זהו סיפור אישי על חוויה שהייתה לי עם כדור פורח.
את הטיסה שלי עשיתי לפני כחודש, כאשר בן זוגי הנפלא לקח אותי אל הלא נודע.
03:45 לפנות בוקר (או מאוחר בלילה, תלוי איך מסתכלים על זה). הטלפון מצלצל. זו לא שיחה, זה השעון המעורר שהלחיץ אותי עד כדי כמעט התקף לב. שלמה (בן זוגי שליט"א - אולי לא שלמה ארצי, אבל בהחלט שלמה המלך!) מסתובב אלי ואומר לי: "בוקר טוב יקרה, מזל טוב. את מוכנה שנצא לסיבוב?" אני קצת בשוק, הלב עדיין דופק מהשעון המעורר. מהנהנת ומתלבשת, קפה בתרמוס ויוצאים.
"לאן?" אני שואלת. הוא מחייך בתחמנות: "אל הלא נודע". אחרי 4 שנים ביחד, אין לי כל בעיה לנסוע איתו אל הלא נודע. 45 דקות מכפר סבא ואנחנו מתחילים לראות דמדומים ראשונים. השחור כבר לא כל כך שחור. בעוד אני מתבוננת מבעד לחלון ומחפשת שינויי גוון בשמי הלילה, שלמה עוצר את הרכב. אני פונה לשאול אותו אם כבר הגענו, ועוד לפני שאני מספיקה להוציא את המשפט מפי, מעבר לו, בחלון, אני רואה קבוצה של אנשים, עטופים בשכבות (היה זה בוקר קר במיוחד - 2 או 3 מעלות צלזיוס באותה שעה), רצים באיטיות מירבית סביב בלון ענק, קושרים כבלים, מתירים, חבלים, עוגנים סל, מסתכלים עלינו וצועקים: "בואו, למה אתם מחכים?". הלב שלי חזק לדפוק.
יש חיוכים שאני יכולה לשייך לאנשים טובים. והחיוך של אפי, איש הצוות שקיבל את פני ומאוחר יותר התגלה גם כטייס כדור פורח מקצוען, זה אחד החיוכים שאני לא אשכח. עיניים בוהקות, קצת זקן של איש המרגיש את הטבע, ודיבור פשוט. פשוט ונעים. כזה שמזמין אותך להקשיב לו ולתת את כל אמונך בו. זה בדיוק מה שעשיתי כשהוזמנתי להיכנס אל סל הנצרים של הבלון הפורח הענק. אם הייתי צלולה באותם רגעים, לא הייתי עושה זאת. אבל לא הייתי צלולה. אז צללתי.
את תחושת הריחוף בכדור הפורח אין מילים שיוכלו לתאר. זה לא מטוס, זו לא ציפור, זה לא סופרמן. זו תחושת עליונות מהסוג שהוא לא רוחני מצד אחד, אך עדיין לא ניתן להסבירו, מצד שני. זו ההבנה, שלאדם יש אפשרות לקחת את חוקי הטבע, ולסובב אותם. לשחק איתם. כוח משיכה? כוח כבידה? חה! הנה אני ממריאה אל האינסוף ומעבר לו, בתוך בלון ענק בן 250 שנה (1789, טיסתם הראשונה של האחים מונגולפייה בצרפת), תוך ביטול מוחלט של כוחות הטבע שאמורים להשאיר אותי על הקרקע. וזה מרגיש פשוט נפלא.
אז למשך שעה אני קלה מהאוויר, חלק מהרוח. לא שומעת אותה, לא רואה אותה, לא נעה ולא מתקררת בגללה. אני פשוט חלק מהאוויר שסוחף אותנו. בגובה 2500 רגל (כמעט קילומטר מעל פני הקרקע!) אפי מסובב את הראש ואומר: "טוב, נרד לקטוף קצת תפוזים?" תמוהים מהשאלה התחלנו לרדת בגובה, עד שכמעט נגענו בצמרות העצים. מה שלפני חמש דקות נראה כמו שטיח ירקרק עם נקבוביות כתומות, כעת מתגלה כמטע תפוזים בשלים וגדולים. אפי מאזן את הכדור הפורח במקצוענות פנומנית, הכדור צף בגובה כמה מטרים מעל פני הקרקע, שט באיטיות כמו נוגע-לא-נוגע בצמרות העצים. שולף יד מסל הנצרים, נסיון אחד או שניים, והתפוז בידו. חלום.
המשכנו בטיסה אל עבר הלא נודע - הרי זה כל היופי בכלי הטיס המדהים: אין לדעת לאן הוא יקח אותך - עד שהגענו לגבעות ארוכות ועגלגלות, ושם הוחלט: נוחתים. אחת, שתיים, שלוש נגיעות בקרקע, אחיזה טובה של סל הנצרים, והכדור מתייצב. חזרנו להיות בני אדם רגילים. הולכי רגל.
צוות קרקע שליווה אותנו כל הדרך מלמטה, היה בקשר עם אפי וקיבל את פנינו בנחיתה. בעוד הם מרוקנים את הבלון הענק ומקפלים אותו, אפי מוזג לנו לתוך כוסות קריסטל את השמפניה היוקרתית והצוננת שהביא עימו מבעוד מועד. חוגגים ניצחון של נחיתה רכה, כמיטב המסורת של בלונאי כדורים פורחים מכל העולם, והגיעה גם לישראל.
הכדור הפורח כבר עטף בתוך שק גדול, מונח על עגלה רתומה לג'יפ, ואנחנו מרגישים שזה הזמן להתחיל לקפל גם את החוויה שלנו. נכנסים לרכב שטח ומתחילים בנסיעה אל עבר אתר ההמראה, שם האוטו שלנו חונה. שלמה מרגיע אותי ואומר לי בשקט, באוזן, "מה דעתך על ארוחת בוקר טובה?" - אלוהים! כמה שכחתי שאני רעבה! אז לאן נוסעים, אני תוהה. כעבור קצת טלטלות כיפיות של נסיעה בשדות לא חרושים, אנו מגיעים אל הרכב שלנו. נפרדים מצוות הקרקע החביב, ואפי אומר לנו: "קחו את הרכב וסעו אחרינו". מי אני שאתנגד?
08:15 בבוקר. אנחנו בחוות התבלינים - מקום מדהים שצופה על כל עמק המעיינות, הגלבוע. אזור קסום. מתיישבים על ספסל מעץ מלא, עדין לא מעכלים את החוויה המרגשת וכבר צריכים להחליט מה לאכול. חביתות ירק, קישים, גבינות ומעדנים מארץ הגליל, קצת מיץ סחוט ועוד מבחר מטבלים ולחמים. באמת, יותר מזה פשוט לא יכולתי לבקש. אכלנו לשובע והתפנקנו בנחת. האוויר התחמם יחסית (כבר היו איזה 16 מעלות בחוץ), ואנחנו עייפים אך מרוצים.
לפני פרידה (והפעם זה אמיתי...), אפי וטל (שותפו, טייס ראשי נוסף בחברה*), באים אלינו ומעניקים לנו תעודת טיסה יפה ומעוצבת. אם התמונות לא מספקות הוכחה ראויה, אז הרי לנו גם תעודה רשמית: טסנו בכדור פורח!
אם לא די בכך, הוענק לנו גם שי מיוחד - ספר תצלומי אוויר של כל ארצנו הקטנטונת ממבט הציפור (או הכדור, או הבלון - תלוי איך מסתכלים על זה:) מאת הצלם רון גפני. פתאום אני מבינה שזה הרבה יותר מטיסה בכדור פורח. זה בוקר שלם של הרפתקאות מארץ החלומות המתגשמים.
טסתי, שתיתי, נסעתי, אכלתי, שבעתי... הגיע הזמן להתחיל לעכל. ולשתף, כמובן. הרי בשביל מה אנחנו חיים, אה?
אז תודה מיוחדת לחבר'ה שלקחו אותנו, לאפי הטייס ולכולם. והכי הרבה אני מודה, כל בוקר (או לפנות בוקר) מחדש, לשלמה. זכיתי לאהוב. וזכיתי לטוס בכדור פורח.
