בתגובה לכתבות שפורסמו בעמוד השער בידיעות אחרונות מיום 30.9.07 אודות "האתר הישראלי לאוהבי ילדים".
WB המצוטט בכתבות מלמד אותנו פרק אודות העיוות בתהליכי החשיבה של פדופילים.
אנשים אלו מפרשים את המציאות באופן שהולם את הצרכים שלהם, ולפיכך הם עלולים לראות בעוררות מינית טבעית ולא מובחנת של ילד או ילדה, אות לתשוקה מינית בוגרת המכוונת כלפיהם.
ואכן WB מצוטט על ידי יובל דרור במאמר "אתר הבית של הפדופילים בישראל" כאומר: "ברוב המקרים ילדים מעוניינים במגעים המיניים".
הוא מגדיל בהכחשת המציאות ובסילופה וטוען, כי סביר להניח שהילד "לא יסבול משום שאריות טראומה".
קיבלתי את רשותה של 'גל-אדווה', להמחיש בעזרת סיפורה מדוע מדובר למעשה בעיוות חשיבה.
WB היה רואה בה, קרוב לוודאי, דוגמא לילדה שהביעה עניין במגע מיני עם גבר מבוגר (ידיד של אמה).
כשהגיעה לפני מספר שנים כבחורה בוגרת לטיפול פסיכולוגי, סיפרה בפגישה הראשונה: "הוא באמת אהב אותי, אז למה שירצה לעשות לי משהו רע? גם אני רציתי [את המגע] ומרוב הדברים האלה גם אני נהניתי"...
כנראה ש- WB היה רואה בדבקותה רבת השנים בטענה כי שתפה פעולה מרצון, אות לכך שבחירתה הייתה מלאה ואמיתית.
האומנם?
אם כך, מדוע 'גל ?אדווה' מגיבה כפוסט-טראומטית? מדוע היא חווה תחושות קשות של גועל ודחייה בכל הקשור למין ולא יכולה לכלול היבט זה בקשריה הזוגיים? מדוע חווה את גופה כמזוהם? מדוע כל תחושת סיפוק אינה נחווית לגיטימית בעיניה? מדוע היא מנסה למחוק סימנים לנשיותה? מדוע היא מוצפת במחשבות ובניסיונות של פגיעה עצמית ואובדנות? מדוע היא מתבוססת בחשכת הדיכאון?
WB יטען בוודאי להיעדר קשר בין הדברים. אולם ציבור המטפלים בנפגעי תקיפה מינית בילדות נתקל שוב ושוב בכך שתגובות הילדים לפגיעה ולפוגע אינן ישירות ומסתירות את תחושותיהם האמיתיות. הם אינם ברי שיפוט או הבנה לגבי המשמעות המלאה של האקט המיני עבורם, ולכן לפעמים מדובר בהסכמה, ברצון, או בשיתוף פעולה אולם תמיד לכאורה. לעיתים הילדים משותקים אל מול סמכות המבוגר, והפדופיל נוטה לפרש את השיתוק כשיתוף פעולה ואפילו כהנאה. פרשנות זו משרתת את הצורך שלו להמשיך במעשיו. לחלופין הם מבלבלים בין מין לחום ואהבה ויעשו כל דבר (כולל שיתוף פעולה עם מחווה מינית, כפי שנהגה 'גל-אדווה'), כדי לזכות בחום שהם כל כך כמהים לו.
WB פגוע וכועס על הנטייה של החברה לראות בפדופיליה "תופעה שלילית לחלוטין". הוא למעשה מסרב לקבל את האבחנה המקצועית שפדופיליה הינה סטייה. שהפדופיל הוא אדם פגוע וקורבן נסיבות חייו (תהליכים התפתחותיים, קשרים ראשוניים, מבנה אישיותי, טראומות וכיו"ב), אשר הופך בשלב מסוים לפוגע ומקרבן אחרים.
הבחירה לעשות אידיאליזציה מהפדופיליה, יכולה לנבוע ממבנה אישיותי פסיכופאתי, אשר הסיכוי לשנותו כמעט אפסי, או לחלופין מניסיון לחמוק מרגשות כואבים כמו תחושות אשם, בושה, דימוי עצמי נמוך עליהם ניתן לעבוד בטיפול נפשי.
WB אינו אשם שכך הוא תופס ומפרש את המציאות. במובן מסוים הוא קורבן של נסיבות חיים שהביאו אותו למבנה אישיותי זה. יחד עם זאת כל עוד לא הוגדר כחולה נפש, הוא ושכמותו אחראים למעשיהם וככאלה יש בידם למנוע המשך הפגיעה באחרים ובסופו של דבר גם בעצמם, על ידי פנייה לטיפול נפשי.
לצערנו, גם הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר אינו מסוגל למחוק לחלוטין את צלקת הטראומה של הפגיעה המינית.
צלקת זו נותנת אותותיה לאורך חיי הקורבן, באופנים שונים ובעוצמות שונות. היא נמצאת שם תמיד, משפיעה על אופן תפקודו והתמודדותו עם היומיום לעיתים באופן שקשה לעיכול והבנה על ידי מי שרחוק מעולם הטראומה המינית, כמו הקושי של 'גל ?אדווה' לעבוד במכירות כיוון שסוג זה של עבודה מתקשר אצלה אסוציאטיבית עם מכירת גופה.
WB המצוטט בכתבות מלמד אותנו פרק אודות העיוות בתהליכי החשיבה של פדופילים.
אנשים אלו מפרשים את המציאות באופן שהולם את הצרכים שלהם, ולפיכך הם עלולים לראות בעוררות מינית טבעית ולא מובחנת של ילד או ילדה, אות לתשוקה מינית בוגרת המכוונת כלפיהם.
ואכן WB מצוטט על ידי יובל דרור במאמר "אתר הבית של הפדופילים בישראל" כאומר: "ברוב המקרים ילדים מעוניינים במגעים המיניים".
הוא מגדיל בהכחשת המציאות ובסילופה וטוען, כי סביר להניח שהילד "לא יסבול משום שאריות טראומה".
קיבלתי את רשותה של 'גל-אדווה', להמחיש בעזרת סיפורה מדוע מדובר למעשה בעיוות חשיבה.
WB היה רואה בה, קרוב לוודאי, דוגמא לילדה שהביעה עניין במגע מיני עם גבר מבוגר (ידיד של אמה).
כשהגיעה לפני מספר שנים כבחורה בוגרת לטיפול פסיכולוגי, סיפרה בפגישה הראשונה: "הוא באמת אהב אותי, אז למה שירצה לעשות לי משהו רע? גם אני רציתי [את המגע] ומרוב הדברים האלה גם אני נהניתי"...
כנראה ש- WB היה רואה בדבקותה רבת השנים בטענה כי שתפה פעולה מרצון, אות לכך שבחירתה הייתה מלאה ואמיתית.
האומנם?
אם כך, מדוע 'גל ?אדווה' מגיבה כפוסט-טראומטית? מדוע היא חווה תחושות קשות של גועל ודחייה בכל הקשור למין ולא יכולה לכלול היבט זה בקשריה הזוגיים? מדוע חווה את גופה כמזוהם? מדוע כל תחושת סיפוק אינה נחווית לגיטימית בעיניה? מדוע היא מנסה למחוק סימנים לנשיותה? מדוע היא מוצפת במחשבות ובניסיונות של פגיעה עצמית ואובדנות? מדוע היא מתבוססת בחשכת הדיכאון?
WB יטען בוודאי להיעדר קשר בין הדברים. אולם ציבור המטפלים בנפגעי תקיפה מינית בילדות נתקל שוב ושוב בכך שתגובות הילדים לפגיעה ולפוגע אינן ישירות ומסתירות את תחושותיהם האמיתיות. הם אינם ברי שיפוט או הבנה לגבי המשמעות המלאה של האקט המיני עבורם, ולכן לפעמים מדובר בהסכמה, ברצון, או בשיתוף פעולה אולם תמיד לכאורה. לעיתים הילדים משותקים אל מול סמכות המבוגר, והפדופיל נוטה לפרש את השיתוק כשיתוף פעולה ואפילו כהנאה. פרשנות זו משרתת את הצורך שלו להמשיך במעשיו. לחלופין הם מבלבלים בין מין לחום ואהבה ויעשו כל דבר (כולל שיתוף פעולה עם מחווה מינית, כפי שנהגה 'גל-אדווה'), כדי לזכות בחום שהם כל כך כמהים לו.
WB פגוע וכועס על הנטייה של החברה לראות בפדופיליה "תופעה שלילית לחלוטין". הוא למעשה מסרב לקבל את האבחנה המקצועית שפדופיליה הינה סטייה. שהפדופיל הוא אדם פגוע וקורבן נסיבות חייו (תהליכים התפתחותיים, קשרים ראשוניים, מבנה אישיותי, טראומות וכיו"ב), אשר הופך בשלב מסוים לפוגע ומקרבן אחרים.
הבחירה לעשות אידיאליזציה מהפדופיליה, יכולה לנבוע ממבנה אישיותי פסיכופאתי, אשר הסיכוי לשנותו כמעט אפסי, או לחלופין מניסיון לחמוק מרגשות כואבים כמו תחושות אשם, בושה, דימוי עצמי נמוך עליהם ניתן לעבוד בטיפול נפשי.
WB אינו אשם שכך הוא תופס ומפרש את המציאות. במובן מסוים הוא קורבן של נסיבות חיים שהביאו אותו למבנה אישיותי זה. יחד עם זאת כל עוד לא הוגדר כחולה נפש, הוא ושכמותו אחראים למעשיהם וככאלה יש בידם למנוע המשך הפגיעה באחרים ובסופו של דבר גם בעצמם, על ידי פנייה לטיפול נפשי.
לצערנו, גם הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר אינו מסוגל למחוק לחלוטין את צלקת הטראומה של הפגיעה המינית.
צלקת זו נותנת אותותיה לאורך חיי הקורבן, באופנים שונים ובעוצמות שונות. היא נמצאת שם תמיד, משפיעה על אופן תפקודו והתמודדותו עם היומיום לעיתים באופן שקשה לעיכול והבנה על ידי מי שרחוק מעולם הטראומה המינית, כמו הקושי של 'גל ?אדווה' לעבוד במכירות כיוון שסוג זה של עבודה מתקשר אצלה אסוציאטיבית עם מכירת גופה.
פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה בפסיכותרפיה.מטפלת בנוער, מבוגרים ובזוגות. מדריכה במסגרת פרויקט "אשלים" מטפלים העוסקים בטיפול בילדים נפגעי תקיפה מינית. בעלת ניסיון רב בטיפול בסטיות מיניות, ובנפגעי טראומה (בעיקר נפגעי טראומה מינית). עובדת בגישה טיפולית פסיכודינמי כותבת מאמרים מקצועיים בעיקר בתחום הטיפול בילדים, סטיות מיניות וטראומה מינית. המאמרים פורסמו בכתב העת "פסיכואקטואליה", באתר "פסיכולוגיה עברית ברשת", "מקום", ויקיפדיה ועוד
מטפלים
הריון ולידה
שירי ילדים
מטפלים
הריון ולידה
שירי ילדים
