איך בכלל זה קרה שלאהוב זה מופרע, ובחמלה יש אובססיביות? 

איך בכלל זה קרה שלאהוב זה מופרע, ובחמלה יש אובססיביות?

בידיעה בהמשך הורחק פעיל מחוות מזור ע"י בעליה בצו הרחקה של ביה"מ כי התנהגותו היה בה משום הטרדה ו"במחאתו היה משהו מהאובססיביות" - הא?
Nrg מעריב "בגלל אובססיביות: פעיל בע"ח הורחק מחוות מזור" (4.3.2012) .

ממתי אכפתיות ודבקות במטרה כשהיא עזרה לחסרי ישע, כי נכמר לבך ואינך יכול לשאת את סבלם נחשבת אובססיביות?
כנראה ממתי שמי שפעילות זו מופנית נגדו יותר רצויים להם אנשים יותר "הגיוניים", שסבלם יצורים חיים שאינם יכולים להגן על עצמם "אינם בראש מענייניהם".... ואת הפעיל הזה, הם, ולא אחר, מאשימים בהתנהגות מטרידה ואובססיבית.

וואלה, כנראה שמאז ומתמיד הסנדלר הלך, הולך, וילך יחף ובלי נעליים, וימשיך לבוא בטענות לאחרים שהולכים יחפים.
עלי להודות שגם עבורי כמו לרבים אחרים בודאי, המקום הזה הוא סיוט, וושוב כאחרים אני מקווה ופועלת לכך הרבה שנים בצורות שונות, אז מה? האם מי שיש בו יותר נחישות וחמלה לבעלי חיים אומללים יכול להיקרא "אובססיבי" ע"י מי שלא רק לא אכפת לו אלא נשוא מחאות אלה?

את התמונה בהמשך שריגשה אותי מאד, מצאתי בפייסבוק, והעליתי אצלי כאן, היות ופעמים רבות מעניין אותי פידבק של הצד השני, ולגית איך רואים ומרגישים אחרים.
לפעמים אפשר ללמוד מתגובות לא רק ליהנות מהן, ואפילו מאלה שאינן מסכימות אתנו.

(התמונה מכאן, לא יודעת את המקור, וגם לא מצוין על גביה, זה רץ ברשת, ניתן לראותה בבלוג המקורי לינק למטה בסוף)

אחת מהתגובות מאישה מקסימה שאני מחבבת מאד, היתה משהו כמו "זה קצת משוגע"....לא?!, כשאח"כ היא טרחה והסבירה את הכוונה האמיתית לדבריה. אלא שאני, מפאת רגישותי לנושא, זה כבר עשה לי את פעולת ה "דז'ה וו" ואסוציאציות של תגובות אחרות לאורך השנים בהקשרים שונים, לאו דווקא בעלי חיים.

לדעתי בתמונה יש המון קירבה, קשר, ואהבה, אך עלולים בהחלט להיות מי שרואים בה את אותם דברים, אך בצורה מוגזמת, עד כדי לכנות זאת "מופרע" מבחינת "חריג".

נזכרתי בכל כך הרבה פעמים בהם אוהבי בעלי חיים סופגים "ריקושטים" מהסביבה בשל אהבתם והאכפתיות שלהם, מה שהם מוכנים לעשות כדי לעזור לבעל חיים - כשלפעמים לאחרים נראה "מופרע". ולמה? אולי כי הם עצמם לא אכפת או מזיז להם כלל, או לא נוגע בהם בצורה כזו, אז להם זה נראה "מופרע"....

יש לכם שמץ איך זה קרה ואיך הגענו לזה בכלל?! למצב בו לאהוב נחשב לפעמים כמופרעות (סטייה מהנורמה), ובחמלה (כשהיא מרובה "מדי") יש משהו מהאובססיביות? נשמע לכם הגיוני?

קצת עולם הפוך, או שאלה זמנים קצת מנוכרים, תעשייתיים, וירטואליים וב"כאילו"? שלפעמים נראה שאנשים שכחו איך להרגיש, ושלאהוב (לא חשוב מי ומה)? או להרגיש בשיא הווליום? אולי לכן זה עלול להישמע חריג, קצת מופרע, וחמלה נראית לאנשים מסוימים אובססיבית ולא מעשית?

אם היוצאים מהכלל ה"החריג" הם מי שאכפת להם, כנראה שה"נורמה" ה"נורמלי" זה אדישות וניכור, לא?
או שהחברה, הנורמות השגויות (מבחינה הומאנית ואנושית), הפכו כהיי חושים, אטומים, וקרים והם ה"חריגים"?
ואם כך, דבריו בזמנו של אבי האהוב ז"ל מתחילים להישמע יותר ויותר הגיוניים: "הנורמלים היחידים נמצאים בבתי משוגעים"

פורסם במקור בבלוג שלי כאן
[לקישור]