בפינת החצר מתחילים לבצבץ פרחיהם הראשונים של השתילים שאסף שתל לא מזמן – לוע הארי, אמנון ותמר ופטוניה. הם פורחים בשלל צבעים ומעשירים את הגינה בנקודות של סגול, בורדו, כתום, צהוב, ורוד ולבן. לצדם זוקפת את קומתה רקפת גאה, ורודה ורעננה. בין השתילים העמדנו מקלות קטנים שיגנו עליהם מפני החתולים שמשתובבים בגינה, רודפים זה אחרי זה בין השתילים, מטפסים בקפיצה אחת על העצים, יורדים מהם בדילוג קל, רצים אל קצה המסלעה וחזרה אל השתילים. אני מחבקת בכפות ידיי ספל קפה חם, עטופה היטב בחולצת פליז עבה, נושמת את אוויר הבוקר הצונן ומחייכת אל הפרחים הקטנים, שמתחזקים מיום ליום ומצליחים להישמר מהחתולים ומהגשמים העזים. בקצה השני של החצר מחכה לי רקפת נוספת, לבנה, ולצדה סלסלי כסף סגולים ולבנים. אני מתכופפת אליהם ושמחה לגלות מאחרי הסלע קבוצת עלים חדשה. לפני שנה בדיוק שתלנו כאן פקעות של כלניות. עוד כמה ימים וגם הן יצטרפו לחגיגה, סגולות, אדומות, לבנות. אני מזדקפת. כאב חד מפלח את הירך שלי, אבל החיוך על פניי נשמר.
לפני שלושה שבועות הגינה נראתה אחרת, אפשר לומר אף מוזנחת. חודשים רבים עברו מאז ששתלנו בה שתיל חדש, פרח, שיח או עץ. הסערות זרקו אל האדמה ענפים, זרדים ועלים מהעצים שמעל, ואלה נערמו בערמות מפוזרות ברחבי הגינה. הייתי מעיפה מבט אל הגינה וממהרת לחזור פנימה אל הבית הסגור. יום אחרי ט"ו בשבט חזר אסף מהמשתלה עם שני ארגזים של שתילים רכים. הוא אסף את הענפים השבורים, פינה אותם ושתל את השתילים החדשים מסביב, נגיעות קטנות, רכות, צבעוניות, שמשנות את פני הגינה כולה. אני עוברת בזהירות מעל הסלעים אל שביל האבנים הצר שעולה מהגינה אל קבוצת עצים צעירים שנטענו מעבר למסלעה – רימון, זית, תפוח, אשכולית, לימון, תפוז ותאנה. מי היה מאמין שבחצר שלי יגדלו כל כך הרבה עצים? אני מביטה מסביב, הכאב מלווה אותי כמעט בכל צעד, אבל הנפש נושמת.
גם המחשבות הן גן, גן שדורש טיפול יום יומי, גן שמשפיע על כל חיינו. אם הוא יהיה מוזנח – כך יראו גם חיינו. אם הוא יהיה יבש – גם אנו ניבול. אם צמחים שוטים ישתלטו עליו – הם ישתלטו גם עלינו. אם הוא יהיה סתור ועמוס – כך יהיו גם חיינו. אך אם נדאג לנקות אותו, לאוורר אותו, לחדש אותו במחשבות חדשות, צעירות, צבעוניות, להשקות אותו ולדחוק אל מחוץ לגבולותיו את המחשבות השוטות, המשתלטות, ההמוניות, שאינן ממש שייכות לנו – גם חיינו יראו כך: שקטים יותר, מסודרים יותר, רעננים יותר. חיינו יהיו בשליטתנו.
עשרים וחמש דקות אחרי חצות. רוח מזרחית מתחילה להשמיע בחוץ את קולה הרועם, אך בתוך הבית שקט מאוד. אני דוחה מעט את השינה, מתמסרת לשקט, לכתיבה ולניקוי המחשבות מסערת היום. שני חתולים נדחקים בין התריס המוגף בחלקו, לדלת הזכוכית שמפרידה בין הסלון לגינה. הם מתכרבלים זה בתוך זה, מחממים אחד את השני. אני מסתכלת עליהם אך גם אל היום שעבר, מסננת את המתחים, משחררת את הכעסים, מחייכת בדמיוני אל הפרחים שישנים עכשיו, ויודעת שהמחשבות הן כגן שיש לטפח, שלא יגדלו פרא וישתלטו על חיינו או יתייבשו וימיתו אותנו יחד איתן. אני נושמת נשימה עמוקה, רגועה, ומחייכת אל הגן השקט והצבעוני שלי.
נ.ב. את הרשימה לעיל כתבתי בדיוק לפני שנה. מאז השתנו לא מעט דברים והכאבים כבר אינם מנת חלקי, ובוודאי עוד אעסוק בכך כאן בעתיד. ולמרות זאת הבאתי את הטקסט כמו שהוא, כי הוא חשוב: עבודה עם המחשבות היא חלק מהותי, בסיסי כל כך בדרך, בדרך אל עצמנו. גם, ואולי בעיקר, כשכואב.
מנהלת את "שער לאור" - בלוג שעוסק במודעות עצמית, משמעות, ייעוד, אמת, הגשמה ועוד. בעבר, עורכת ומוציאה לאור את "ברומו של איזון", ירחון אינטרנט למודעות עצמית ורוחניות.
