אוי...אוי...אוי. על גפילטע פיש
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אוי...אוי...אוי. על גפילטע פיש 

מאת    [ 24/10/2005 ]
מילים במאמר: 429   [ נצפה 5860 פעמים ]

 
 
אוי...אוי...אוי. 2005. 10. 19

הצילו! אני טובע ברוק של עצמי.
הצילו! ראשי סחרחר מזיכרון הריחות.
והזיכרונות, אוי הזיכרונות.
אתמול פירסם אריאל הירשפלד בעיתון הארץ כתבה על הגפילטע-פיש. כתבה ארוכה כאורך הגלות ממנה בא המאכל הנהדר הזה. אותו השילוב שהוא מדבר עליו: מתוק-מלוח-חריף. תאווה לחיך. פרוסות הגזר הדקיקות שנעשות כמעט שקופות. והציר, אוי הציר. לטבול בו את החלה של ערב שבת. והדג, אוי הדג. אני בטוח כי אליו התכוונו כשאמרו שהוא שמור לצדיקים בגן העדן. מה זה לויתן? מי זה לויתן? קרפיון ! גבירותי ורבותי ק-ר-פ-י-ו-ן! עם קצת חזרת (חריין) שעולה באף עד הרצון להתעטש ומוסיף טעם משלו למתוק-מלוח-חריף. אך לא על האוכל לבדו יחיה האדם. הגפילטע-פיש הוא כבר לא רק אוכל. הוא הפך לסמל. הוא, יותר מהיידיש, הוא סמל האשכנזיות. כשמישהו מעדות המזרח רוצה לבטא את שינאתו לאשכנזים, מה שעולה לראש סדר ה"טומאה" זה הגפילטע-פיש. כמה וכמה פעמים קראתי התבטאויות של בני עדות המזרח שהגפילטע-פיש מגעיל אותם. שבא להם להקיא. אם כי אני בטוח שמרביתם מעולם לא טעמו ואפילו לא הריחו את המאכל הזה. תשאלו את חברנו משה בן הרוש, שהיום הוא כבר לא משה אלא מואיז. תשאלו את חברינו הכותבים באתר "העוקץ". חברים... תנסו פעם לאכול גפילטע-פיש. כן, ככה פשוט, תתייחסו אליו כאל אוכל.
אני, למזלי, זכיתי משני העולמות. אני בן תערובת. אבי לפי מוצאו העדתי הוא סורי/חלבי. אימי מוצאה מרוסיה. אני למדתי לאהוב את הטשולנט של אימי ואת החמין של אבי. אני למדתי לאהוב את הקציצות עם הפירה של אימי ואת הקופטלס ברסק עגבניות ופילפל חריף של אבי. אבל את הגפילטע-פיש, אותו אהבנו שנינו, גם אבי וגם אני. אצלנו בבית הוא היה מעט יותר לכיוון החריף. חריף פשוט של פילפל שחור כמו שהיה נהוג במקום ממנו באה אימי.
כשהכרתי את אישתי ונסענו להתארח בפעם הראשונה בבית הוריה, טעמתי מהגפילטע-פיש של חמותי ז"ל ולנגד עיניי עמדו פניה של אימי ז"ל המניחה בידיים עדינות ובזהירות את קציצות הדג הממולא בסיר ועיניי מלאו דמעות. העמדתי פנים שזה בגלל חריפות החזרת, אך לא היתה זו החזרת, זה היה אותו שילוב עדין ומאוזן של מתוק-מלוח-חריף, עם נטיה קלה לכיוון החריף, והיה זה זיכרונה של אימי.
ילדי לא זכו לאכול מהגפילטע-פיש של אימי שנפטרה כאשר אני עוד הייתי נער, אבל הם זכו גם זכו לאכול מהגפילטע-פיש של סבתם מצד אישתי. פעמים רבות רצה בני הבכור ואישתו ללמוד את סוד הכנת המאכל, עד שפעם אחת , ביום שישי, עמדו שניהם לידה בזמן שבישלה ורשמו את כל שלבי ההכנה. רק דבר אחד לא יכלו ללמוד ממנה. כששאלו כמה סוכר, מלח ופילפל צריך לשים, קיבלו את התשובה: "כמה שצריך". "כמה שזה לוקח". ממש אותן המילים שהיתה אימי אומרת.
יהי זיכרן של אימי וחמותי לברכה בריח העולה מהתבשיל ובטעם הגפילטע-פיש וכמו שאמרתי, הרי טעמו שמור לצדיקות בגן העדן.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב