ואז אתם שואלים - למה דווקא ציור? - אז אני עונה
במאמרי הקודמים , אלה שעונים לשאלות 'מה עושים בסדנא זו'? או 'למי מיועדת הסדנא' הסברתי בין השאר את המקום של שפת הציור. תיארתי את המצב שבו המפגש של המשתתף עם ה'עצמי' שלו, מתקיים באמצעות התיווך של המראה והתיווך של שפת הציור. יותר נכון, בפגישה זו של האדם עם עצמו מתקיימת שיחה. שיחה שמתנהלת באמצעות שפת האמנות.
בסדנאות אלה אני למעשה מציעה מסע אישי, חוויתי, מעצים ומתמגל ומסבירה שזוהי דרך לגלות את ה'עצמי', ליצור אותו, להכיר אותו ובעיקר להעצים אותו. במקומות רבים אני מסבירה את הצורך בכך, את המשמעות שיש לכך, ואת החשיבות שיש לסדנא זו בכך שהיא מאפשרת לאדם למצוא משמעות לחייו ואף להעניק להם משמעות.
רבים יודעים ומבינים היום את החשיבות של חיים שיש בהם 'רווחה נפשית' ואף מבינים שיש דרכים 'לתחזק את העצמי'. בעידן הצפוף והתובעני שלנו יש לכך מקום, צורך וחשיבות. ונכון. יש דרכים רבות לעשות זאת. לכן, עולה לא פעם השאלה 'אז למה דווקא ציור'? במילים אחרות ' איזה ערך מוסף יש לסדנא שאת מציעה ואשר בה עוסקים בציור'? ומה יש בציור שהוא יכול באמת לתת את מה שאת מציעה כאן?
אז כן, למה דווקא ציור?
ואני מסכימה לשאלה. היא צודקת. שהרי יש אינסוף של דרכים טובות לעסוק במימוש עצמי, ביצירת חיים בעלי משמעות, בחקירת העצמי ובהתפתחות אישית. בכלל, נושא המודעות העצמית מפותח מאד, ולפי דעת המכנה המשותף הרחב, ציור נועד רק לאנשים מסוימים שמרגישים שהם מוכשרים במיוחד לתחום זה, או לאלה שנפשם חשקה במיוחד במלאכת הציור.
אז למה לקשור התפתחות אישית בציור דווקא?
ואחרי הקדמה כל כך ארוכה (שהרי הייתי צריכה להסביר מאין צמחה שאלה זו) אפנה סוף סוף לתשובה. שהרי הבטחתי "אתם שואלים !!!!! אז אני עונה.
בתשובתי כאן אסתמך על כמה הנחות יסוד ועובדות שמוכרות כבר היטב הן בעולם האמנות והן בעולם הפסיכולוגיה והפילוסופיה. אציג זאת בנקודות.
א.
עבודת הציור, פעולת הציור, האופן שבו המצייר מתבונן על דברים ומפרש אותם - זו עבודה שמוכרת ומוגדרת כעבודת חקירה. ובסדנאות שעליהם אני מדברת, התהליך הוא תהליך של חקירת ה'עצמי'. לפיכך פעולת הציור נבחרה להיות הכלי החוקר.
ב.
שפת האמנות היא שפה שעובדת עם הנפש, פועלת מתוך הנפש ומדברת את הנפש. ובסדנאות שאני מציעה העיסוק הוא רק לכאורה עיסוק בחומרים פיזיים, וביצירת תוצרים ויזואליים. העיסוק האמיתי הוא עיסוק בנפש. הכרת הנפש, חיבור אל הנפש, חיבור אל חומרי הרגש- החוויה- והדמיון - שלרוב הם די חבויים ודי מושבתים.
ג.
כל ציור שאדם מצייר הוא דיוקן עצמי (גם אם לא צייר את בבואתו ממש). הציור הוא מעין רנטגן של הנפש ושל העולם הפנימי. שפת הנפש נכתבת, באמצעות הציור, על ידי סמלים, צורות, וסמנים נראים - ואלה טעוני משמעות. אדם שם בציור את נפשו בין אם מודע לכך ובין אם לא (והוא בעיקר לא מודע לכך) ולכן כל ציור באשר הוא, הוא חלק מדיוקנו העצמי של המצייר.
ד.
טיבה הייחודי של עבודת האמנות ושל שפת הציור שהיא מסוגלת להפיק תכנים בלתי מודעים. שפת האמנות פועלת ממקום אחר (האונה הימנית של המוח) בזמן העבודה באמנות נוצר פתח מילוט שאליו זורמים תכנים בלתי מודעים. תכנים אלה בדרך כלל נשמרים על ידי החשיבה המודעת, אבל כאשר צורת החשיבה הרגילה והקונבנציונלית משתנה, נחלש המשמר ואז צפים חומרים חדשים ואחרים (ומרתקים). שפת הציור היא כמו רשת שלוכדת מ'עצמי' הסמוי מסרים שהיו חבויים. העיסוק בציור מאפשר למשתתף ליצור הפרדה בין החיים הסדורים והמוכרים לשבור צורות חשיבה מקובלות ולאפשר למוח ימין לפעול. הפעילות עם מוח ימין מספק צינור ישיר אל התחושות, הרגשות, החוויות, הדמיון והחשיבה היצירתית. שם נמצאת הנפש - זהו מגרש המשחקים של הנפש.
העליתי כאן בקיצור רק כמה מהתשובות לשאלה חשובה זו, ונגעתי באופן תמציתי רק בכמה מן הנקודות. את התשובות לכך אני נותנת גם בקול ובדבור, זאת ניתן לשמוע בסרטון שמצורף לדף האוהדים שלי בפייסבוק שנקרא 'דיוקן בדיוק כאן' .
לסכום אומר שעבודת הציור מספקת למשתתף הפעיל הזדמנות חווייתית לפגוש תכנים אחרים משל עצמו, לנהל עם עצמו דיאלוג מפתיע, עשיר, חדש ואחר. שפת הציור מעלה תכנים שממילא כבר נמצאים בתוכנו אך לא ניתנה להן הזדמנות להיחשף ולהתגלות. והיופי בתהליך זה שהוא מתגלם בצורות ויזואליות ללא מילים. כך קורה שאנו מקבלים תמונת רנטגן של עצמינו אנו.
ובתהליך זה אנו מגלים גם כוחות יצירתיים חדשים, ומסיימים כל מפגש עם תוצר שיצרנו בעצמינו.
המענה לתשובה זו מעלה מיד שאלות נוספות שגם עליהן נשאלתי – ועליהן אענה בנפרד הום כדוגמת:
האם צריך לדעת לצייר?
ומדוע דווקא ציור דיוקן עצמי? ומה זה בכלל ציור דיוקן עצמי?
ומה אם אני לא רוצה לחשוף את התכנים שעלו מתת המודע?
אקנח בדבריו של יונג שאמר
"הנשמה אינה יכולה להתקיים בשלווה עד שתמצא את האחר שלה, והאחר הוא תמיד אתה"
(קארל יונג)
