אתם מסכימים לעצמכם בפורים לשחרר שליטה ולהשתטות? מסכימים לעצמכם לשמוח באמת מכל הלב? בפורים יש לנו את הלגיטימציה לשחרר את משקולת החשיבות העצמית שאנחנו עוטים על עצמנו באופן קבע ולאפשר לחלק הילדי, לחלק השמח, הספונטני ומלא האהבה שבתוכנו להתבטא קצת יותר בחופשיות ממה שאנחנו מאפשרים לו בדרך כלל.
במהלך השנה, אנחנו חיים בחוויה של הישרדות חברתית. אנחנו חיים מתוך פחד שמה החברה תגלה מי אנחנו באמת ותדחה אותנו. אנחנו חיים כאשר אנחנו סוחבים על הגב שלנו משקולת של חשיבות עצמית שנועדה להסתיר את מי שאנחנו באמת. אנחנו מנסים לשדר לחברה שאנחנו משהו אחר ממה שאנחנו באמת ומצפים שבזכות החשיבות העצמית המדומה שאנחנו עוטים על עצמנו יובטח מקומנו בחברה.
אנחנו חיים מתוך פחד "מה יגידו" מה תהיה דעת החברה עלינו. כיצד ניתפס בעיניי אחרים. אנחנו פוחדים שמה הבפנים האמיתי שלנו יתגלה והחברה כבר לא תצטרך אותנו. אנחנו חיים ומשקיעים אנרגיה רבה סביב המחשבה כיצד להראות בעיני אחרים. בתוך תוכנו אנחנו מרגישים לא ראויים, לא מספיק טובים, בלתי ראויים לאהבה וכישלונות מהלכים. אנחנו פוחדים שהחברה תחשוף את הבפנים שלנו ולכן אנחנו עוטים על עצמנו תדמית, תחפושת של מישהו אחר. של מישהו חכם, של מישהו מבין, של מישהו מצליחן, של מישהו שקול, רציני, בוגר ומפותח.
אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים בדיוק מי אנחנו. ככל שאנחנו מרגישים פחות טוב עם עצמנו הפחדים שלנו לגבי הביטוי של המהות הפנימית שלנו יהיה גדולים יותר. התחפושת שלנו תהיה מסתירה יותר. התדמית שלנו תהיה עבה יותר. אנחנו מסתובבים בפיצול של העולם הפנימי שלנו לבין מה שאנחנו משדרים החוצה. ככל שהפער בין הבפנים לבחוץ שלנו גדול יותר, הצורך שלנו בשליטה עצמית גדול יותר.
ככל שאנחנו בשליטה עצמית גדולה יותר, הפחד שלנו לשחרר שליטה ולהתבטא בחופשיות גדול יותר. אנחנו לא מסוגלים להשתחרר ולהשתטות. אנחנו כל הזמן עסוקים בלחשוב איך נראה בעיניי אחרים. אנחנו כבולים בכבלים של עצמנו. גם אם אנחנו רוצים לרקוד בחופשיות. לשיר בספונטאניות. לקפוץ ולרוץ בקלילות – אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה כי אנחנו כבולים בתוך המשקולת של החשיבות העצמית שאנחנו עוטים על עצמנו.
בפורים, יש לגיטימציה להשתחרר ויחד עם האווירה ושתייה, אנחנו מסוגלים להשתטות, להיות ספונטאניים ולשמוח. חלק מאיתנו אפילו בפורים לא מסוגלים לעשות זאת. הם מתבוננים על השמחים, על הרוקדים, על המחופשים ומרגישים כאילו השמחה עוברת לידם אך לא מצליחה לחדור לתוכם. הנפש שלהם בכלא של עצמם.
זה מבאס. זה מבאס שככה אנחנו חיים. את השמחה אנחנו שומרים לפעם בשנה אם בכלל. ובכל השנה אנחנו מקבלים את הסבל כחלק אינטגרלי וטבעי מהחיים שלנו. אנחנו מקבלים את זה שאנחנו חיים בכלא פנימי. אנחנו מקבלים את זה שמה שינהל לנו את החיים זה הפחדים החברתיים שלנו. אנחנו מקבלים את זה שאהבה היא רק בסיפורים. מקבלים את זה שאנחנו חיים בלי לחיות.
ולמה??? מי לימד אתכם להתפשר על פחות מהטוב ביותר? מי לימד אתכם להתפשר על חיים עם בדידות פנימית? מי לימד אתכם להתפשר על חיים מנותקים מהמהות שלכם? מי לימד אתכם להיות שבויים של הפחדים שלכם?
החיים שלנו יכולים להיות מלאים בשמחה. באהבה. בביטוי עצמי ובחיבור פנימי. אין שום סיבה שלא. אנחנו פשוט צריכים לאפשר להם להיות כך.
אנחנו צריכים למצוא חזרה את החיבור ללב שלנו. אנחנו צריכים ללמוד להשתחרר מהפחדים החברתיים שלנו. אנחנו צריכים לרוקן את התת מודע שלנו מהפחדים והסודות שאנחנו מאחסנים בתוכו – השמחה תופיע כבדרך אגב. היא תמיד הייתה קיימת בתוכנו. אנחנו צריכים רק לפקוח את העיניים.
אבל בינתיים, לפחות בפורים תסכימו לעצמכם לשחרר קצת מהתדמית הלוחצת שלכם. יש בתוככם מהות מדהימה שמחפשת ביטוי. תנו לה קצת חופש...
הרבה שמחה והגשמה עצמית,
חני
חני בורנשטיין - מומחית להתפתחות אישית ולהגשמה עצמית
