"תקיפה באיראן רק עד הקיץ", כך כותרות העיתונים בארץ מצטטים בכירים בירושלים, שזה אומר ראש ממשלה או שר הביטחון, (או שנהם וכי זה משנה לאיש בעצם), על פי ז'רגון ה"בלה בלה" של העיתונאים, בו קורים לאתון לא בשמו אלא בתואר שאינו ראוי לו, אולם כל קורא יודע במי מדובר אפילו קולונל ריזאק מינשארי ממחלקת התקשוב של חיל המודיעין במשמרות המהפכה, שדי מאס בכותרות האלה, וכל פעם, בעת שמגישים לו אחת חדשה, הוא מפטיר בזלזול מסוים, "נו כבר", בשפתו של זרטוסטרא. (ורק נציין, שהיא שפה עתיקה למדי, אולי אפילו קצת יותר משלנו).
וואלה, אז תהיה לנו "איזה יופי של מלחמה" עד הקיץ, כלומר בעוד כשלושה חדשים, שזה לא הרבה זמן לעשות הכנות לפינאלה שלי ושל משה ושל הנכדים של כולנו.
אולם אליה וקוץ בה, בעת שמשה, אני והנכדים של כולנו going to be evaporated, (או עולים השמימה), הבכיר יישב בנוחות עם סיגר קובני ורגליים למעלה במקלטו המפואר אי שם בהרי ירושלים, ויתרווח בכורסת מנהלים מתוצרת הרמן מילר, במתקן שעלה לי ולמשה ולנכדים של כולנו מאות מיליונים, עמוק וחצוב וממוגן בפני כל פגע, וסביר שכל מחשבותיו ודאגותיו יוקדשו לי, לך ולמשה ולנכדים של כולנו. הרי צרה גדולה נפלה על האיש, אמנם הוא לא עלה אתנו השמיימה, אולם אלה שנשארו כאן, מרביתם פלסטינים, והם לא לגמרי בטוח שיעדיפו אותו כראש ממשלתם, על פניו של ברגוטי, אבו מאזן או איסמאעיל הנייה.
***
זהו קוראי החביבים, כמה פעמים אפשר לטחון שאני, את(ה) וגם משה והנכדים של כולנו, לגמרי אידיוטים.
כותב, מבקר ומייחל.
