא בעצם משפחה, אני תולה בהם עיניים ושואלת האם הם יפוטרו ממשפחתם אם לא יעמדו בציפיות מהם? האם במשפחה נפטרים מהזקנים? מהחלשים? ממחפשי הדרך? איזה מזל שיש לנו באמת משפחה...

מיכל: את אומרת שני דברים מאד חזקים: 1. בחירה ב"תפקידי אימהות", משמעותה עצירה בקריירה. 2. גם גברים שרוצים להיות נוכחים יותר בבית משלמים מחיר בקריירה. אכן לא פשוט להיות הורה נוכח וגם להצליח בקריירה. הדרך שאני בחרתי הייתה להקים עסק, אין לי כוונה ליפות את המציאות. הנוכחות שלי בבית גוזלת ממני זמן יקר ומצמצמת את היקף העסק שלי. אני בונה על זה שבגיל 50 כשהילדים יגדלו, אתן תנופה לעסק שלי. המצב הנוכחי מספק ומשמח אותי.

מה הטיפ שלך לאישה שלא רוצה לוותר על גידול הילדים ונוכחות בבית בשעות אחר הצהריים המוקדמות, ובכל זאת רוצה לשמור על הקריירה שלה?

חגית: טוב, זוהי שאלת מיליון הדולר. כדי להצליח מקצועית ולא לוותר על נוכחות עם הילדים (זמן איכות זו המצאה של הורים בעלי רגשות אשם), נדרשת זוגיות מאפשרת, שוויונית ותומכת. זוגיות שבה שני בני הזוג מחויבים יחד לתא המשפחתי ברצון, בטבעיות ובשמחה. או אז, נוכחות הורית עם הילדים אינה נושא איתו צריכה האישה להתמודד, אלא מערך משותף אותו חולקים שניים.

מיכל: זוגיות מאפשרת ותומכת היא בהחלט בסיס להצלחה. שוויוניות בעיני זו מלכודת דבש, אבל זה כבר פתיח לנושא חדש.