מתוך אימון אישי למתבגרים, אימון לבני נוער והורים- מספר תובנות לגבי יכולת ההשפעה העצומה והמעצבת של התייחסות הורים לילדיהם ביחס לכמה הם סומכים עליהם 

האם אנו כהורים באמת סומכים על ילדינו?

במאמר זה אני מעלה מספר תהיות שעולות להרבה הורים. בחרתי לדבר משני מקומות נפרדים, כאמא לילדי וכמאמנת אישית למתבגרים , בני נוער והוריהם.
כאם ל 4 ילדים שחוותה כבר 2 מתבגרים (כיום בן 18.5 ובן 16) וחווה עדיין 2 צעירים (11 ו 6) , עולה בי לפעמים השאלה האולטימטיבית:
אם טעיתי בדרך והיכן , מהם המקומות שבהם פעלתי נכון ,האם יכולתי להתעקש יותר, מתי הייתי צריכה לשחרר ואם כך או אחרת, איך באפשרותי לדעת את המתכון הנכון לגידול ילדי.

האם אפשר בכלל למדוד "הצלחה הורית"?
אז הורות אינה תחום מדעי. את התשובה ל"הצלחה בהורות" אין איש יודע לאמוד בדייקנות.
קשה לכמת הצלחה כהורה ואם כן מנסים לבדוק... אז מה הם המדדים?...
האם הצלחתי עם ילדי על פי איכויות הנימוס שלהם... על פי השקט והשלווה הפנימית שלהם... על פי הפתיחות שלהם... כמות החברים שלהם... על פי אופי השתתפותם במסיבות גן/ בי"ס...האם על פי ציוני המבחנים / /הבגרויות... על פי היכן הם משרתים בצבא... מה בעניין אוניברסיטה... לאיזה תחום פנו.... כמה זה נחשב...
כל הורה על פי סולם הערכים והסטנדרטים שלו יחליט מה המדדים שלו ל"הצלחתו" כהורה.

ובכל זאת, נשאלת השאלה האם ניתן להסתכל על ילד/ מתבגר/ צעיר ולראות בו כיצד עיצבו אותו שנות חייו הראשונות, איך הוא כאדם כישות עצמאית עם זהות משלה? וכמה מכל זה נתון היה להשפעתנו כהוריו וכמה מזה הוא מולד וקבוע מראש?

כמאמנת בני נוער ומנגד כאמא לבני נוער ולילדים קטנים , הרי שמעניין אותי להבין יותר, לשפוך יותר אור וליצור בהירות לי ולאחרים לגבי מה יכולים להיות הגורמים המשפיעים, מה בכל זאת קובע , מה משנה, מכוון ומעצב את ילדינו.

איזה הורה אני בוחר להיות... מה קורה במציאות...
איך כהורים נשפיע טוב יותר, נכון יותר, מצמיח יותר מול ילדינו...
אני יוצאת מנקודת הנחה ש:
הורים מחוייבים מאוד להצלחת ילדיהם. מחוייבים להצלחתם וגם לאושר שלהם.
המחוייבות נמצאת, הכוונה הטובה קיימת אף היא. משהו קורה בדרך בין ההתכווננות לבין ההתנהלות.
כהורים אנחנו אוהבים להחליט לילדינו. אנחנו "יודעים מה טוב עבורם" ומעדיפים שילדינו יבינו את זה ויפעלו בהתאם. אנחנו כועסים שזה לא קורה
כהורים אנחנו מזכירים לילדינו היכן יכלו להשקיע יותר, להצליח יותר, להתאמץ יותר. אנחנו אוהבים לתזכר להם כשמשהו "לא עובד טוב " ש... "אתה רואה- אמרתי לך!" .
לעיתים אנחנו שוכחים לפרגן לילדינו על ההצלחות הקטנות ומקבלים אותן כמובן מאליו.
לעיתים אנחנו שוכחים שהבחירות שלהם היא ההתנסות שלהם, לקיחת אחריות וטיפוח הזהות העצמית.
לעיתים אנחנו שוכחים לאהוב אותם כי זה לא מספיק להרגיש אהבה, אפשר ורצוי לאמר להם את זה. כמה פעמים אמרנו השבוע, החודש "אני אוהבת אותך" לילדינו.
ויותר מזה, אני טוענת שמציאות ביחסים השונים בחיינו באה לידי ביטוי רק בפעולות שנראות לעין. איך שנבחר ונהייה עם ילדינו, זו בדיוק המציאות שאותה יחושו אף הם.
מה שהתכוונו ומה שהרגשנו כלפי ילדינו חשוב, אך פחות רלוונטי. מה שקובע זה: איך זה נראה במציאות...
לעיתים אנחנו אוהבים, אנחנו אפילו אומרים להם זאת אבל במציאות ואיך שהיא באה לידי ביטוי, אנחנו לא באמת "אוהבים" אותם במי שאנחנו, בהוויה שלנו מולם. מי שאנו בוחרים להיות הווייתית איתם, יבוא לידי ביטוי בהתייחסות ובתגובות שלנו למתרחש.
נשים לב אם האהבה לילדינו היא "על תנאי". אהבה שתלוייה במשהו... אולי בהצלחה שלהם. בעיקר בכך שיטמיעו , יפנימו את מה שרצינו שיעשו ו... שרק לא יאכזבו אותנו ואת הציפיות שתלינו.

ומה ניתן לשנות? הרבה.
כהורה, חשבת פעם לקבל את ילדך כפי שהוא? למשל, להוריד מהציפיות הגבוהות?
אפשר לכוון, לנווט, להשפיע, לפרוש אפשרויות, להסביר. אפילו חשוב לעשות כך.
כדאי לדעת לפרגן, לשבח, לזהות מה כן טוב, מה כן מצליח ולהעצים ולהאדיר אותו. לאפשר לו להיות גאה בעצמו ולדעת שאתה גאה בו על מה שהוא.
ורצוי לדעת ולהעז לשחרר את האחיזה, לאפשר את הבחירה, לסמוך על ילדינו, לסמוך על הבחירה (גם אם תגרור טעויות).
ובכלל,האם חשבת פעם על כך בכובד ראש? האם אתה סומך על ילדך? האם אתה מתייחס אליו כישות עם זהות , עם מאווים, עם ייחודיות משלו? האם אתה ער לדברים הנפלאים שבו?


כשמתעכבים עם הילד על מה שלא עובד...
האם אתה שם לב לתכונות שאתה כן אוהב בילדך? האם אתה מדגיש אותן ביומיום? או האם אתה מתעכב דווקא על התכונות שאתה לא אוהב בהם? האם אתה מזכיר לילד את התכונות הללו לעיתים?...על אילו מהתכונות אתה מתעכב ומדבר איתו יותר...
ילד שהוריו מבקרים אותו הרבה כיוון שהפוקוס אצלם הוא על התכונות והצדדים שהם לא אוהבים בו, יביאו את ילדם להיות בעל ערך עצמי נמוך, חסר בטחון עצמי, חסר אמון בעצמו וביכולות שלו.
ילד שהוריו מדברים עימו בהכללות "אתה תמיד עושה את זה" "אתה אף פעם לא...", "לא אכפת לך" , "תסתכל על... איך הוא הצליח" (השוואות) , הוא ילד שיפתח לעצמו את האמונה שהוא באמת כזה וברגע שתייק את עצמו ככזה, התודעה משלימה עם הבשורה ומשם הזהות ש"הוגדרה" לו ע"י הוריו ברורה וידועה מראש, לא רק לשנות ילדותו אלא בדרך כלל גם לחייו כנער ומבוגר. זוהי ה"נבואה שמגשימה עצמה".

ולסיום, בנימה אופטימית...
o אם רק ננהג ביותר נדיבות כלפי ילדינו.
o אם רק נדע לשוחח עימם, להתעניין בהם באמת ממקום של חיבה, של סקרנות, של אהבה ללא תנאי .
o אם נתרכז בלהקשיב נטו ולהיות כל כולנו בתוך ההקשבה (מבלי לעסוק בדבר אחר תוך כדי- מיוחד לנו האמהות העסוקות!)
o אם רק נסמוך עליהם כי אנחנו יודעים בליבנו בודאות שהענקנו להם כל השנים האלו את מה שאנחנו יודעים והבסיס לפי כך הוא איתן ונכון.
o ואם נפנים ברגעים המתאימים שזהו, זהו בדיוק הרגע המתאים, זהו זמן בחירה שלהם והדרך שיבחרו, עליה נברך ואיתה נלך קדימה כי אנחנו באמת באמת סומכים עליהם.