הגדרה שונה לזיקנה 

 ארגון הבריאות הבינלאומי משמר הגדרת זיקנה אנכרוניסטית, לפיה המעבר לזיקנה מתרחש בד בבד עם מועד היציאה לגמלאות.

בספר "מגה חיים" הוצעה ההגדרה הבאה למעבר לגיל הזיקנה:

זקן הוא מי שגילו הנוכחי שמונה שנים פחות מתוחלת החיים הממוצעת במקום ובחתך הסוציו-אקונומי אליו הוא משתייך.

        הרעיון המרכזי בהגדרה זו הוא שהזיקנה, והמוות שבעקבותיה, הינם תופעות אוניברסאליות, אך הם פוגשים את הפרט ואת תתי האוכלוסיות השונות בגילאים כרונולוגיים שונים. אדם עובר להגדרה של זקן במועד בו הוא מפסיק להיות אדם פעיל, או אפילו חולה, והופך להיות "חולה שברירי" – זוהי "הזיקנה הפתולוגית", שסופה בלתי נמנע.

        אנחנו צועדים לקראת חברה מערבית שבה תתבטל הכרוניזציה הקיימת של תפקידים על בסיס גיל. בעתיד תהיה שונות עצומה בתפקודם של אנשים בהפרשי גיל של 20 ואף 50 שנה. הממסד ובעלי המקצוע אינם חולקים על קביעה זו. ובכל זאת, ההעדפה היא לשמר הגדרת זיקנה אנכרוניסטית החופפת את מועד היציאה הכפויה לפנסיה, שיתרונה היחיד הוא בהיותה אחידה. בכך מיטשטשים ההבדלים העצומים בקשר למועד המוות הממוצע בין תתי אוכלוסיות שונות, אפילו באותה מדינה. במוסדות להשכלה גבוהה ישנם עדין מי שמוסיפים חטא על טעות דרך חלוקת גילאים משנית של הזקנים: "זיקנה צעירה" מגיל 60 ועד גיל 75, "זיקנה אמצעית" עד גיל 85  ו"זיקנה מאוחרת" מעבר לכך. חלוקת משנה זו נועדה להסביר את השונות, אך  מנציחה את העיוות והאבסורד.

        יתרה מכך, ישנה סתירה בין המלחמה בגילנות (אג'יזם), כלומר אפליה כנגד זקנים על בסיס דעה קדומה, ובין הכלה שלא צורך של אנשים בסטאטוס של זקנים.  תרומה מעשית להפחתת הדעות הקדומות כלפי זקנים תהיה הוצאת "הזקנים הצעירים" ממעגל ההגדרה של "זקן". שכן התואר "זקן" מזין הן את החברים הכלולים בו והן את יחס החברה. ברור שמי שאינו זקן גם אינו יכול לסבול מתפיסה סטריאוטיפית כלפי זקנים!