כתב היד מספר:
האם אני באמת אובייקטיבי כפי שאני חושב?
עד כמה האופן שבו אני, בן או בת הזוג שלי, העובד שלי, הילד שלי.. עד כמה אנחנו/הם רואים את המציאות כפי שהיא, או מתרגמים אותה ואחר כך גם מדווחים עליה, באופן שתואם את המציאות, את המצב, החוויה? עד כמה הדיווח שלנו משתדל להישאר נאמן למקור או נעטף בשכבות של מאווים, תגובות רגשיות כאלו ואחרות?
ובכן... כולנו, ללא יוצא מן הכלל, מעניקים למציאות ולחוויות פרשנויות אישיות אך חלקינו משתדל להישאר נאמן למציאות ולעיתים קרובות אף מצליח בכך וחלקינו האחר "מעניק" למצב "קישוטים" שונים ומשונים הנובעים מהצורך להעצים, מתחושה של פגיעה – גם לא הייתה כוונה לכזו, מרגשי נחיתות, מהצורך להרשים – כל אחד וסיבותיו הוא.
התבוננות מהירה, יחסית, על כתב היד שלנו יכולה לגלות את הגישה, הנטייה והיכולת.
אבל... לפני שניכנס לתוך כתב היד בואו ננסה להתבונן על בריכת הכדורים, זו המצויה בכל משחקייה המכבדת את עצמה ומלאה במאות כדורים צבעוניים, כחולים, אדומים, צהובים וירוקים...
מה עניין הבריכה לכתב היד ולאובייקטיביות אתם שואלים?
הנה התשובה.
בכתב היד מתקיים דו שיח תמידי בין החלקים הכתובים – הרגעים בהם הכותב נחשף, מוציא משהו מתוכו החוצה לעולם, לקורא ונמצא במגע עם המציאות, לבין החלקים הלבנים, הריקים – הרגעים בהם מתנתק לרגע קצר או ארוך, מן הדף, מן המציאות, מן הסיטואציה, לשם התבוננות, למידה, בהייה, חלימה, בריחה מהמציאות, שקיעה בדמיון.
כך גם בבריכה:
הילד הקטן שקוע ורואה רק כדורים – כתב ידו עמוס וצפוף, המרווחים בין האותיות, המילים והשורות כמעט ואינו קיים.
האם היושבת מחוץ לבריכה רואה אותו ואת שני ילדיה האחרים – רואה את התמונה השלמה – קיים איזון בין החלקים הכתובים לחלקים הלבנים. קיימים מרווחים תקינים בין האותיות, המילים והשורות באופן שמאפשר הבנת ההקשרים בין המילים, נוחות קריאה ותחושה של איזון.
האב היושב בבית הקפה בקומה השמינית בבניין ליד, קורא עיתון אך מידי מפעם מגלה "מעורבות"
ומחפש את ילדיו ואשתו במשקפת – כתב היד כאילו "הולך לאיבוד" בין "ים" המרווחים. בין מילה למילה ובין שורה לשורה קיימים מרווחים גדולים. המילים נראות כאיים בים גדול..
עכשיו נסו לדמיין את החוויה של כל אחד מהשלושה בבריכת הכדורים שבמשחקיה:
• מי מהם נמצא בתוכה ואינו מסוגל לראות דבר מעבר לכדורים המקיפים אותו, אינו מסוגל להבין מדוע הם זזים ויכול רק לדמיין או להסתמך על ניסיון עבר, שלא בהכרח נכון למקרה הספציפי בו נמצא?
כך גם בחיים – לא רק בתוך הבריכה. הכתיבה האינטנסיבית וההימצאות "על המגרש" – על הדף, ללא הרף מבלי לקחת אוויר לנשימה כדי לבחון, לבדוק, לקבל פרספקטיבה – גוזלת מהכותב את היכולת לבחון דברים בפרופורציות ועל כן, בהכרח, הוא סובייקטיבי.
• מי מהם כל כך מרוחק ממנה, מן הבריכה, עד שאינו מסוגל לראות מה קורה בה? אינו רואה את הילד שלו משחק בה או מתרחק ממנה?
כך גם יחסו למציאות – הוא בוחן אותה מרחוק, מנותק, לא מחובר. נמצא יותר עם עצמו ובראשו – אלו החלקים הלבנים הבלתי כתובים – ועל כן מאבד פרטים וחלקים מהותיים, בלעדיהם יחסו למה שיודע לוקה בחסר, אך הוא אינו בהכרח יודע שהוא אינו יודע.....
• ומי מהם שומר על איזון? יושב מחוץ לבריכה בה מצוי ילדו האחד כך שיוכל להשגיח גם על השניים האחרים? מביט במתרחש אבל בוחן את המכלול? רואה את הקיים ובמקביל מחפש הקשרים רחבים?
המבצע זאת שומר על איזון ביחסו למציאות ומוצא פרספקטיבה ופרופורציות באמצעותן הוא יכול לבחון מצבים ונתונים באופן מאוזן ואובייקטיבי יותר. הכתיבה שלו שומרת על איזון בין "שחור" – החלק הכתוב, ל"לבן" – המרווחים המאפשרים התבוננות והתרוממות מעל לדף, מעל למציאות.
היכן אתם נמצאים? מה היחס אצלכם בין "שחור" ללבן", בין כתיבה לשתיקה? בין מעורבות יתר לריחוק וניתוק?
וגם... באילו מצבים? האם האובייקטיביות הידועה שלכם בעבודה קיימת גם בענייני האהבה? או בגידול הילדים?
האם אתם מודעים להשפעת נקודת המבט שלכם על האופן בו אתם רואים וחווים את המציאות?
עוד נקודה למחשבה....
דורית וואלך, גרפולוגית מוסמכת מטעם האגודה לגרפולוגיה מדעית בישראל ומאמנת אישית.
