מי מפחד מבחירת הורים בחינוך? 

שנת לימודים חדשה החלה ושוב ההורים שביננו נדרשים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך הממלכתית. רובנו איננו מרוצים מהמערכת הזאת המתאפיינת ברמת לימודים נמוכה, מורים מדוכדכים וחסרי מוטיבציה, תוצאות עלובות במבדקים בינלאומיים, בורות ובינוניות (בן צור 2003, בליזובסקי 2007). נראה שרק בפרמטר אחד נרשמת עלייה במערכת החינוך: רמת האלימות. האמת שצרת מערכת החינוך הממלכתית בישראל היא נחלת רבים. במדינות מערביות רבות המצב דומה. מערכת החינוך הציבורית בארה?ב למשל, נמצאת במשבר עמוק. רוב בוגרי בתי הספר הציבוריים יוצאים עם ידיעות והכשרה עלובים ביותר ומקרי האלימות שם רבים מספור (Johnson 1998).

מול המערכת המאכזבת הזאת עומדת האלטרנטיבה שנקראת בחירת הורים את בית הספר לילדיהם שלמעשה מדברת על ביטול או החלשה מהותית של מערכות חינוך לאומיות והעברת מרכז הכובד אל ההורים ובתי הספר. בארצות רבות במערב מתחוללים שינויים במבנה מערכות החינוך ומונהגות תוכניות בחירת הורים בהצלחה לא מבוטלת (חושן 2004). אם קיימת אלטרנטיבה אחרת שאיננה גרועה יותר מהמצב הקיים, ובמקרים רבים אף טובה ממנה, מדוע ממשיך החינוך הממלכתי להחזיק במונופול על החינוך ומי צריך אותו? מי חושש מבחירת הורים בחינוך? במאמר קצר זה אינני רוצה לעסוק בשאלה מדוע מערכת החינוך הממלכתית נמצאת בשפל או להציע לה פתרונות, אלא להראות למי יש אינטרס בחינוך לאומי ריכוזי (ממלכתי ) ומהיכן נובעת ההתנגדות לבחירת הורים את בית הספר לילדיהם.

סקירה היסטורית מראה שהחינוך הממלכתי בא לעולם עם הולדת מדינת הלאום המודרנית והלאומיות (או הלאומנות) של המאות האחרונות. אחד מעמודי התווך של מדינת הלאום מיום הוולדה היה החינוך הלאומי המוכוון ונשלט על ידי הממשל המרכזי. אני מדגיש ?ממלכתי? ולא ?ציבורי? מכיוון שממלכתי משמעותו לאומי ונשלט על ידי הממשל בעוד שציבורי, למרות שחלק ממקורות המימון שלו באים מהממשל, מחויב גם לציבור ולא רק לממשלה.

אין זה מקרי שהחינוך הממלכתי בא לעולם עם הופעת הלאומיות המודרנית. ראוי לזכור ששני המנהיגים המזוהים אולי יותר מכל עם הלאומיות המודרנית, נפוליון בונאפרטה בצרפת וביסמארק בגרמניה, היו מאד מעונינים בחינוך ממלכתי מרכזי שיעצב את האזרח הקטן בהתאם למתכונת הרצויה לשלטון. נכון שהם רצו גם להעלות את רמת ההשכלה בקרב האוכלוסייה, ואכן כך היה. ההשכלה הלכה והתפשטה ברחבי מדינותיהם והדבירה את הבערות. הבעיה היתה המחיר שגבתה הצלחה זו: מסורות לשוניות ותרבותיות מקומיות עשירות ועתיקות נרדפו ונרמסו לטובת התרבות ההגמונית. כך למשל, אסור היה לדבר בסקית בבתי ספר בחבל הבסקים שבצרפת או ברטונית בברטן שבמערבה. מי שעבר על החוק הסתכן בקנס או במאסר. למרות זאת, התחזקותה של מדינת הלאום המודרנית הובילה לכך שהמודל של חינוך ממלכתי בכפייה הלך והתפשט ברחבי אירופה עד שהפך לנורמה.

השמאל הסוציאליסטי-מרכסיסטי שהחל להתפתח באירופה החל ממחצית המאה ה19 אף הוא רצה בחינוך ממלכתי מסיבות דומות ובמהלך המאה ה20 במדינות בהן הוקם שלטון סוציאליסטי נוסד גם חינוך ממלכתי. גם כאן נעשה הדבר מתוך אמונה שטובת האומה מחייבת חינוך ממלכתי מרכזי שיעצב את הנערים והנערות ויהפוך אותם לאזרחים נאמנים ומועילים לקולקטיב. מבחינות רבות, החינוך הממלכתי במדינות אלו הביא ברכה לא קטנה בכך שההשכלה הגיעה למקומות נידחים והפכה ממצרך נדיר שמור לבעלי ממון למוצר עממי ונגיש. מצד שני, בדומה למדינות הלאום המודרניות הראשונות, הדבר היה כרוך ברדיפה והרס של מסורות תרבותיות מקומיות עתיקות. במהלך כיבוש טיבט למשל, השמידו חיילי המשטר המאואיסטי הסיני אוצרות תרבות עשירים בני אלפי שנים. גם כיום התרבות הטיבטית ודתם של בני טיבט נרדפים על ידי השלטון הסיני הקומוניסטי. למעשה, החינוך היחיד המותר שם הוא החינוך הממלכתי במתכונת הסינית בפיקוח מלא של בייג?ינג. בדומה לסין הקומוניסטית, במדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי לשעבר (רוסיה ומזרח-אירופה) נאסר קיומן של מערכות חינוך מלבד המערכת הממלכתית.

די ברור שהן לימין הלאומני והן לשמאל הסוציאליסטי היה ויש אינטרס ראשון במעלה לקיים חינוך ממלכתי. אפשר דרכו לעצב, להשפיע ולכפות את סוג התרבות הנוחה לשלטון המרכזי. חינוך שאיננו ממלכתי בין אם הוא פרטי או אמוני מפריע לשלטון המרכזי והוא משתדל לאסור את קיומו או למזער אותו לגודל והשפעה קטנים וניסבלים. אם נזכור שהן הימין והן השמאל חבים את משנתם האידיאולוגית לאפלטון (2004) ואריסטו (1997) קל להבין מהיכן נובע הרצון של שלטון היונק מאידיאולוגיות אלו לעצב בכוח את האזרחים בהתאם לרצוי לו (פופר 2003).

מול תפיסה אידאולוגית ריכוזית זו של הימין הלאומני ושל השמאל הסוציאליסטי עומדת הגישה הליברלית לחינוך. גישה זו רואה בחינוך ממלכתי כלי כפייה של השלטון. אומר ג.ס. מיל (2006) במסה על החירות:

?"חינוך ממלכתי כללי אינו אלא תחבולה שתכליתה ללוש ולעצב בני אדם להיותם דומים בדיוק זה לזה ומאחר שהדפוס שבו הוא יוצר אותם הוא זה הישר בעיני הכוח המכריע בממשלה?הרי זה יוצר שלטון עריצות על הרוח?ועל הגוף."
(עע 126-127)?

תפיסת העולם הליברלית מאמינה בחירות הפרט ובמעורבות מינימלית של השלטון בחיי האזרחים. חירות הפרט משמעותה, בין השאר, אחריות אישית וזאת בתורה מאפשרת בחירה, לטוב ולרע בין אפשרויות. אחד מביטוי החירות האלו הוא חופש הפרט לבחור עבור ילדיו את החינוך הרצוי לו ואשר עונה על ציפיותיו, אפשרויותיו הכספיות, ערכיו ותפיסת עולמו.

לא כדאי לבלבל בין ליברליזם לימין. הגישות האלו אינן שמות נרדפים. נכון שהימין בעשורים האחרונים נוטה לאמץ חלק גדול מתפיסותיו של הליברליזם, בעיקר בתחום הכלכלי. אבל, להבדיל, ימין קיים גם במתכונת הלאומנית והפונדמנטליסטית. והוא בדרך כלל ייטה לריכוזיות שלטונית בדיוק כמו השמאל הסוציאליסטי. ההיסטוריה מראה שהימין בגרסה הלאומנית שלו בדרך כלל שוטם את החירויות האישיות ופוגע בחופש הביטוי והקיניין של מי שאיננו שותף לדעתו וקיימות מספיק דוגמאות לכך. הליכוד הימני הרי היה לא פחות ריכוזי מהשמאל המפאי?ניקי וכך גם הימין והשמאל במדינות אירופה השונות. שלטון הליכוד רדף בשנות ה80 כל מי שהעז להעלות את האפשרות לקיום משא ומתן מדיני על אש?פ. ראוי לזכור כיצד אריה נאור, מזכיר הממשלה לשעבר בממשלת בגין, נבעט החוצה ממפלגתו כאשר הציג את משנתו המדינית שסתרה את מדיניות הליכוד הניצית. במקרה אחר, נשלח אייבי נתן, פעיל שלום, לכלא לאחר שקיים מפגשים עם אנשי אש?פ. בצרפת, דווקא ממשל ימני גוליסטי הוביל הלאמות נרחבות (בניגוד לתפיסות המקובלות כ?ימניות? ואשר שוללות התערבות ממשלתית במשק) של עסקים, מפעלים ותעשיות גדולים. בין השאר הולאמו הבנקים הגדולים, אמצעי התחבורה האוירית, חברות הגז והחשמל ותשלובת הרכב רנו. ביתר מדינות אירופה היתה התמונה דומה למדי.

לכן, הסוגיה של בחירת הורים את בית הספר לילדיהם איננה כפי שמקובל לחשוב עוד מחלוקת בין ימין לשמאל אלא מחלוקת עקרונית בין מי שמאמין בעליונות הקולקטיב על הפרט ובזכות השלטון לכפות ערכים ונורמות הנוחים לו על כלל האזרחים, (ובמחנה הזה יושבים יחדיו ימין ושמאל) לבין מי שמאמין בחרות הפרט ובזכותו לנהל את חייו בהתאם להשקפתו (כל עוד איננו פוגע באחרים). בחירת הורים את בית הספר לילדיהם היא ביטוי משמעותי לחירות זו.

כמובן שלא בכל מדינה הוקמו משטרים סוציאליסטים או ימנים-לאומנים. יחד עם זאת, צריך לזכור שהשפעתם של אלו, ובעיקר של הסוציאליזם בתחילת המאה ה20, שנתפס אז כשיטה החברתית והמדינית של העתיד (האייק 2001). היתה מכרעת בגיבוש מערכות חינוך לאומיות (או ממלכתיות בלשוננו). כאן, אצלנו בישראל, תנועות סוציאליסטיות היו אלו אשר הנהיגו את הישוב היהודי בתקופת הישוב ולאחר הקמת מדינת ישראל. לתנועות אלו היתה השפעה מכרעת על אופי המוסדות הלאומיים (ליסק והורביץ 1977) וביניהם מערכת החינוך אשר נתעצבה במתכונת ריכוזית אוטוריטטיבית. מכיוון שהישוב היהודי שהתפתח כאן היה צריך לברוא מוסדות של מדינה יש מאין, היה לתכנון ריכוזי ושליטה הדוקה של השלטון יתרון ניכר על פני התפתחות טבעית של מערכת חינוך קהילתית ומקומית כפי שאכן קרה במדינות קצת יותר ותיקות. התפתחות אשר אורכת זמן רב יותר. גם עליית הליכוד הימני לשלטון ב1977, למרות היומרות הליברליות של חלק ממרכיביו, לא החלישה את האופי הריכוזי של מערכת החינוך הממלכתית באופן משמעותי.

היום, כאשר הניסיונות הגדולים (והכושלים) בלאומנות ובסוציאליזם מאחורינו, מסתמנת אי נחת ציבורית במדינות רבות ובכללן ישראל מהאופי הסמכותי והריכוזי של מערכות החינוך הלאומיות. מה גם שבדומה לאידיאולוגיות הגדולות, שסימנו מטרות גדולות אבל נכשלו כמעט בכולן, גם בחינוך הלאומי הפער בין הכוונה לתוצאה המעשית הוא בלתי נסבל ובמקומות רבים מבקשים הורים רבים שינוי. שינוי שיציע להם אפשרויות חינוכיות טובות יותר מאלו שמציע להם החינוך הלאומי-ציבורי. חינוך איכותי יותר שיביע את רוח הזמן שלנו אשר איפיוניו הראשיים הם פלורליזם ערכי, חתירה למצוינות והגשמה אישית, תחרותיות ויעילות. לכן, במקומות רבים בהם השלטון המרכזי מתנגד לשינוי במערכות החינוך הלאומיות, מתאגדים הורים, מחנכים ומקבלי החלטות בדרג מקומי ויוצרים אלטרנטיבות לחינוך הממלכתי. בין יוזמות אלו ניתן למנות בארץ את החינוך הביתי, את בתי הספר הדמוקרטיים, האנתרופוסופיים ובמידה מסויימת מערכות החינוך האוטונומיות החרדיות.

ברור שההתנגדות לביטול המונופול הממשלתי תבוא מקרב השלטון ומערכות ההכשרה והניהול הכפופות לו (Friedman and Friedman 1990). לכול אלו יש מה להפסיד מאיבוד השליטה בחינוך. מי באובדן כוח פוליטי, מי במישור הכלכלי ומי באובדן השפעה. כול אלו מציירים וינסו לצייר תמונה מבהילה של חברה מקוטבת אם יתאפשר להורים לבחור באופן חופשי בתי ספר. למותר לציין שתופעות כאלו קיימות ואפילו מתרחבות שנה אחר שנה גם כיום, דווקא כאשר לשלטון יש מונופול כמעט מוחלט על החינוך.

מערכות חינוך שיתפתחו לאור התפיסה הליברלית עשויות לספק רצון זה לשינוי בראש ובראשונה דרך ביטול המונופול הכמעט מוחלט שיש כיום למערכות החינוך הלאומיות (הממלכתית בישראל) על החינוך. רק מערכות כאלו מסוגלות לאפשר צמיחה של ?שווקים חינוכיים? אמיתיים שיציעו להורים מגוון עשיר של אפשרויות לפי יכולתם וצרכיהם. מערכת מבוזרת כזאת שתתנהל בשליטה מקומית ואשר המעורבות של הממשל בה תהייה מצומצמת מאד, עשויה להחזיר את חינוך האדם למה שהוא צריך להיות: צירוף של אינדיבידואליזם וכיבוד הזולת. חינוך שיתנער מהניסיונות של הממשל לאכוף ערכים ?נעלים? (שבמרבית המקרים מביאים רק נזק) ואשר יתבסס על העקרון הבא:

"תנו לצעירים את מה שהם זקוקים לו באופן הדחוף ביותר, כדי שישתחררו מן התלות בנו, וכדי שיוכלו לבחור בעצמם."
(סוקרטס, אצל פופר 2003 ע? 478)

לא עיצוב ולא כפייה אלא מתן כלים שיאפשרו התגבשות של אישיות אוטונומית בעלת יכולת לבצע בחירות עצמאיות.

אסכם מאמר זה בהבעת תקווה כי הצלחתי להראות כי מעל לכול המחלוקות בנוגע ליתרונות או לחסרונות החומריים (והמדידים) של יישום מדיניות של מתן בחירה להורים לבחור את בית הספר לילדיהם, עומדת שאלה ערכית הנעוצה בגישה הבסיסית לחינוך. האם ראוי שממשל מרכזי יעצב את ילדינו בהתאם לערכים ותפיסות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם תפיסת עולמנו או שמא רצוי להשאיר להורים את ההחלטה הזאת. השאלה האמיתית העולה מתוך עימות הגישה הממלכתית לחינוך עם זו הליברלית היא מעמדו של היחיד מול הקולקטיב. אני סבור שזמן רב מדי נטתה כף המאזניים לטובת הקולקטיב על חשבון היחיד. הגיע הזמן שהיחיד יזכה לכבוד הראוי לו ויניחו לו להגשים את רצונותיו ושאיפותיו בהתאם לערכיו.

ברור מי מפחד מבחירת הורים בחינוך ומי צפוי להפסיד ממנה. השאלה שכול הורה צריך לשאול את עצמו היא האם גם הוא פוחד מקבלת האחריות לחינוך ילדיו על עצמו. האם הוא מעדיף לשלוח את ילדיו לבתי ספר של מערכת החינוך הממלכתית אשר מטרתה העיקרית היא עיצוב הילדים לתבנית הנוחה לשלטון ומטרות המשנה שלה הן קיום מערכות ביורוקרטיות מסורבלות של ניהול, הכשרה והוראה, או שמא הוא מעדיף לבחור בבית ספר אשר יענה על שאיפותיו, יכולתו וציפיותיו החומריות והערכיות. בחברה דמוקרטית כמו זו הישראלית, שבה רצון הציבור מתווה לא אחת את המסלול שלפיו מתנהלת המדיניות הציבורית, שינוי הכוון במדיניות החינוך צפוי לבוא רק מלמטה, מהאזרחים. לגורמים רבים מדי (וחזקים מאד) יש אינטרס בשימור המצב הקיים.






מקורות


אריסטו (1997) הפוליטיקה לאריסטו. הוצאת מאגנס: ירושלים.

בליזובסקי, א. (2007) 49% מהציבור: רמת לימודי המדעים בבתי הספר נמוכה * 44%: להציב החינוך למדעים בראש סדר העדיפויות. הארץ [אינטרנט]. 13 מארס http://www.hayadan.org.il/wp/drop-of-science-1303079/ [צוטט ב29 אוגוסט 2007].

בן צור, ר. (2003)  מחקר בינלאומי: תלמידי ישראל מפגרים בהישגים. ynet [אינטרנט]. 1 יולי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2675358,00.html [צוטט 29 אוגוסט 2007].

ג.ס. מיל ( 2006 ) על החירות. הוצאת שלם: ירושלים.

האייק, פ. (2001) הדרך לשעבוד. הוצאת שלם: ירושלים.

חושן, מ. (2004) בחירת הורים את בית הספר לילדיהם. מכון הנרייטה סאלד: ירושלים.

פופר, ק (2003) החברה הפתוחה ואויביה. הוצאת שלם: ירושלים.

ליסק, מ. והורוביץ, ד. (1977) מישוב למדינה. עם עובד: תל אביב.

Friedman, M. Friefman, R. (1990) Free to Choose. Harcourt: New-York.

Johnson, C (1998) Public education system problems. [internet] http://mb-soft.com/public/school.html [last updated on 28 August 2007].

Plato (2004) Republic. Hackett Publishing Company.