הפרעה דיסוציאטיבית - מי מפחד מדיאגנוזה שלישית? 

לפני הרבה ימים ישבתי בחדר עם העו"סית שלהבת (שם בדוי), שאני מעריך ומחבב. ונדמה לי שפתאום שאלה אותי אם מוכן אני לעשות טובה לפלונית שמתמודדת. אני לא ידעתי אם רוצה אני לעשות טובה או לא ובייחוד לגבי מישהי שכלל איני מכיר. אך סקרנותי ניצתה בי וכבר לא הייתה לי דרך חזרה, לכן מיד הנהנתי בראשי נמרצות לחיוב. 

אם זיכרוני אינו מטעה אותי (מה שבכלל אינו בטוח), שלהבת סיפרה לי שהיא תפנה את אותה פלונית אלי כדי שניפגש בעוד כמה שבועות כדי שתוכל להתייעץ בי. ואז חזרה והדגישה מאוד שעלי לזכור רק דבר אחד מאוד חשוב: אם תרצה אותה מתייעצת לתת לי כסף עבור הייעוץ, שלא אקח מידה בשום פנים ואופן! כמובן, שאלתי למה? והיא ענתה, שההיא סובלת קשות ממחשבות שאנשים מנצלים אותה ועקב כך איבדה אמון בבני אדם, לכן סירובי לקחת את כספה יהא בבחינת חוויה מתקנת עבורה.

בשלב זה, אני כבר הייתי מאוד לחוץ ולא ידעתי אפילו מדוע. ניסיתי לטעון בפניה שזיכרוני אינו כתמול שלשום ולמעשה בוגד בי השכם והערב. למעשה, נראה לי בזמן האחרון שהחורים בו כה גדולים שדומה הוא יותר לרשת דייגים מאשר לגבינה צהובה. התחלתי לפקפק ביכולתי לזכור דברים לטווח בינוני וארוך, והאמונה בעצמי בהקשר זה הגיעה לשפל חסר תקדים. אינסוף הדחקות, וגם אינספור ניסיונות לא מוצלחים ברובם, לעורר את זיכרונותיי המודחקים, הביאו למצב עניינים זה בו סברתי שאני לוקה באמנזיה, סקלרוזה מתקדמת, או ניצני אלצהיימר, ואם כבר אז כבר... אולי אפילו בשלושתן בעת ובעונה.  

אך שלהבת לא ויתרה לי כלל. היא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה, שהייתה כולה מקופלת במילה אחת קטנה ולא ארוכה אך קטלנית מבחינתי: תרשום! פקדה עלי בעדינות. כאמור ברגעים אלה הייתי די לחוץ (ותיכף אנסה לברר ממה בדיוק הייתי כה לחוץ). לפיכך, באי חשק בולט, ובאיטיות רבה שלא מאפיינת אותי, נעניתי למהלך אותו הכתיבה לי שלהבת. היה זה כאילו אני מקווה שהיא תסיר בינתיים את רוע הגזירה ממני... אך בפועל ביקשתי ממנה פתק ואחר כך גם עט.  בראש הפתק כתבתי באותיות של קידוש לבנה חשוב!!! ואחר כך שרבטתי עוד כמה משפטים בכתב שאיש מכל חרטומי מצרים לא היה מתבייש בו. ואכן, אני סמוך ובטוח שאיש בכל העולם לא היה יכול להבין מה כתבתי שם וגם לא אני עצמי. ובאמת, כעבור ימים אחדים (במובן התנ"כי יותר) מצאתי פתק זה וכל מה שהבנתי ממנו שהוא חשוב !!! וזהו.   

עברו עוד די הרבה מים בירמוך... וכמובן שכבר דאגתי להדחיק את כל העניין. וכך, ערב אחד נפגשתי עם הפלונית שלי בלי שיהיה שמץ של מושג כיצד אני צריך לנהוג בה ובתשלום שהייתי אמור לדעת שהיא תנסה לדחוף לי. ואכן בסוף פגישתנו הממושכת, היא שמה לפני על השולחן מזומנים. הצעתי לה בתמורה את שני הספרים שכתבתי, היא לקחה רק אחד ששוויו נפל בהרבה מהסכום שהציעה לי. ניסיתי לדחות את התשלום פעם ואף פעמיים, אך באותו רגע גם חשבתי שמגיע לי לקבלו, כי עמלתי למענו (הפגישה ארכה כשלוש שעות).  

זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תשלום עבור ייעוץ שתמיד נתתי לכל דורש בחינם. כך יצא, שלקחתי התשלום (ואחר רשמתי אף קבלה לתפארת!) אך נכשלתי במשימתי ובינתיים נוספה עוד הדחקה מכבידה ומזיקה על כל הדחקותיי המרובות שרק מהן אפשר היה לעשות לפחות אנציקלופדיה מרובת כרכים. 

אבל בימים האחרונים, כאשר הברגים שלי במוח קצת מתחילים להתברג בכיוון הנכון, השאלה הכי גדולה שאני שואל את עצמי היא: מדוע הייתי כל כך לחוץ? ממה כל כך פחדתי? איזה פחד נורא ואיום גרם לי הדחקה כה חזקה? לעניות דעתי, מהדברים שכתבתי עד עתה בפוסט זה מסתתרת תשובה. כי הרי פחדתי פחד מוות מפני בעיות זיכרון למיניהן... ובמעומעם, אך בביטחון לא מבוטל, זכרתי שבזמנו כבר דיברו איתי מטפליי על אפשרויות של בעיתיות בזרם התודעה... וגם על הדחקה... ועל הכחשה...  וגם על כך שהזיכרון שלי לכן לא פועל כשורה... וסביר שלכל אדם לא קל לקבל רמזים עבים כמו פיל בקשר לדיאגנוזה שלישית בתחום הנפש. קל וחומר לאדם חולה ורדוף תלאות כמוני, שמערכות הרגש שלו אינן מן המשופרות בלשון המעטה שבהמעטה. 

מה פתאום דיאגנוזה שלישית אתם ודאי שואלים? 

שיטת המיון האמריקאית DSM מאבחנת את המטופל הפסיכיאטרי באמצעות 5צירים (האם תמיד כל הצירים רלוונטיים לאבחון? יש לי השערות, אך לא אדע). אני מביא רק את השניים הראשונים שחשובים בעיניי יותר:    

הציר הראשון - הוא הציר של המחלה הנפשית שממנה סובל המטופל - אצלי מן הסתם מאניה-דפרסיה או לכל היותר סכיזו-אפקטיב-דיסאורדר.     

הציר השני - מתאר את הבעיות באישיותו של המטופל - אצלי מן הסתם איזשהו קוקטייל מעניין של הפרעה נרקיסיסטיות בעלת ניחוח גבולי גם עם קורטוב חשוב של היסטוריוניות (איך הייתי נותן הרצאות ומנחה קבוצות בלי זה... :-)). 

עם שני הדיאגנוזות הכבדות האלה חייתי בשלום, פחות או יותר, במשך הרבה שנים:   הראשונה - מתארת את צורת השבירה בזמן משבר - צורה אפקטיבית לכל הדעות.     
השנייה - מתארת את התשתית העמוקה העומדת בבסיס המשבר (אותה תשתית רעועה הבאה לעולם מאיזשהו מיקס מסוים הנעלם  מבינתנו בין תורשה וסביבה).  
אך לרוע מזלי סירבתי עמוק בתוך תוכי להסכין עם דיאגנוזה שלישית... שמקדמת דנא כבר כנראה הייתי מאובחן באמצעותה. כיום, אני מרגיש שפחדתי ממנה כמו מסופת הוריקן רבת עוצמה המתקרבת אלי בעודי מסומר למקומי. 

בהתאם, כאשר התחיל מידע אודותיה לבצבץ ולטפטף בקליניקה - מיד הכחשתי את הדיאגנוזה השלישית הזו, ואחר כך אף "דאגתי" (באופן תת מודע, כמובן) להדחיק את את כל הסיטואציות הטיפוליות והשיחות בקליניקה - בהן היא נדונה ברמז או במפורש - עמוק עמוק בירכתי מוחי המיוסר. נוסף על כך, מן הסתם הדחקתי את העובדה המכאיבה - שחולשתי הרבה היא זו שהכתיבה לי הדחקה מעין זו. חשתי שהדיאגנוזה השלישית - שכידוע משתייכת למשפחת הנוירוזות (או הפסיכו-נוירוזות? את ההבדל, אם קיים, פעם עוד אברר) - מאיימת על שפיותי ואף מסכנת אותה!

ואולי מישהו ישאל כאן בצדק רב: איך ייתכן שכה יראת וחרדת מאיזו נוירוזה "נחותה" בעוד שהשלמת וחיית בשלום עם קווי אישיות בעייתים מאוד ועם מחלה פסיכוטית קשה?
איני יודע בבירור, אך ייתכן שדווקא אובדן הזיכרון ההולך ומתפשט בהדרגה ומתרחש במסגרת פסיכו-פתולוגיה דיסוציאטיבית - מבחינתי - היווה אובדן לא מוצדק ובייחוד לא נסלח, על השליטה בחיי. ולא כאשר אני פסיכוטי למחצה, אלא בעודי שפוי, ער, מודע!  

לכן אולי הרגשתי בפינה נעלמה ממני עצמי, שאבחנה של נוירוזה דיסוציאטיבית תכניס אותי לנישה ממשית של משוגע שאשם בשגעונו, או אולי לכל הפחות, לאחראי עליו ללא כחל ושרק!ואילו הפסיכוזה, אמנם נתפסה בעיניי כמחלה המעבירה אותי לעולם אחר בעל כורחי, בלי יכולת למנוע את המהלך הקשה, אך גם בלי שום רגשות אשמה - כי מי ילוד האישה שעליו להרגיש אשם בכך שיצא מדעתו ללא כל בחירה מצידו?  

נוסף על כך, בזמני ההתקפים האפקטיביים היו תמיד סביבי חבלי הצלה פסיכיאטריים - אשפוז, תרופות ובעיקר הכלה מקצועית ואחרת ברמה כלשהי לעצם מצבי כחולה פסיכיאטרי מוכר ומקוטלג היטב. אחת הקללות הדיסוציאטיביות האיומות היא בכך: שפתרונה והגאולה ממנה טמונים בכך שתוכל לצאת ממנה בסיוע אחרים אך בכוחות עצמך...  אך יכולתך לצאת ממנה טמונה בהגעתך לפיתרון הגואל. חתיכת מלכוד מטורף לחלוטין, בהתחשב בעובדה שלפעמים הטיפול המסור מחריף את הבעייתיות ובכך מסיג אותך אחור... ובסופו של יום כמו גם בראשיתו ובמהלכו - אתה לבד עם המפלצת... 

הדיאגנוזה השלישית היא אותו הנתיב המאוד לא סימפטי באוטוסטרדת ההיסטריה הדיסוציאטיבית. נתיב איום ונורא בו חלקים מחייך נבלעים ונעלמים, ותחתיהם במעמקי הלא מודע נוצרים כעין ישויות פסיכולוגיות תת מודעות ואימתניות (האם גם להן נמצאו ייצוגים ביוכימיים?) - כיסים עמוסים, בלתי פתורים ובלתי מעובדים, הזוללים אנרגיה נפשית החיונית הן לתפקוד היומיומי והן לבריאות הנפש פשוטו כמשמעו. ואפילו ניסיונות מסורים וטובים להעלותם מתהום הנשייה ולהביא להם מזור, עלולים להרחיב ולהאיץ את תהליך הבליעה ההרסני עצמו.  

לעג לרש הוא, שאני בצעירותי חשבתי שאחיה את חיי בשלווה יחסית... :-)ועתה משנוכחתי לצערי ולדאבון ליבי הרב, שהפכתי בעל כורחי "לאספן דיאגנוזות", שואל אני עצמי ברצינות מהולה בשובבות: האם מסתתרת באיזושהי פינה אפילה גם דיאגנוזה רביעית?   :-) 

חג חנוכה של אור ואהבה לכולכם צביאל