"lumbar syndrome boy* The" – על חשיבות הגישה ההומנית בטיפול גופני בריאותי
בטיפול תנועתי תרגול גופני ישנו צד מכני - התנועה עצמה ואולם רבים שוכחים או אינם מודעים לקיומו של פן לא פחות חשוב ולעיתים קריטי לטיפול -הפן המתודי - הומני .
איך המטופל מרגיש ? עד כמה הוא חווה מודע ואפילו נהנה מהטיפול ?
על מנת להבין את המשמעות העצומה נתבונן במקרה הבא :
"באחד מהסמינרים המקצועיים ,בהם נכחתי , ניתנה הדגמה של שיטת טיפול תנועתי על ילד מטופל עם בעיות יציבה .
המטפלת בחרה להציג את המטופל כ"ילד לומבר סינדרומתי* " .
בהמשך ניתנו הדגמות כיצד לתקן את הבעיה באמצעים גופניים שכללו מגע וכיוון גוף המטופל ע"י המטפל על מנת למקם את גופו בצורה הבריאה יותר וכן תרגילים שביצע הילד לנוכח הקהל .
המטפל סיפר כי אין אפשרות שהילד יתרגל בעצמו משום שהתרגילים דורשים דיוק רב בביצוע וכי האמת היא שאין מוטיבציה לתרגול כזה לבד .
בפועל , המטופל מגיע מזה שנים פעמיים בשבוע לטיפול תנועתי כזה המתמודד עם הבעיה שלו אל המטפל ."
מה הבעיות הנכרות בטיפול זה לפי גישת אד"מ בתנועה ?
הבעיה העיקרית שוכנת בתפיסת הגוף כמופרד מהנפש –" יש למטופל בעיה גופנית ואנו ניגש ישר לעניין ונתקן אותה "
ראשית יש להבין ולשאול- עד כמה לקוי יציבה מקורו בהרגלי תנועה וחיקוי יציבה שהילד רוכש מסביבתו ?
יותר מזה - כיצד הוא חש לגבי הבעיה שלו והאם הוא רואה בה בעיה - אולי הוא תופס את הטיפול כבעיה גדולה יותר מזו המציב בפניו גופו ?
אם כך הוא המטופל מתקומם , במודע או לא במודע כנגד הטיפול וכבר קיבלנו פחות שיתוף פעולה ואולי אפילו כווץ שרירים כנגד המנח הרצוי !
יתרה מכך - לאורך כל הטיפול המטופל "הוצב " בתנוחה הנכונה . כך לעולם הוא לא יוכל להגיע לשם לבד.
חלק גדול מהאורטופדיה והפזיוטרפיה הקונבנציונלית כמו גם בלט קלאסי , מנסה להניח את הגוף במנח אופטימלי מסוים ע"י עזרים חיצוניים- יד המטפל, תמך לגב וכ"ו . שיטה זו אולי משיגה תוצאות אך מתעלמת ומונעת למעשה את השימוש בפיתוח מודעות גופנית .
ההנחה כי אין ביכולתנו להיות מודעים למצב הגופני יציבתי ולתקנו מוציאה את האחריות מיד המטופל אל המטפל –זו הגישה המערבית הרגילה ברפואה בד"כ .
עם ההמנעות ממודעות נוצרת תלות מטופל- מטפל על כל השלילה בכך ובמקרים רבים , שוב , התנגדות אצל המטופל במודע או שלא במודע .
השימוש במודעות עצמית נותן עניין רב למטופל בתהליך – לא רק צופה מן הצד אלא "בימאי " של עצמו .
אלמנט נוסף שחסר היה במיוחד במקרה המתואר – המשחק .
ילדים אינם עושים "התעמלות " , למעשה גם למבוגר קשה להתמיד שנים בפעילות שאין בה אלמנט של הנאה ומשחק . בהיבט היציבה העניין קריטי- הרגלי יציבה נועדו להיות לנו כל חיינו . אדם הסובל מרפיון בשרירי גב עליון כתורשה יאלץ לתרגל שרירים אלו כל חייו .
כיצד הוא יתמיד בהם ? - רק אם זו תהיה סוכריה ולא גלולה .
ואחרון חביב – ההתיחסות למטופל כ"בעיה לומבר ... וכ"ו " ולא לשמו מעידה על מה שקפקא הראה בספרו "המשפט " - הרצון או הכוונה לפשט את המציאות ע"י התיסות לפרט כאל אוביקט ולא סוביקט .
בטיפול נכון על המטפל לראות במטופל אישיות בפני עצמה לא רק ברמה שכלתנית אלא בתחושתו כלפי המטופל . דבר זה "גוזל " משאבים רבים מהמטפל אך הוא בעל חשיבות עצומה לתוצאות "האוביקטיוויות " של הטיפול .
לסיכום.
השימוש במודעות גופנית , באלמנט משחקי וחשיבתי , החיבור הבלתי אמצעי למטופל ומעל הכל היכולת , גם כשיש ידע רב ונסיון רב , לראות ולבדוק כל מקרה לגופו , כל אלו הם אלמנטים משפיעים בטיפול תנועתי לא פחות ואולי יותר מהתוכן המעשי של התרגול .
*אין למעשה תסמונת כזו על אף שבמקור תוארה בעיה רפואית אמיתית .
כל הזכויות שמורות לארז אלון , אד"מ בתנועה . info@erezalon.com
ארז אלון מרצה, מטפל ומורה לתנועה בריאותית בגישת אד"מ . בוגר סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת לידס , אנגליה . עוסק מזה 20 שנה בטיפול והרצאות במסגרות שונות (פרטי וקבוצתי) מנכ"ל חברת ארגונומיה בתנועה מדריך בכיר בטכניקת אד"מ בתנועה http://www.erezalon.com
>