דוגמא לסצנה הממחישה את הדברים האמורים:
מתוך הסרט "חכמת הבייגלה" ישראל (2002)
(הציטוט לקוח מתוך הספר (1999)):
הנושא : תהליך המיון לקבלה לעבודה
"... אז ככה פחות או יותר עניתי בראיונות הראשונים שלי. חשבתי שהכי חשוב זה להיות אמיתי, ומתישהו מישהו יידלק על הכנות שלי , וימנה אותי למנכ"ל מיומי הראשון בחברה.
לאחר זמן מה הבנתי, שאם אני רוצה להתחיל לעבוד בחיי, אני חייב להתמתן קצת בתשובות שלי, זאת אומרת להתחיל לשקר קצת.
אז בראיונות הבאים שיקרתי קצת, אבל גם זה לא עזר, מה שהביא אותי להבנה שלא מספיק לשקר קצת, צריך לשקר הרבה, לשקר בהכל, לצאת מעצמי ולשים איזה בוק, חנון, אפס, קטן, חנפן, וצבוע במקומי.
"ספר לי קצת על עצמך"
חיוך מבוהל. "מאיפה להתחיל , אני לא יודע, אני יכול להתחיל מגיל שלוש (חיוך וצחקוק קל) אם את רוצה?"
"תתחיל מאיפה שבא לך"
"טוב אז נולדתי למשפחה מאד חמה ואוהבת. הוריי..."
"בגן קרה לי פעם שאיבדתי את תיק האוכל, וכשלא ויתרתי וחיפשתי אחרי שכולם כבר התייאשו, הגננת אמרה עליי שהיא לא ראתה מעולם מישהו מתמיד ועשקן כמוני (צחקוק קל). ביסודי כבר התחלתי למכור לחברים נעליים שאבא שלי הביא מחוץ לארץ.. וכל החברים שלי תמיד אמרו שנולדתי איש מכירות.."
"מה החסרונות שלך?"
קודם כל עודף מוטיבציה. כשאני עובד אני שוכח את החברה שלי, את ההורים שלי, את כולם. מעבר לזה אני וורקוהוליק, זאת אומרת שאם לא עובד 18 שעות ביממה אני נהיה חולה".
"מה עוד?"
"אני מאוד עקשן, אבל יודע להתפשר כשצריך".
"מה היתרונות שלך?"
"יכולת יצירת קשר עם אנשים, עבודה מעולה בצוות, המון שאפתנות, סדר, ארגון, אני מאוד אהוב על ידי החברה, היגיון בריא, חשיבה מהירה, יכולת ניתוח אנאליטית מצוינת, ואני גם קצת ביישן" (חיוך מבויש).
"התקבלת"
הפסיכולוגית המכוערת קנתה את מה שאמרתי , וגם אם לא, הספיק לה לראות שאני מספיק קטן כדי להגיד את מה שהיא רוצה לשמוע, ומכאן שבכל ארגון יוכלו לכופף כמה שירצו מבלי שאפצה פה, וזה בדיוק מה שהם מחפשים.
עברתי לשלב המיון הבא, שיוודא מעבר לכל ספק שלא התרחשה טעות בראיון ואני אכן קטן, לא יצירתי, חסר דמיון ומעוף ואין לי שום שאיפות מסוכנות להתקדם מהר לצמרת.
נשלחתי למבחני המיון הפסיכומטריים, מבחנים הנמשכים שמונה שעות שבסיומם הארגון מקבל תמונה שלמה על כל מרכיביך, כך שלא תיפול איזו טעות במקרה ויקבלו מישהו מוכשר לעבודה.
בערב לפני המבחנים שרון ואני עשינו תרגולים אחרונים כדי להוציא אותי מהאנטי. שרון מילאה את תפקיד הפסיכולוגית והקשתה בשאלות מביכות על עצמי ועברי, ואני מילאתי את תפקיד האפס, "מודה" לה על כל שאלה מביכה, מחייך , משקר.
בבוקר לפני היציאה מהבית הקדשתי עוד עשר דקות למדיטציה, לווידוי הריגה סופי. ישבתי על המיטה, עצמתי עיניים וניסיתי להוציא את עצמי מעצמי ולהכניס במקום איש ארגון קלאסי, בורג.
הגעתי למבחן.
אם חשבתי שהושפלתי אצל הפסיכולוגית בחברה, עכשיו הבנתי שזה היה פיקניק.
זה התחיל בהעתקת צורות במשך 20 דקות, כשכל פעם אחרי מספר שניות אמרו לי סטופ, ואז הייתי צריך לעבור לצורה הבאה ולהעתיק אותה. אח"כ הייתי צריך להשלים איזה 300 משפטים בסגנון של "הילדה בכתה כי..." והדבר הראשון שבא לי לראש היה "כי אבא שלה דחף לה אצבע לתחת", אבל מובן שכתבתי "כי היא החליקה על הרצפה", וכך כל תשובה ותשובה ניסתי לענות לפי מה שהיה נראה לי שהם היו רוצים שאענה.
אחרי זה נתנו לי כמה ציורים לצייר, אז ציירתי עץ עם המון שורשים, גזע עבה והמון ענפים ועלים, כי ידידה שלי שלומדת פסיכולוגיה אמרה לי שככה הם אוהבים את זה.
אחרי זה נכנסתי לראיון עם פסיכולוגית , בחורה מכוערת ואנטיפטית באמצע שנות ה – 30, שאחרי כל תשובה שלי חייכה מן חיוך מזויף בדרך לשאלה הבאה. הנה סוף סוף נפל לרשתה בחור, שבשום סיטואציה אחרת לא היה רואה אותה בכלל, ועכשיו הוא מתחנן לפניה על חייו, והיא נוקמת – נקמת הפסיכולוגים.
יצאתי ממנה מותש, שבור ומתוסכל. מסתבר שלשקר על עצמך לאדם זר שאתה מתעב ולמצוא חן בעיניו באותה עת, זה בכלל בכלל לא פשוט. אבל לעומת מה שחיכה לי בהמשך , זה עדיין היה פיקניק.
הכניסו את כולנו לחדר בישיבת ח', אחרינו נכנסו פסיכולוג ופסיכולוגית, ושתקו. הם חיכו לראות איך הדינאמיקה בינינו מתפתחת, וכיוון שכולם כבר מכירים את התהליך מחברים, או מפעם קודמת שעשו מבחנים או מקורס הכנה למבחנים , אז חמישה אנשים קפצו ביחד "אני גיא", "אני גלית", "אני דנה", "אני מרים", "אני יואב" כדי להוכיח ביטחון ומנהיגות. מפני שקפצו ביחד, כל אחד רצה להראות כמה הוא ג'נטלמן, מתחשב ויודע לעבוד בצוות, וויתר לשני "תתחיל אתה", "לא, תתחיל אתה, כשלבסוף אחד מהם כאילו עשה טובה לכולם ובחיוך מבויש וחמוד פתח – "טוב, אז אני יואב..." וסיפר על עצמו מספר דקות. כשכל רגע הוא נקטע על ידי חבר אחר לקבוצה שמאוד התעניין וביקש ממנו שירחיב קצת על עבודתו, כי זה באמת מאוד מעניין אותו. אני כבר סימנתי את שואלי השאלות, החברה ה"כאילו" מתעניינים שאילולא נוכחות הפסיכולוגים היו אוכלים האחד את השני למוות, ואמרתי לעצמי שאני אסגור איתם את החשבון בחוץ. אני כמובן דיברתי אחרון, וכשהתחלתי לספר בקצרה על עבודתי הקודמת, איזה טפיל אחד התחיל לשאול אותי שאלות על החברה ותחומי פעילותה, כאילו שזה מעניין אותו, ואני כל כך התרגזתי מזה, ששאלתי אותו אם הוא חושב שהוא דן שילון או משהו כזה, ושיעזוב אותי בשקט אם לא.
והפסיכולוגים עברו מלרשום מילה לשנייה, למאה.
אח"כ חילקו אותנו לשלוש קבוצות כדי שנעשה בינינו תחרות מי בונה יותר מהר גשר מלגו.
ישבתי עם שלושה אנשים בקבוצה, אחד בן 40, ושניים נוספים בני 30, שנאבקו ביניהם מי ינהל את הפרויקט, כשהפסיכולוג יושב לנו על הראש ורושם כל מילה של כל אחד.
"חברים אנחנו צריכים לחשוב קודם, לא סתם להיכנס לפאניקה", אמר הבחור בן ה- 40. "בואו נעשה חלוקת תפקידים, זה הכי יעיל", אמרה הבחורה בת 30 . "אני מציע שנבנה את הגשר מהחתיכות הגדולות, ואת הבסיס מהקטנות, ומכיוון שלך יש אצבעות קטנות (מדבר לבחורה), אז אולי כדאי שאת תתחילי עם הבסיס".
ואני ישבתי שם, ורציתי לבכות.
לאן הגענו, לאן הגענו. עד לאן נרד, כמה אפשר להתכופף, כמה קטן אפשר להיות, כמה אפס אתה צריך להוכיח שאתה כדי להתקבל לעבודה.
למה הם עושים לנו את זה???
הנה עוד מעט יקומו משועממים חדשים ויפתחו מכונים שיתהדרו בכך שאצלם המבחנים אינם חפיפניקים ונערכים רק שמונה שעות, אלא אצלם זה שבוע שלם הכולל גיבושים בתנאי לחץ, בדיקת התנהגות ברגעי משבר, בדיקת יכולת עבודה ללא שינה, בדיקת יכולת התנתקות מקורבים ועוד.
והמנהלים יגידו מה טוב. כסף יש יותר מדי – הרי הרווח הרבעוני של ארגון גדול שווה לתל"ג של כל מדינת ישראל, משכורות, אופציות ומניות לגנוב כבר נמאס, לספר בשיחות סלון לאורחים על המבחנים שעוברים הצעירים כדי להתקבל לחברה יכול להיות משעשע, וככל שהמבחנים קשים יותר כך ניתן להכיר טוב יותר את האדם, את מגרעותיו ויתרונותיו, מה שיאשפר לוודא מעבר לכל ספק שמדובר בכלב נרצע שיקרע את התחת יומם ולילה כדי שהמנהל יוכל להראות רווחים גדולים יותר ולגנוב עוד כמה לירות לכיס.
אז למה לא???
ואז יצוצו מכוני הכנה כדי למלא את הצורך לעבור את המבחנים האלו, ומחפשי העבודה ייאלצו לעשות קורסים של חודשים כדי להכין את עצמם למבחן הקבלה לעבודה, כמו קורסי הפסיכומטרי.
הרי לפני 20 שנה מישהו האמין שיישבו עשרות אלפי נערים ונערות בני 21 במשך שלושה חודשים יומם ולילה בקורס כדי ללמוד מילים שלעולם לא שמעו ולא ישמעו בחייהם, כדי שאם יזכרו את המילים הללו בעל פה ויצליחו לפתור 100 שאלות אידיוטיות במתמטיקה ב – 10 דקות יותר טוב חבריהם, הם יזכו לשלם חמישים אלף שקל בשלוש שנים שבסיומם יפקססו נייר מלא שקרים בעקבותיו אולי יזכו בראיון שאולי יקנה להם את הזכות לשבת 8 שעות לצד פסיכולוג משועמם שיבחן כמה טוב הם יודעים לשקר ואיך הם מרכיבים לגו בקבוצה, כדי שיזכו להגיע לראיון העבודה השני, כדי להגיד שהחיסרון שלהם הוא עודף מוטיבציה, וכל זאת כדי להיות סוכן מכירות מסריח בבזק בינלאומי!
מה קורה כאן?
.....
בסופו של דבר מצאתי עבודה. לאחר עשרות ראיונות, מבחנים והשפלות זרקתי מילה אחת לאבא והתקבלתי. בהתחלה לא רציתי לערב אותו, רציתי לנסות לבד, להוכיח לעצמי שאני יכול להתקבל לעבודה כמו כולם, רק שעם הזמן הבנתי שאני היחיד , ושלעולם לא אוכל למצוא עבודה טובה בלי קשרים טובים.
הקשרים שלך זה הניסיון שלך, ומכיוון שכל מקום עבודה רוצה ניסיון, ואין לך ניסיון כי רק סיימת את התואר, רק כך אפשר להתקבל. אומנם כיום גם פרוטקציונר צריך ללכת למבחנים האלה, ככיסוי תחת לעושי הפרוטקציה, אבל בזאת מסתכמים מאמציו, כי התוצאות כבר לא כל כך משנות.
אז התחלתי לעבוד במקום נחשב, מוקף פרזיטים עם קשרים, כמוני..."
אפשר להבין מכך איך כולם בסופו של דבר הולכים עם הזרם. דווקא יש כאן רצון ומוטיבציה להגיע למקום עבודה בכוחות עצמו ובכוחות הכישורים שיש לו. אבל בסופו של דבר הוא מגיע בייאוש למקום עבודה שמוקף בפרזיטים עם קשרים. וכך מראש אין מוטיבציה להוכיח את היכולות והכישורים שלך. כי בתור פרזיט, אף אחד לא יוכל להוציא אותך, או לפטר אותך וכך אתה מגיע ונשאר עד "גיל פנסיה". קצת מייאש. אך נראה עוד דוגמאות של סרטים בהם הייאוש הוא מתנה כי שם אין ייאוש יש רדיפה מסוכנת אחר מי שחושף שחיתות או מודע למידע שהבוסים לא מעוניינים וכך העובד בארגון פתאום מוצא את עצמו נרדף ואף מעוניינים בחיסולו.
מאת קרן איילי
קרן איילי - בעלת ניסיון עשיר במגוון תחומים: מנהיגות, הנעת אנשים, חברתיים, סביבתיים, תקשורת, עסקים וקהילה, ניהול פרויקטים והדרכה. כמו כן, עסקה בעבר במגוון תפקידי ניהול.
